חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

האלגנטיות מנצחת

היא גדלה למשפחה עם אטלייה, אופנה מובילה באיסטנבול, ונשארה זקופת קומה גם כשסדקים פערו את תמונת חייה. הסיפור של מרי אנדר.

מהפנטהאוז המואר והאלגנטי בבית עד 120 שבראשון לציון, מרי אנדר משקיפה מגבוה על מרחבי הנוף הפתוח. על הקירות שבדירתה תלויים ציורים מרשימים שהיא מציירת בחוג האומנות שבבית. מרי אוהבת יופי פנימי וחיצוני. היא מדברת בעדינות ובחוכמה.

קשובה וחמימה וגם מחודדת והחלטית. הלק האדום שלה מתאים לאבני הרובי שבצמידים, לסנדלי הערב הארגמניות, לגוון השפתון ולהדפסי הפרחים הקטנים שעל שמלת המשי. מרי מספרת בכנות על חייה, והדמות העדינה והחכמה שלה נשארת בתודעה, גם הרבה אחרי שנפרדים ממנה.

 

שנות השלושים. איסטנבול. אטלייה של חייטות מובחרת לגברים

“נולדתי באיסטנבול לאבא שלמד חייטות בפריז ולאימא שהייתה עקרת בית. כמו כל היהודים שהשתייכו למעמד הגבוה של העיר, הוריי דיברו צרפתית, מעולם לא טורקית. לאבא שלי היה אטלייה לעיצוב חליפות גברים. העבודה של אבא חיברה אותנו לדמויות החזקות והמובילות שבעיר.

החיים היו טובים, והתא המשפחתי, הרגיש, היה יציב וחזק. כילדה לבשתי שמלות שהכינו במיוחד לי ולאחותי, כך טיילנו בכל איסטנבול. שלטתי בכל הגינונים והנימוסים, אבל הייתי ילדה תזזיתית ומאוד אנרגטית. אימא וסבתא שלי לימדו אותי לסרוג ולתפור כדי שאצליח להתרכז. היה טוב ללמוד מהן. אימא שלי הייתה אומרת, ‘אם את מחפפת בסריגה, את תצאי עם משהו בינוני שתמיד יפריע לך.

תעבדי עוד יומיים, ויהיה לך משהו מושלם.’ סבתא הייתה אישה חזקה שלא הרשתה לי להתייאש. ‘אף פעם אל תגידי שאת לא יכולה,’ היא הייתה אומרת, ‘את יכולה. הכול תלוי בך.’ המשפטים שלה נשארו לי כנדוניה. בזכותם הרבה פעמים הפתעתי את עצמי לטובה.

למדתי בבית ספר צרפתי, שניהלו נזירות ונחשב למוסד החינוכי הטוב בעיר. בבית הספר הייתי טובה בכתיבה, בצרפתית ובטורקית, אך גם התמודדתי עם קשיי קשב וריכוז, לכן יצאתי לעבוד בגיל צעיר. ניצלתי את הקליטה הטובה שלי לשפות כדי לעבוד כמתורגמנית.”

 

שנות הארבעים. איסטנבול, האדמה רועדת

“בעקבות העימות הצבאי הגדל באירופה שהתפתח למלחמת העולם השנייה, הכריזה ממשלת טורקיה שתגבה מיסי חירום. מיסים מינימליים הוטלו על המוסלמים ומיסים כבדים בהרבה הוטלו על שלוש אוכלוסיות: יהודים, ארמנים ואזרחים ממוצא יווני. הגבייה הייתה חסרת רחמים.

תוך כמה חודשים נאלצו בעלי עסקים יהודים באיסטנבול להעביר את הבעלות על העסק לעובדים הטורקים שלהם ואיבדו את כל רכושם. בתים רבים של יהודים עוקלו. מי שלא שילם, נלקח למחנות עבודה. גם ההורים שלי איבדו את העסק ואת הבית ונאלצנו למכור הכול, את הרהיטים מפריז, הפסנתר הגדול, כל התכשיטים, מעילי הפרווה. נותרו לנו רק מזרנים לישון עליהם, שולחן אוכל וכמה כיסאות.

