חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120! זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוכם. לחיות את החיים במלואם רשת דיור מוגן ׳עד 120׳ מזמינה אתכם ליהנות בבתי דיור מוגן מחיי חברה ותרבות עשירים, מכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

לאה וולקוב – גומות החן של לאה

כשפוגשים את לאה וולקוב בת השבעים וחמש, אישה פעילה ונמרצת, אי אפשר שלא לשים לב לגומות החן שלה המחייכות אליך. לאה רבת הכישרונות היא פסנתרנית מוכשרת, דוברת שפות רבות, שוזרת פרחים, מציירת ויוצרת, ומתנדבת בקהילה, והיא תמיד מזוהה כ‘אישה היפה עם גומות החן’. זה סימן ההיכר, זו החותמת והזהות.

לאה נולדה בשנת 1941 בתל אביב. הוריה היו ניצולי שואה שהצליחו להיחלץ מהתופת באירופה ועלו ארצה שנה לפני שנולדה. חייהם היו קשים והעלייה לארץ, כל שכן הולדת הבת – לאחר שאיבדו בת אחת – הייתה נקודת המפנה בחייהם. “אימא ילדה אותי בגיל מאוחר יחסית – בת ארבעים ושלוש הייתה – חרף הסכנה שהייתה טמונה בלידה בגיל כזה, אבל בפעם הראשונה שהניחו אותי בזרועותיה הבחינה בגומות החן שלי, ומבחינתה היה זה סמל למהפך, לשמחה שבפתח, לחיים טובים שיהיו בבית.”

החיים בבית של הורים ניצולי שואה לא היו פשוטים עבור לאה הצעירה. “גידלו אותי בצמר גפן ונאסרה עליי השתתפות בכל פעילות שנחשבה בעיניהם כמסוכנת, לרבות טיולים וחברות בתנועת נוער, שלא לדבר על מסיבות. עם זאת שררה בבית אווירה של חום ואהבה. הייתי ילדה ממושמעת וקיבלתי את האיסורים בהבנה. הנגינה בפסנתר מילאה את חיי וסייעה לי להתמודד עם האיסורים. המרד הראשון והמשמעותי שלי פרץ עם קבלת צו הגיוס. פה עמדתי על רגליי האחוריות, גייסתי את כל המשאבים ואת כל יכולת השכנוע שלי והתגייסתי לצבא. המרד השני שלי היה כשבחרתי ללמוד חינוך מיוחד ולא רפואה, כפי שהוריי ציפו ממני.”

לאה וולקוב

כיצד הכרת את אריה בעלך?
“הייתי במסיבה עם חבר והסתבר שעינו צדה אותי. שנים מאוחר יותר הוא אמר לי שברגע שראה אותי ידע שאהיה אשתו. בכל מקרה הוא היה צבר, דור חמישי מזכרון יעקב, מבוגר ממני בשמונה שנים והתגורר בראשון לציון, ואני, דור ראשון לניצולי שואה מתל אביב. לא ממש חשבתי שזה יצליח. הייתי עדיין נתונה במשטר הקפדני של הוריי, כזה שאילץ אותי למשל לחזור הביתה עד עשר בלילה, אבל משהו בנימוסים ובאורך הרוח שלו שבה אותי, וכבר בגיל תשע־עשרה וחצי נישאתי ונולדו לנו שלושה ילדים.”

ספרי לי על הפרק האיראני בחייך.
“בעבודתו של אריה, שפרטים עליה אינני יכולה לחשוף, הציעו לו לעבור לאיראן. ההחלטה לא הייתה פשוטה. הייתי בת יחידה וחששתי לעזוב את הוריי, אולם בסופו של דבר הבנו שזאת הזדמנות של פעם בחיים ועברנו לגור באיראן.”

