חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

מלכה עם לב רחב

הרצון לעצמאות מלווה את מלכה פיינה מילדותה. על אף המצב הכלכלי הקשה של משפחה, היא התעקשה להמשיך וללמוד, לרכוש מקצוע. כשיצאה לפנסיה וחששה שתישאב לריק ולחוסר מעש, התנדבה ועזרה לקשישות. בפורים 2019 נפטר אברהם, בעלה של מלכה. החשש מבדידות ומאובדן העצמאות גרמו לה להצטרף לבית בעד 120 שבראשון לציון. ביום שעברה לבית פרצה הקורונה, אך דווקא בתקופת הסגר, הבדידות ואי הידיעה בחרה מלכה ליזום ולהוביל את יוזמת יד ביד – התנדבות לטובת דיירים שלהם קשיי הסתגלות חברתיים.

מלכה פיינה נולדה בתל אביב בשנת 1939. הוריה עלו מסלוניקי. אביה היה מראשוני העובדים בנמל תל אביב. הוא רכש אדמה בגבעת משה בק, שלימים נהפכה לשכונת שפירא, והקים בה ארבעה צריפים. באחד מהם התגוררו בני המשפחה.

מה את זוכרת מילדותך?

"שכונת שפירא הייתה שכונה נהדרת. סביב הצריף הייתה חצר גדולה, ואנחנו שיחקנו מתחת לעץ התות ולעץ הגויאבות. הייתה אז חברות ואחווה, לא קנאה ושנאה. כשהמצב היה קשה ולא הייתה עבודה, משפחה אחת עזרה לשנייה. כשהנכדה שלי חגגה בת מצווה, היא שאלה אותי איך חגגו לי את בת המצווה. סיפרתי לה שגדלתי בתקופת הצנע וקיבלנו מנות קצובות – שוקולד, אבקת ביצים וחתיכה של נקניק, שאותם חילקה אימי בין כל השכנים. כשהנכדה שאלה אם אין לי טראומה, עניתי שלהפך, אני זוכרת את זה לטובה. בזמנו לא שאלו אם יש לך או אין, כולם היו שווים."

איזו תלמידה היית?

"אהבתי לקרוא ושיגעתי את אימא שלי שתקנה לי דבר לילדים. למרות שלא היה לנו כסף היא קנתה לי את העיתון ולה עיתונים בלדינו. הייתי תלמידה מצטיינת, ובסוף כיתה ח ייעדו את הבנות להיות תופרות או מוכרות בחנות, אבל אני התעקשתי להמשיך וללמוד. במשך שנה למדתי בבית ספר שנקרא מרכז מורים מוסמכים, ובגיל חמש-עשרה כבר חיפשתי עבודה."

מה הייתה העבודה הראשונה שלך?

"זומנתי לריאיון עבודה כמזכירה במשרד מהנדסים. המשרד שכן ברחוב אלנבי 113, אבל המספר שעל השלט היו דהוי ובטעות נכנסתי לאלנבי 103. המשרד היה מלא בספרים, וזה סקרן אותי מאוד. המנהל שניגש אליי שאל מה אני מחפשת ואחר כך גם ראיין אותי. לא הייתי בטוחה אם זה משרד המהנדסים שאליו הייתי צריכה להגיע, וכששאלתי אותו הוא ענה שזו הוצאת הספרים עם עובד. שאלתי אותו למה הוא המשיך לראיין אותי, והוא ענה שמצאתי חן בעיניו ושמחר בבוקר אני מתחילה לעבוד. התחלתי לעבוד כספרנית בספרייה לעם, שזו ספריית המנויים של עם עובד. זו הייתה עבודה נפלאה בשבילי כי אהבתי לקרוא. המנהל שהיה איש אמיד התרשם ממני ואמר לי שיש לו בת בגילי ושהוא היה מוכן לשלם כל סכום כדי שתהיה עצמאית ותוכל להתבטא כמוני. קודמתי במהירות לתפקיד הפקידה הראשית. המנהל דאז, משה שרת, היה המנהל שלי, ועבדתי בהוצאה במשך חמש-עשרה שנה. בהמשך עבדתי כפקידה ראשית בהוצאת שמר שהוציאה לאור ספרים לצה"ל. ב-1967 עזבתי את ההוצאה כי הילדים נולדו בהפרש קטן ולא יכולתי לעבוד."