אבא שלי קרא לאחותי ולי לשיחה, שאותה לעולם לא אשכח: ‘נדוניה כבר אין לי לתת לכם. הרכוש הלך. נשאר לנו רק השם הטוב שלנו. תשמרו עליו מכל משמר.’ האבא שהכרתי נהפך לאדם עצוב. הוא שכר חדרון קטן והתחיל לתפור ביד ללקוחות מזדמנים.

פעם הוא ניהל צוות של חייטים, ועכשיו עשה הכול לבד. בתקופה הטובה היה לו אופנוע סירה, הראשון באיסטנבול, ובכל סופי שבוע טיילנו, ומאותו רגע הוא הלך ושקע.”

 

 

שנות החמישים. איסטנבול. דמות חדשה: סטודנט לרפואה

“חברה טובה שלי יצאה עם בחור רציני. החבר שלו, סטודנט לרפואה שהגיע מעיר קטנה ולא ידע מילה בצרפתית והיה מבוגר ממני בתשע שנים, התחיל לחזר אחריי. הוא היה מחזר גברי ומחמיא והרשים את כל הבית, חוץ מאשר את אבא שלי, שחשב שהוא בחור שאפתן שרואה בי את המקפצה החברתית שלו. אני התרשמתי מהחיזור, הסטודנט פתח לי דלתות והחזיק לי את הכיסא כשהתיישבתי, קנה לי סיגריות ונעלי עקב והתחיל לעצב אותי כאישה. הייתי בת שש-עשרה והוקסמתי מכך.

כשהוא בא לבקש את ידי, אבא שלי אמר, ‘אין לי בת לחתן. תחכה עד שהיא תהיה בת עשרים,’ אז הסטודנט נשאר קרוב, עבד בחופשות במשך ארבע שנים כתועמלן תרופות והביא לאבי מביירות, שהייתה אז מרכז אופנתי אלגנטי ויוקרתי, נדוניה גדולה – מצעים, מפות, שמלות, וילונות. טקסטיל איכותי ומרשים. אבא שלי עמד במילה שלו ויצאנו לדרך כזוג נשוי. הפרק הזוגי הראשון שלנו היה בעיר איזמיר.

יצאנו מאיסטנבול כדי שבעלי יבנה קליינטורה בעיר קטנה. עבדתי כמתורגמנית סימולטנית צרפתית-טורקית בחברה שוויצרית והרווחתי יפה. עם זאת, נתקלתי באנטישמיות במקום העבודה. התודעה הציונית שלי התעוררה, ושנינו התחלנו לתכנן את העלייה למדינת היהודים.”

 

שנות השבעים. צפת, חיי נישואים

“בעלי עלה ראשון לארץ, מצא עבודה כרופא בבית חולים זיו שבצפת, הוא קיבל דירה מהסוכנות, וקרא לי שאבוא אחריו עם הבן שלנו. בתקופה הזו גם נודע לי שהוא התעניין בנשים אחרות. הלב שלי נשבר. המשפחה שלו ניסתה לתמוך בי ולהחזיק אותי, אבל השבר היה גדול.

בישראל למדתי בכוחות עצמי עברית, דרך תוכניות רדיו בעברית והעיתון ‘למתחיל’, כדי שיהיה לי את הכלי הכי חשוב להיקלט בארץ – השפה. התאמצתי וקראתי גם את הספר על המרגל אלי כהן. אמרתי שאם הוא הקריב כל כך הרבה בשביל ישראל, גם אני אעשה הכול כדי לקרוא בעברית את הסיפור שלו.

