חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

לדעת לחלום

סיפורה של הילדה שנולדה בטורקיה, חלמה על ישראל והחליטה כשמלאו לה שש-עשרה, למרות התנגדותם של הוריה, לעלות לישראל לגור מול חומות העיר העתיקה, בימין משה. היא גרה בירושלים שישים ושתיים שנים, ורק אחרי שהתאלמנה בחרה לעזוב את העיר שהייתה לה בית ולעבור לביתה החדש בעד 120 שבראשון לציון. כדרכה, מטי אלטבן בוחנת, בוחרת ומחליטה, ובעיקר שמחה בבחירתה.

ילדה קטנה מאיסטנבול מגיעה לביקור בארץ. היא בסך הכול בת עשר, אבל כשהיא רואה בפעם הראשונה בחייה את ירושלים משהו קורה לה. “זה היה האוויר,” נזכרת מטי אלטבן, “משהו בריח של ירושלים לא עזב אותי, ידעתי כבר אז שזה המקום שלי. גם כשחזרתי הביתה, לטורקיה, המשכתי לחלום עליה.” וכשהגיע הרגע, והיא כבר נערה בת שש-עשרה, הודיעה להוריה בהחלטיות שהפתיעה לא רק אותם אלא גם אותה, “אני עוזבת. גם לבד, אם אתם לא מצטרפים. אני הולכת לישראל.”
“לקח לי שנה שלמה לשכנע אותם, התעקשתי ולא ויתרתי. בסוף לא הייתה להם ברירה. עלינו על אונייה, אימא ליוותה אותי וחזרה לטורקיה, ואני עברתי לגור אצל סבתא וסבא שלי בימין משה.”

לפני כשנה וחצי, בעקבות ביקור בבית עד 120 בראשון לציון, ידעה מייד שזה המקום החדש שלה. היא עזבה את ירושלים, את הבית שגרה בו שישים ושתיים שנים ואת ילדיה המתגוררים באזור ירושלים, והתחילה פרק חדש בחייה. ממרחק של שנים, בדירתה שבבית עד 120 שבראשון לציון, היא עדיין מנסה להבין את התעוזה והאומץ שהיו לה. “אני מחפשת הסבר,” היא אומרת, “איך עשיתי את זה, ולמה עזבתי את הבית שגדלתי ועברתי לכאן, עדיין אין לי תשובה. מי יודע, אולי עוד תהיה לי יום אחד.”

המרפסת שלה משקיפה מערבה על שדות פתוחים שממלאים אותה שמחה. “אני כל כך נהנית לשבת במרפסת בזמן השקיעה, המראה ממש נפלא,” היא אומרת ומוסיפה בהתנצלות “יש לי שגיאות בדיבור, כי לא הלכתי לבית ספר בארץ. גדלתי בטורקיה, וגם כשעליתי לא למדתי עברית בצורה מסודרת, אלא לבד, לאט-לאט.”

סיפורה של הילדה שנולדה בטורקיה, חלמה על ישראל והחליטה כשמלאו לה שש-עשרה, למרות התנגדותם של הוריה, לעלות לישראל לגור מול חומות העיר העתיקה, בימין משה. היא גרה בירושלים שישים ושתיים שנים, ורק אחרי שהתאלמנה בחרה לעזוב את העיר שהייתה לה בית ולעבור לביתה החדש בעד 120 שבראשון לציון. כדרכה, מטי אלטבן בוחנת, בוחרת ומחליטה, ובעיקר שמחה בבחירתה.

ילדה קטנה מאיסטנבול מגיעה לביקור בארץ. היא בסך הכול בת עשר, אבל כשהיא רואה בפעם הראשונה בחייה את ירושלים משהו קורה לה. “זה היה האוויר,” נזכרת מטי אלטבן, “משהו בריח של ירושלים לא עזב אותי, ידעתי כבר אז שזה המקום שלי. גם כשחזרתי הביתה, לטורקיה, המשכתי לחלום עליה.” וכשהגיע הרגע, והיא כבר נערה בת שש-עשרה, הודיעה להוריה בהחלטיות שהפתיעה לא רק אותם אלא גם אותה, “אני עוזבת. גם לבד, אם אתם לא מצטרפים. אני הולכת לישראל.”
“לקח לי שנה שלמה לשכנע אותם, התעקשתי ולא ויתרתי. בסוף לא הייתה להם ברירה. עלינו על אונייה, אימא ליוותה אותי וחזרה לטורקיה, ואני עברתי לגור אצל סבתא וסבא שלי בימין משה.”