תוכלי לספר כיצד את ובעלך המנוח, אברהם פיינר, הכרתם?

"אברהם היה חבר של גיסי ובן דוד שלו. הם ישבו בשכונה על הברזלים וכך הכירו. הוא חיזר אחריי וב-1964 התחתנו. לפניו היו לי הצעות רבות של מחזרים ממשפחות אמידות. אבא שלי רצה שאתחתן איתם, אבל אמרתי לו שאם הם כל כך מוצלחים שיתחתן איתם בעצמו."

מה היה הרקע של אברהם בעלך?

"אברהם נולד בדמשק. הוא עלה לארץ לבד, כשהיה בן שלוש-עשרה. בדמשק הכיר מוכר גלידות ערבי שסיפר לאברהם ולחבריו סיפורים מרגשים על ארץ ישראל והציע להם שיבריח אותם ארצה. השנה הייתה 1951, סוריה כבר הייתה מדינת אויב והגבולות היו סגורים. אברהם התלהב וניסה להלהיב גם את חבריו, אבל הם פחדו ורק אברהם הלך עם המוכר הערבי. הם צעדו במשך ימים, ישנו בפרדסים, אכלו מפירות הפרדס, ישנו מתחת לעצים וגם בכפרים פלסטיניים, או אצל קרובי משפחה של המוכר הערבי. היו פעמים שקרובי המשפחה איימו להרוג את אברהם, אבל המוכר הגן עליו. בסוף המסע הם הגיעו לעפולה ונלקחו למשטרה שהייתה בטוחה שהם מרגלים ערבים. הם רצו להחזיר אותם לגבול, אבל אברהם שהיה עייף וחלש מהמסע ביקש בכוחותיו האחרונים שיביאו לו ספר תורה. הוא הקריא לשוטרים ההמומים פסוקים מהתורה והוכיח להם שהוא יהודי. הוא התחנך בקיבוץ בית השיטה, ומאוחר יותר עבר לגור אצל דודו בתל אביב, שם הכרנו. בכל אותו הזמן משפחתו לא ידעה מה קרה לו. מאוחר יותר הוא התמנה ליו"ר ארגון עולי דמשק, ובשל קשריו עם הסוכנות הצליח לקבל בדרך לא דרך מכתבים  ממשפחתו, את המכתבים העביר המוסד בין אברהם להוריו. רק בזקנתם הם הצליחו לעלות ארצה ולהתאחד עם בנם."

לאברהם ולמלכה נולדו ארבעה בנים. הם רכשו דירה ביד אליהו, ואברהם פתח חנות כלבו בחולון.

עזרת לו בניהול החנות?

"לא. רציתי להיות עצמאית. כשהילדים גדלו חזרתי לעבוד כאם בית במעון לילדי אמונה והתקדמתי לתפקיד גננת עד שפרשתי לפנסיה מוקדמת. ידעתי שלא אוכל לשבת כל היום בבית, ולכן התנדבתי במרכז לייעוץ לקשיש של הביטוח הלאומי. במשך שנה עברתי קורס גריאטריה בבר אילן ואחר כך טיפלתי מדי שבוע בשתי קשישות. גם אברהם היה פעיל ועבד בחנות עד יומו האחרון."

מתי הוא נפטר?

"לפני שנה. הוא עבר ניתוח מעקפים לפני ארבע שנים ומאז מצבו התדרדר. גם כשלא חש בטוב הוא התעקש לעבוד, הוא אמר שיהיה לו משעמם אם יישאר בבית. שלושה שבועות לפני מותו הוא קרא לכל בני המשפחה שיבואו להיפרד ממנו. הוא ברך כל אחד ברכה אישית וחילק צמידים וטבעות שהיו מאוסף התכשיטים של הוריו בדמשק. כולם בכו, הבכי היה קורע לב, יותר מהשבעה עצמה. בשבעה הילדים נזקקו לתעודת הזהות שלו. כשהוצאתי אותה מצאתי בה מכתב. הוא כתב שהוא משאיר סכום כסף כדי שנוכל לציין את יום הולדתו באירוע משפחתי משמח וביקש שנכתוב על המצבה שלו: '"אברהם פיינר אהב את החיים והחיים אהבו אותו.' הוא באמת אהב את החיים, גם כשהיה בן שמונים הוא התנהג כבן שמונה."