בעלי לא הצליח להשתלט על השפה. הוא נזקק לכישוריי החברתיים ולשליטה שלי בשפה. אני הייתי בלי מקצוע מתאים, הייתי תלויה בו. הרגשתי שאין לי גב כדי לצאת מהנישואים האלה. נרשמתי ללימודי קוסמטיקה. רציתי שתהיה לי עצמאות כלכלית כדי שאוכל להשתחרר ממנו. התחלתי גם לתפור לעצמי בגדים, כי לא אהבתי את האופנה בישראל, והתחילו לבקש ממני לתפור בתשלום.

הקשר שלי עם בעלי התחיל מהתאהבות גדולה, אבל אלה לא היו חיי נישואים מכבדים. בנוסף, הבן השני שנולד לנו נפטר אחרי שלוש וחצי שנים, והיה לי קשה להתמודד. למזלי נולדה לי אחריו בת מקסימה, שהיא היום נחמה גדולה בשבילי. אני קרובה מאוד אליה ואל הבן.”

 

שנות השבעים. עכשיו פותחים עוד קליניקה

“ניהלתי את הקליניקה של בעלי. עם הזמן התברר לי שהוא היה זקוק לתנועה מתמדת ולריגושים, תכונה שהקשתה עליו לדבוק בחיי הנישואים. התחלנו בצפת, הוא פתח שם קליניקה כרופא והצליח, אבל אז הוא רצה לעבור לעכו וגם שם הוא פתח קליניקה והרוויח יפה.

בכל שלוש שנים עברנו מקום, מעכו לכרמל-חיפה, שם הייתה חברה סגורה. אני נקלטתי ובעלי פחות, מהכרמל לנתניה. לא מצאנו בנתניה דירה לקנייה כמו שרצינו, ולכן עברנו לבת-ים, שבה הייתה קהילה טורקית גדולה ובעלי השתלב יפה. היחסים בינינו לא היו טובים. חיינו בדירה אחת, ודירה נוספת הוא שכר לקליניקה. הוא אכל וכיבס אצלי וישן בקליניקה.

חייתי לבד, כבר לא היינו זוג. חברה רצתה להכיר לי אלמן, יליד פולין וניצול שואה, האיש ששינה את חיי. היא סיפרה שהוא ערירי, אחרי שנים ארוכות עם אשתו, שעברה ניסויים של מנגלה ולא יכלה ללדת. הם חיו שנים בבוליביה, והוא הרוויח יפה וחסך סכום מכובד. בישראל הוא פתח תחנת דלק ועסקים נוספים. יעקב הגיע לאסוף אותי במכונית אמריקאית גדולה. גרתי ליד הים, אך מרוב התרגשות הוא לא הצליח לנווט לחוף.

יצאנו למסעדה, והוא הזמין מעלית ולא שם לב שהיא כבר מולו. הוא הביט בי והתרגש. אני הייתי בת חמישים והוא בן חמישים ושבע. אמרתי לו שאני לא אוהבת את בעלי יותר, אבל עדיין מרגישה קשורה. הוא היה אלמן טרי ואחרי ניתוח. הוא התנצל ששכח איך לחזר. לקחנו את זה לאט.”

 

שנות השמונים. הצעת נישואים

“הקשר עם בעלי הגיע לפרשת דרכים. הוא השאיר לי מכתב שבו כתב שהגיע הזמן לסדר את הקשר שלנו. הוא הציע שנשאיר את הקשרים האחרים מאחור ונתקן את מה שהתקלקל.

לקחתי את המכתב והתלבטתי. אהבתי מאוד את יעקב, אבל לא רציתי לדחוק בו, לא רציתי שיציע לי נישואים לפני שהוא מוכן. אין בזה יופי, ואני רוצה לעשות דברים יפה. ישבתי מול יעקב כשהמכתב בתיק. שנינו אמרנו שיש לנו משהו להגיד. אלוהים אהב אותי, ויעקב דיבר קודם. הוא כרע ברך והציע לי נישואים.