לפני כשנה וחצי, בעקבות ביקור בבית עד 120 בראשון לציון, ידעה מייד שזה המקום החדש שלה. היא עזבה את ירושלים, את הבית שגרה בו שישים ושתיים שנים ואת ילדיה המתגוררים באזור ירושלים, והתחילה פרק חדש בחייה. ממרחק של שנים, בדירתה שבבית עד 120 שבראשון לציון, היא עדיין מנסה להבין את התעוזה והאומץ שהיו לה. “אני מחפשת הסבר,” היא אומרת, “איך עשיתי את זה, ולמה עזבתי את הבית שגדלתי ועברתי לכאן, עדיין אין לי תשובה. מי יודע, אולי עוד תהיה לי יום אחד.”

המרפסת שלה משקיפה מערבה על שדות פתוחים שממלאים אותה שמחה. “אני כל כך נהנית לשבת במרפסת בזמן השקיעה, המראה ממש נפלא,” היא אומרת ומוסיפה בהתנצלות “יש לי שגיאות בדיבור, כי לא הלכתי לבית ספר בארץ. גדלתי בטורקיה, וגם כשעליתי לא למדתי עברית בצורה מסודרת, אלא לבד, לאט-לאט.”

 

 

שמך, מטי, הוא קיצור של מטילדה?

“אין קשר. השם שלי הוא בכלל פורטונה, זה מה שכתוב בתעודת הזהות. היו הרבה פורטונות בבית, אז נתנו לי שם קצר, מטי, כדי להבדיל ביני ובין האחרות. ככה כולם מכירים אותי. השם אלטבן הוא שם משפחתו של בעלי, משה, שנפטר לפני שלוש שנים. גם שם המשפחה מהבית יקר לי מאוד: שלטון.”

את ילדותה בטורקיה היא זוכרת בחיבה. “היינו שתי אחיות, אני הגדולה, המצב הכלכלי של המשפחה היה בינוני, אבל חיינו טוב. כל שבוע, למשל, הייתי מקבלת כסף כדי ללכת לתאטרון של ילדים, אבא שלי היה לוקח אותי לשמוע מוזיקה קלאסית, זה היה מקום של קונצרטים עם כוס קפה ועוגה. אבא היה שכיר, עבד בחנות למשקלות, לא קטנות, גדולות, שמיועדוות לבהמות.”

מה זה אומר לגדול כבת למשפחה יהודית באיסטנבול?

“זה אומר שהלכנו לבית-כנסת, הרגשתי את היהדות, אבל לא הרגשתי שאני שייכת. לפעמים היינו שומעים מילים אנטישמיות, וכל הזמן היה פחד, כי חטפו ילדות של יהודים. אחר כך ביקרנו בארץ, אימא התגעגעה להורים שלה, שעלו כמה שנים לפני כן וגרו בשכונת ימין משה שבירושלים. העיר הזו עם האוויר שלה נכנסה לי ללב, ומאז, מגיל עשר, לא הפסקתי לחשוב שזה מה שאני רוצה לעשות, לעלות לישראל.”

גדלת בבית ציוני?

“דיברו אצלנו על ישראל, אהבו אותה, אבל מרחוק. אני הייתי הציונית היחידה. התחלתי לדבר על זה מגיל צעיר, אבל ההורים לא רצו לעזוב את איסטנבול, הם עלו רק בשנות השבעים. כשהייתי בת שש-עשרה אמרתי להם שאני מוכנה לחיות רק בישראל, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע על זה. לקח לי שנה שלמה לשכנע אותם, התעקשתי ולא ויתרתי, בסוף לא היתה להם ברירה. עלינו על אונייה, אימא ליוותה אותי וחזרה לטורקיה, ואני גרתי אצל סבא וסבתא בימין משה, ממש מול חומות העיר העתיקה.”

השנה היתה 1956, מעט לפני מבצע קדש. “בארץ לא היה אז כלום, אני זוכרת את תלושי המזון שקיבלנו. בטורקיה הייתי רגילה לחיים מאוד טובים, זה לא היה קל לעזוב הורים, משפחה והרגלים מהבית, אבל זה מה שבחרתי. ואז פגשתי את בעלי.”

הפגישה ששינתה את חייה, חודש אחד לאחר שעלתה לארץ, לא הייתה מקרית. “זה היה שידוך. הוא היה בן דוד של אימא שלי, בן משפחה… חמותי רצתה כלה מטורקיה, והוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים. אז הכול התאים.”

נפגשתם לבד?

“מה פתאום, כל המשפחה הייתה. דיברנו קצת, וההורים שלו שאלו אם הוא מוצא חן בעיניי. אמרתי, ‘מוצא חן, אבל חכו, רק הכרנו.’ דיברנו לאדינו, השפה שלנו מהבית. הוא היה בגולני, וקצת אחרי שהכרנו הוא השתתף במלחמה בסיני למרות שהיה בן יחיד. אימא שלו רצתה שישחררו אותו, אבל הוא לא הסכים, אמר שהוא נשאר להילחם עם החברים שלו.”

מה חשבת עליו כשהכרתם?

“החינוך שלו כבר לא היה דומה לשלי. הוא כבר היה ישראלי, הוא אמר מה שהוא חושב, ואני הייתי יותר מנומסת, אבל הוא היה בחור טוב, חרוץ, שלמד מקצוע והתחיל לעבוד כאינסטלטור. אבא שלי טורקי, אז מבחינתו אין דבר כזה לצאת, להיות חברים, מתחתנים או שום דבר.”

אז את עולה חדשה וצעירה, הרגע שידכו לך מישהו, ואת צריכה להחליט מייד אם הוא בן הזוג שלך לכל החיים. החלטה לא פשוטה

“נכון. איך אפשר לדעת משהו בגיל הזה? היה לי מזל, מזל גדול, שהיה לי בעל כמוהו. בחור זהב. טוב, הוא לא היה מישהו מהרחוב, הוא היה משפחה. הייתה לנו שפה משותפת, אהבנו את אותם הדברים. אבא לחץ, וזו הייתה חתונת בזק. תוך שלושה חודשים מהרגע שנפגשנו התחתנו, ולא בגלל שהייתי בהיריון, ילדתי רק אחרי שנתיים. באמת שהיה לי יותר מזל משכל. הוא היה בעל טוב.”

והיית צריכה לבנות לך חיים משלך בארץ

“כן, זה לא היה פשוט, מדינה חדשה ושפה שעדיין לא ידעתי, אבל לבעלי היו המון חברים, כמעט כולם נשואים, התיידדתי איתם כי אני חברותית. היו ביניהם בולגרים שידעו ספניולית, ולאט-לאט התחלתי ללמוד עברית, מילה פה, מילה שם. החברים שהכרתי אז נשארו איתי, זו חברות של שישים שנה. בעלי פתח חנות לאינסטלציה והתחיל להתבסס. היו לו ידיים טובות, הוא בנה את המעבדות של האוניברסיטה העברית, עשה עבודות לעמידר, ואחר כך פתח בית חרושת לדודי שמש ולחשמל. המפעל עדיין קיים, בתלפיות שבירושלים.”

ואת הקדשת את עצמך למשפחה

“כן, בעלי לא רצה שהילדים יהיו ילדי מפתח. הוא אמר, ‘אני מרוויח טוב, מה את רוצה, עוד כסף?’ בזמנו, כמעט כל החברות שלי היו נשואות לקבלנים, וגם הן, כמוני, לא יצאו לעבודה. היו לי חיים נחמדים בירושלים. פעמיים בשבוע נפגשתי עם חברות, פעם בשבוע הלכתי להרצאות של רופאים, בעיקר על רפואה וגוף האדם, מאוד אהבתי את זה. אהבתי לטייל, ואהבתי גם לבזבז, הייתי אספנית של דברים יפים.”

איך הגעת לבית עד 120?

“אחרי שבעלי נפטר עזבתי את הבית שגרתי בו במשך חמישים שנה, ברחוב הפלמ”ח שבירושלים, ועברתי לגור ליד הבת שלי, במוצא. הבת שלי היא התחילה לדאוג לי, ואני לא רציתי שתדאג. כשבאתי לבקר את בת דודה של בעלי שגרה פה, הבית מצא חן בעיניי. ראיתי כמה מקומות לדיור מוגן בירושלים, אבל לא רציתי להתפשר, וכאן ידעתי שזהו זה. כמו אז, כשהייתי ילדה בביקור בארץ, היה לי ברור שזה המקום שלי. הילדים שלי גרים ליד ירושלים, הבת במוצא והבן במעלה אדומים, שניהם הרגיעו אותי ואמרו, ‘אימא, נבוא אלייך לכל מקום שתרצי לחיות בו, העיקר שיהיה לך טוב.’ יש לי מהם חמישה נכדים ותשעה נינים.”

את יוצרת, לומדת, מגלה עולמות. האם את שמחה עם הבחירה שלך, בבית עד 120 שבראשון לציון?

“אני מאוד אוהבת את המקום. יש לי חברות נהדרות שאני משחקת איתן קלפים, אני לומדת ברידג’, עושה יוגה והולכת לחוג קרמיקה. את העבודות שעל השולחן אני עשיתי: מלכה אפריקאית, אימא ובת, אווזים, ברווז, דברים יפים, נכון? ויש פה הרצאות נהדרות, ואני אוהבת מוזיקה, אז אני נהנית מאוד מהקונצרטים. טוב לי פה.”

מטי אלטבן מתבוננת בתמונה ישנה שלה עם בעלה, זוג צעיר וחייכני בשחור-לבן, ונזכרת ברגע אחד נוגע ללב. “לקראת הסוף, כשמשה כבר היה חולה באלצהיימר, בלילה, כשהייתי הולכת לישון, הוא היה בא ומכסה אותי. כן. היו לי איתו חיים טובים.”

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

עוד לא עוקבים אחרינו?

הירשמו עכשיו וקבלו את התוכן שלנו לפני כולם!


רשת בתי דיור מוגן עד 120