איך הייתה ההתאקלמות?
“חשבתי שאני נוסעת לארץ מדברית ולא מפותחת, ומה שנגלה לעיניי היה עבורי הלם מוחלט. פרסית נחשבת לשפה מורכבת מאוד והיו קשיים בלימוד השפה. היה קשה לדבר, אבל הבנתי הכול. עברנו לאיראן עם שני ילדים קטנים, שזאת התמודדות בפני עצמה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי משוחררת מהכבלים של הוריי ובלי צורך לתת דין וחשבון. היו אלה שלוש שנים מופלאות שבזכותן גם הצלחנו, עם שובנו, לרכוש דירה בראשון לציון.”

איך הייתה החזרה?
“העזיבה הייתה נוראית. נאלצנו לעזוב באישון לילה. חשוב לציין שסוף תקופת השהות שלנו באיראן הייתה גם סוף תקופת השאה ותחילת המהפכה. לא נפרדנו, אפילו את החפצים שלנו לא יכולנו לארוז ורק מאוחר יותר הם נשלחו אלינו לישראל. הציעו לבעלי לעבור למקום אחר, אבל אני הרגשתי שתקופת הנדודים הגיעה לקיצה וכדאי שנתבסס בארץ. עם חזרתנו התמקדתי בעבודתי כגננת ובמשך שלושים שנים חינכתי עשרות ילדים, את מקצתם פגשתי כאן, וזה היה מרגש מאוד כשהם זיהו אותי כ‘לאה הגננת’.”

זה כעשר שנים שלאה מתנדבת בפגייה בבית חולים אסף הרופא. פעמיים בשבוע היא ממתינה מוקדם בבוקר למונית שתאסוף אותה למקום שהיא כל כך אוהבת להיות בו.

כיצד התחילה ההתנדבות?
“לקראת פרישתי מההוראה, הלכתי לבדיקות התאמה שמשרד החינוך עורך כדי לאפשר לפורשים להתנדב במקומות שונים. לי הומלץ להתנדב בפגייה. מובן שהייתי צריכה לעבור בדיקות קפדניות שונות, לרבות בדיקות הקשורות לאמינות וליושרה.”

מה את עושה שם?
“רוחצת, מאכילה, מלטפת, מנחה הורים כיצד לטפל בפגים. הסיפוק אדיר במיוחד כשמשחררים תינוק לאחר שהות ארוכה בפגייה, שזוכים לראות כיצד פג שסיכוייו לשרוד היו קלושים, גדל ומתפתח. מאידך גיסא יש גם רגעי ייאוש, מצבים שבהם הלב נקרע כאשר פגים אינם שורדים או כאשר משפחה זונחת את התינוק מפאת אי־מסוגלות לטפל בו, וצריכים למצוא פתרון.”

לאחרונה נבחרה לאה להיות חברה בהנהלת מתנדבי אסף הרופא שזה פרויקט בפני עצמו, “עיקר עבודתנו מתמקדת בגיוס כספים ולצורך כך פתחנו לאחרונה מזנון”.

במה את גאה?
“באנשים טובים שעושים בצנעה מעשים לטובת הזולת. בילדיי, ובעיקר בשבעת נכדיי, שחמישה מהם הם חיילים המשרתים בסיירות.” נראה שרוח הנתינה והתרומה עברה בתורשה.

מתי עברת ל‘עד 120’?
“לפני כשנה וחצי, כמה חודשים לאחר פטירת בעלי. לאחר שנים של חברות וזוגיות נפלאה נוצר חלל גדול. אני חושבת שזאת החלטה נכונה, לא להיות לבד, לא להגיע לבית ריק, לא לפתח תלות בילדים, ומצד שני להיות עצמאית. אני נהנית מחיים מלאים בבית ומחוצה לו. חסרים לי רק עוד שעה בכל יום, ויום נוסף בשבוע,” היא מוסיפה ומחייכת חיוך רחב מלא גומות חן.

 

"כי יפיתן, בנות, עד לפלא
ורכה, ודקה גזרתכן,

אבל לה יש, נוסף לכל אלה,

גומות חן,  גומות חן, גומות חן."

-יוסי גמזו

לייעוץ ראשוני ופרטים