חזרתי לבעלי ואמרתי לו שהמכתב שלו מאוד ריגש אותי, אבל זה הגיע מאוחר מדי. אמרתי שעברנו שנים של אהבה גדולה ויש לנו שני ילדים משותפים ותמיד יהיו לי רגשות כלפיו, אבל הוא כבר היה בזוגיות אחרת כמה שנים ואני משחררת אותו. כל זה בתקווה לגירושים קלים.”

 

 

שנות התשעים. תל אביב. הפרק הטוב

“כשהתמסדנו יעקב הקריא לי את ‘הכניסיני תחת כנפך’ של ביאליק. ובאמת הייתי לו כל השנים אישה, אם ואחות. הוא נקשר מאוד לילדים שלי ובהמשך לנכדים. לא הייתה לו משפחה, והוא אהב לתת. ‘כל החיים הלכתי לשמחות של אחרים,’ הוא אמר, ‘סוף-סוף יש לי שמחות משלי.’ גרנו במרכז תל אביב. הנכדים שלי ראו ביעקב סבא לכל דבר. הוא מופיע באילנות היוחסין שהם הכינו בבית הספר.

יש לי אין-ספור תמונות משפחתיות שלנו מטיולים, בילויים ואירועים בארץ ובעולם. אני אוהבת אותו עד היום. יעקב הוא מתנה גדולה שנשלחה אליי, תיקון אמיתי של הפרק הראשון. הוא קרא לי בובה ותמיד היה אומר, ‘רק הכי טוב בשביל הבובה שלי.’ יעקב סירב במשך השנים לחשוב על דיור מוגן, אבל יום אחד הגענו לבקר פה חברה.

יעקב נכנס ללובי, הביט ואמר, ‘זה מזכיר לי את מלון הייאט שבסן פרנסיסקו. הייתי שוקל לגור כאן.’ תוך זמן קצר כבר היינו במשרדים, הוא בחר לנו את דירת הפנטהאוז הכי מדהימה. היינו פה יחד שש שנים. יעקב היה רקדן מעולה, איש שיח וחברה ותמיד סיפר בדיחות. הוא למד שש שפות בכוחות עצמו ולמד כאוטודידקט בלי הפסקה. כסטודנט לא מן המניין למד היסטוריה של המקרא באוניברסיטת בר אילן. לא היה משעמם איתו אף פעם.”

 

שנות האלפיים. ראשון לציון. בית עד 021

“בדצמבר 2015 יעקב נפטר, השם שלו עדיין מופיע על הדלת, ואת התמונות שלו כשהוא מחייך אליי תליתי על הקיר. אני עובדת על עצמי כדי לשמוח ולא לשקוע בעצב או בגעגועים. עד 120 עוטף אותי, והחיבוק הזה טוב לי. הצוות בבית מקסים.

אני חיה פה עשר שנים, ואני ושאר הדיירים תמיד זוכים לאדיבות ולכבוד מצד הצוות. בתקופת הקורנה אנשי הצוות סייעו ועזרו לדיירים, הם והחברים מילאו אותי והיו תחליף למשפחה שהייתה חסרה כל כך בתקופה הזו. אני לא יודעת איך הייתי מתגברת בלי התמיכה שלהם ושל החברים שמסביב. בחגים אני מארחת במרפסת כחמישים בני משפחה.

הבן שלי עובד בהיי-טק, הבת היא פסיכותרפיסטית וגרה לא רחוק ממני. יש לי ארבעה נכדים מהבן ושלושה מהבת. כל הנכדים נפלאים ומוצלחים. אחת מהם רופאה. זוגיות נוספת אני לא חושבת שתהיה לי. פתגם טורקי אומר שאת לא יורדת מסוס כדי לעלות על חמור.”

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

עוד לא עוקבים אחרינו?

הירשמו עכשיו וקבלו את התוכן שלנו לפני כולם!


רשת בתי דיור מוגן עד 120