חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120! זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוכם. לחיות את החיים במלואם רשת דיור מוגן ׳עד 120׳ מזמינה אתכם ליהנות בבתי דיור מוגן מחיי חברה ותרבות עשירים, מכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

“לפעמים אני מדמיינת את בעלי מחבק אותי”

נדרשות דקות מעטות של שיחה עם לינדה ישראלי כדי שהיא תיכנס אליכם אל הלב. היא אותנטית, כנה וישירה, וההתרגשות האוחזת בה כשהיא מספרת את סיפור חייה – מדבקת. היא נושאת על כתפיה מסע חיים מורכב שהשאיר צלקות לצד חוויות. את כולן יחד היא מלטפת באהבה ומקפלת אל תוך שירים וסיפורים שהיא כותבת.

לינדה עברה לבית בראשון לציון לפני כשלוש שנים. על המעבר החליטה לאחר שנפלה בבית הספר שהיא מתנדבת בו. נוסף לנפילה ההיא, סובלת לינדה מבעיית עיניים חמורה כבר תקופה ארוכה. היא הבינה שהמצב לא ילך וישתפר עם השנים ושיש צורך במקום תומך ומחבק. לינדה מצאה אותו בבית בראשון לציון. היא אלמנת צה“ל זה ארבעים וארבע שנה. אימא לשני בנים, יש לה ארבעה נכדים והיא חובקת שני נינים.

איך את מרגישה כאן בבית בראשון לציון?
“אני שמחה שידעתי לחסוך במשך השנים, כדי שאוכל להיות היום במקום טוב. בהתחלה הרגשתי יותר כמו בנופש ארוך והנה תכף אני חוזרת הביתה. ברגעים קשים, כשאני מחפשת את התחושה שהייתה לי בבית שלי, אני מדמיינת את בעלי מחבק אותי, אבל טוב לי כאן, וזה מה שחשוב.”

מה עוד מרגיע אותך?
“להקשיב להרצאות ולשמוע מוזיקה. זה מרגיע אותי ומרחיק אותי מדברים שהייתי אולי רוצה לעשות, אך לא יכולה.”

לינדה נולדה בבולגריה בעיר פלובדיב ועלתה לארץ בגיל שלוש־עשרה, ב-15 במאי 1949, שנה בדיוק לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. מהילדוּת בבולגריה היא זוכרת היטב שני אירועים משמעותיים שהותירו בה חותם. שניהם התרחשו בזמן המלחמה. האחד התרחש כאשר העירו אותה באמצע הלילה – שוטרים הובילו קבוצה גדולה של יהודים לאושוויץ. ה‘משלוח’ לאושוויץ נמנע בסופו של דבר הודות למלך בולגריה בוריס השלישי, ששילם על כך בחייו. האירוע השני קרה בזמן שהיה סֶגר בפלובדיב. לינדה שיצאה לפגוש חברות, הותקפה בידי שלושה בחורים בגלל היותה יהדייה. הם הדפו אותה אל הקיר ומנעו ממנה לעבור. היא הדפה אותם במרפקיה, הצליחה להיחלץ מידם והמשיכה בדרכה.

אל הארץ עלתה עם הוריה, אחיה הקטן, ועם סבתא ודוד. המשפחה שוכנה באוהל בבית עולים בבית חנן ולינדה עברה, במסגרת ‘עליית הנוער’, אל קיבוץ החותרים שהיה אז בתחילת דרכו. בית ספר לא היה בקיבוץ החדש וילדים בגילה של לינדה סייעו למבוגרים בעבודות המשק ובכל עבודה שהייתה. עם הזמן החלה לחוש בושה שהיא לא לומדת, “משהו שנחרת לי בתודעה מהשנים בבולגריה, שמי שלא הולך ללמוד או נשאר כיתה, זו בושה גדולה,” היא אומרת. כילדה אסרטיבית היודעת מה שהיא רוצה, ביקשה לינדה מהוריה לשוב איתם הביתה, אל הצריף הקטן בן החדר בבית חנן כדי שתוכל ללמוד בבית ספר. “לשמחתי הוריי נענו לי, למרות הקושי של מגורים משותפים בחדר יחיד בצריף. נדמה לי שגם הם הבינו שהמצב לא טוב לי.” היא הגיעה אל בית הספר המקומי לאחר שפספסה שתי שנות לימוד. מנהל בית הספר רצה לשבץ אותה עם ילדים צעירים ממנה כדי שתשלים את הפער, אולם היא כדרכה התעקשה ועמדה על כך שייתן לה הזדמנות להיות עם בני גילה. הוא נעתר לבסוף והכניס אותה היישר לכיתה ח‘, “לא אשכח את היום הראשון שנכנסתי לכיתה, עולה חדשה שלא מכירה אף אחד. הייתה ילדה אחת שהזמינה אותי לשבת על ידה. עד היום, אגב, אנחנו חברות טובות”. בצבא הייתה לינדה חובשת במרפאה במחנה 80 של חטיבת הנח“ל. את שנותיה כחיילת היא זוכרת בחיבה גדולה, “היה לי שירות מספק ומעניין,” היא מסכמת את הפרק הזה בחייה.

איך הכרת את בעלך?
“חופשת השחרור שלי הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. ההורים שלו ושלי היו שכנים. התגוררנו בבניין שיכון עולי בולגריה בשדרות ירושלים ביפו. את אימא שלו זכרתי עוד מבולגריה. באחד הבקרים, כשהוריי היו בעבודה היא הזמינה אותי לבוא אליהם בערב למפגש חברים של ילדיה שבו מקשיבים למוזיקה קלאסית. כשנכנסתי הבית היה מלא מפה לפה בחבר‘ה צעירים. עיניי צדו בחור חמוד שעמד ליד הפטיפון. ניגשתי אליו והוא היה מנומס מאוד ושאל אותי מה אני רוצה לשמוע. היה ערב נחמד מאוד, אבל לא חשבתי שיהיה לו המשך. עד שלאחר שבוע שמעתי מישהו שורק מתחת לחלון שלי. זו הייתה דרכו של הבחור הצעיר להזמין אותי פעם נוספת לשמוע מוזיקה אצל חבר. אחרי שנה של חברות הוא הציע לי נישואין.”

איך ידעת שהוא ה‘אחד’?
“הוא עבר כל מיני ‘מבחני קבלה’ קטנים. למשל ממש בהתחלה, יצאנו ערב אחד לבלות ביפו. עברנו דרך שטח הרוס שנחשב לאזור מסוכן ונידח. בהתחלה נלחצתי קצת שהוא בחר בדרך זו כדי להגיע ליעד שלנו, אבל משהו בחושים שלי אמר לי שאני יכולה ללכת אחריו. זה היה מקום כל כך נידח והייתי במצב פגיע לחלוטין. הרגע היחיד שהוא נגע בי היה כשהושיט לי יד לעזור לי לטפס בין ההריסות. באותו רגע ידעתי שהוא בחור הגון ושאני יכולה לסמוך עליו.”

איזה קשר היה לכם?
“היינו חברים טובים. אהבנו להקשיב יחד למוזיקה קלאסית. הוא היה ידען גדול בתחום, למרות שבמקצועו היה איש ביטוח. המוזיקה הייתה גם החיבור הראשוני בינינו ונשארה כך לאורך כל הדרך.”

ואז נולדו הילדים ובחרת להישאר בבית?
“בשנים הראשונות היה לי חשוב להיות איתם ולגדל אותם. לא העליתי על דעתי שמישהי אחרת תעשה את זה. כשהחלו ללכת לגן, התחלתי לעבוד אצל הוריי בבית המלאכה שלהם. כך תרמתי את חלקי בפרנסת המשפחה. לא היה חסר לנו כלום, אבל חיינו מאוד בצניעות. דאגתי שהילדים יאכלו כל יום מנת בשר. גם אם לנו לא היה, בשביל הילדים היה תמיד.”

איזה בית מלאכה היה לכם?
“הוריי תפרו בגדים פשוטים מטריקו לילדים והייתה להם גם סדרת מוצרים של לְבנים לילדים ולמבוגרים. קולקציות של מוצרי ביגוד בסיסיים שכולם צריכים.”

מה עם לימודים?
“התחלתי ללמוד בשלוחה של האוניברסיטה האמריקאית, אבל לא סיימתי. התשלום העיק עלינו וזה דרש ממני לשבת עד השעות הקטנות של הלילה ולהכין שיעורים לאחר יום עבודה וניהול הבית.”

במלחמת יום כיפור גויסו למילואים בעלה של לינדה ואחיה שהיה קצין קשר לאו“ם. במהלך המלחמה נפל אחיה ליד תעלת סואץ. הוא נפגע מהפצצות המצרים. ביום האחרון של השבעה, נתבשרה לינדה שבעלה נהרג אף הוא, “הוא היה בדרך לירושלים,” היא מספרת, “הרכב שהוא היה בו התנגש במשאית שהובילה פצצות”.

היכן תפסה אותך הבשורה הקשה הזאת?
“זה היה ביום האחרון של השבעה. חזרתי הביתה בערב, כולי כואבת פיזית ונפשית. אהבתי מאוד את אחי והייתי קשורה אליו. פתאום התחילו להגיע חברים שלנו הביתה. בהתחלה חשבתי שהם באים כי הם לא רוצים שאהיה לבד בתום השבעה, ואז נכנס חבר טוב שלנו שהגיע ישר מהמילואים והחל לומר את שמו של בעלי ואז הפסיק. שוב אמר את שמו, ושוב הפסיק. הבנתי מייד. זה היה כמו פצצת אטום שנפלה עלינו. מאוחר יותר הגיעה משלחת מהצבא. הייתי נסערת מאוד אבל חשבתי כל הזמן על הילדים. ידעתי שאני חייבת להחזיק את עצמי בשבילם. עכשיו זה רק הם ואני.”
את הלילה העבירה עם הילדים במיטה הגדולה בחדר השינה כשהיא מתנחמת מנוכחותם לצדה. “בבוקר החלטתי לשלוח אותם לבית הספר, למרות הקושי הגדול. יותר מזה, נכנסתי לחדר המורים, הסברתי מה קרה, וביקשתי שיתנהגו איתם כרגיל. לא לתת להם את ההרגשה שהם מסכנים או שמרחמים עליהם. ידעתי שככל שיחזרו מהר יותר לשגרת החיים שלהם, כך יהיה להם טוב יותר.”

לאט־לאט חזרה גם לינדה לשגרה, לפחות כלפי חוץ. היא המשיכה לעבוד עם הוריה ובהמשך השתלמה בקורס מזכירות דרך משרד הביטחון ועבדה כמזכירה במשרד המשפטים. עם השנים לקחה קורסי העשרה בנושאים שונים, התמסרה לגידול הילדים, ולא חשבה ולא רצתה פרק ב‘ בחייה.

אילו קורסי העשרה לקחת?
“עיתונות לגיל השלישי. בהמשך כתבתי לעיתון ‘כיוון חדש’ של גמלאי ראשון לציון. נוסף לכך למדתי צילום לטלוויזיה, ובמשך זמן מה צילמתי לטלוויזיה הקהילתית. אני אדם סקרן מאוד. אוהבת ללמוד. אוהבת לדבר עם אנשים, לשמוע דעות, לשוחח איתם.”

מה עושה לך טוב?
“כשאני מחבקת את הילדים והנכדים שלי. זה מחזק אותי. אני מרגישה אהבה גדולה. מוזיקה עושה לי טוב, וגם כתיבת שירים. עוד כשהייתי ילדה בבולגריה הייתי כותבת וזה מלווה אותי כל השנים.”

מתי את כותבת?
“כשהמוזה באה לבקר. אני יכולה להיות באמצע משהו ופתאום זה קורא לי. מרגישה צורך לקחת דף ועט ולשפוך. במשך השנים הוצאתי כמה ספרי שירה במהדורות מצומצמות. כתבתי גם ספר של סיפורי ילדים ובו ריכזתי את כל הסיפורים שהמצאתי במהלך השנים, אבל הוא לא יצא לאור.”

מה את מאחלת לעצמך?
“בריאות טובה. כרגע זה הדבר היחיד שחסר לי. עם כל השאר אני מסתדרת.”

לייעוץ ראשוני ופרטים