אני משערת שזו התמודדות לא פשוטה, במיוחד שעברה רק שנה

"נכון. הוא לא היה רק בעל, הוא היה גם החבר שלי ואיש שיחה מעניין ורוחני, יכולנו לדבר על כל דבר. השיחות שלנו מאוד חסרות לי, אבל הבטחתי לעצמי שתמיד אשאר עצמאית, הוא גם תמיד אמר שחשוב שלא אהיה תלויה באיש."

זו הסיבה שבחרת לעבור לעד 021?

"כן. אני אוהבת אנשים ופעילה מאוד. פתאום הבדידות עוררה בי חרדה, התחלתי להרגיש לא טוב, גם שמו לי קוצב לב. ידעתי שאני זקוקה למסגרת שתעניין אותי, תגרום לי להיות פעילה ולחיות. שני הבנים שלי גרים בראשון, כך הגעתי לעד 120."

מתי נכנסת לבית?

"בפורים, ביום השנה למותו של אברהם וכשפרצה הקורונה. היה לי מאוד קשה, הרגשתי שמתרחש משהו חיצוני לי: אברהם מת, השבעה, המעבר לדיור המוגן והקורונה."

עזרת לו בניהול החנות?

"לא. רציתי להיות עצמאית. כשהילדים גדלו חזרתי לעבוד כאם בית במעון לילדי אמונה והתקדמתי לתפקיד גננת עד שפרשתי לפנסיה מוקדמת. ידעתי שלא אוכל לשבת כל היום בבית, ולכן התנדבתי במרכז לייעוץ לקשיש של הביטוח הלאומי. במשך שנה עברתי קורס גריאטריה בבר אילן ואחר כך טיפלתי מדי שבוע בשתי קשישות. גם אברהם היה פעיל ועבד בחנות עד יומו האחרון."

מתי הוא נפטר?

"לפני שנה. הוא עבר ניתוח מעקפים לפני ארבע שנים ומאז מצבו התדרדר. גם כשלא חש בטוב הוא התעקש לעבוד, הוא אמר שיהיה לו משעמם אם יישאר בבית. שלושה שבועות לפני מותו הוא קרא לכל בני המשפחה שיבואו להיפרד ממנו. הוא ברך כל אחד ברכה אישית וחילק צמידים וטבעות שהיו מאוסף התכשיטים של הוריו בדמשק. כולם בכו, הבכי היה קורע לב, יותר מהשבעה עצמה. בשבעה הילדים נזקקו לתעודת הזהות שלו. כשהוצאתי אותה מצאתי בה מכתב. הוא כתב שהוא משאיר סכום כסף כדי שנוכל לציין את יום הולדתו באירוע משפחתי משמח וביקש שנכתוב על המצבה שלו: '"אברהם פיינר אהב את החיים והחיים אהבו אותו.' הוא באמת אהב את החיים, גם כשהיה בן שמונים הוא התנהג כבן שמונה."

אני משערת שזו התמודדות לא פשוטה, במיוחד שעברה רק שנה

"נכון. הוא לא היה רק בעל, הוא היה גם החבר שלי ואיש שיחה מעניין ורוחני, יכולנו לדבר על כל דבר. השיחות שלנו מאוד חסרות לי, אבל הבטחתי לעצמי שתמיד אשאר עצמאית, הוא גם תמיד אמר שחשוב שלא אהיה תלויה באיש."

זו הסיבה שבחרת לעבור לעד 120?

"כן. אני אוהבת אנשים ופעילה מאוד. פתאום הבדידות עוררה בי חרדה, התחלתי להרגיש לא טוב, גם שמו לי קוצב לב. ידעתי שאני זקוקה למסגרת שתעניין אותי, תגרום לי להיות פעילה ולחיות. שני הבנים שלי גרים בראשון, כך הגעתי לעד 120."

מתי נכנסת לבית?

"בפורים, ביום השנה למותו של אברהם וכשפרצה הקורונה. היה לי מאוד קשה, הרגשתי שמתרחש משהו חיצוני לי: אברהם מת, השבעה, המעבר לדיור המוגן והקורונה."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים