עדות ממקור ראשון

לאה ובני משפחתה היו בין ניצולי השואה שהפליגו מצרפת באוניית המעפילים אקסודוס. אחרי מסע קשה וממושך הם הגיעו לחופי ישראל, אך גורשו בחזרה לצרפת ולא זכו לעלות לארץ. רק לאחר ששהו כשנה במתקן מעבר בגרמניה הצליחו לעלות לארץ בעלייה בלתי חוקית. על האתגר הזה ועל חייה בסיפור של לאה אסטליין, דיירת הבית שבהוד השרון.

בבית שבהוד השרון מתגוררת דיירת שהיה לה חלק באחד הפרקים הדרמטיים של מדינת ישראל. לאה אסטליין הייתה כבת חמש-עשרה כשהפליגה עם משפחתה על אוניית המעפילים אקסודוס, שנהפכה לסמל של מפעל ההעפלה היהודי.

האונייה אקסודוס יצאה מצרפת ב-1947, כשעל סיפונה אלפי ניצולי שואה שביקשו להגיע לישראל. שני תינוקות נולדו בהפלגה הזו, אם אחת ותינוק נפטרו. במשך כל ההפלגה עקבו אחרי האונייה מטוס מפציץ ושתי משחתות בריטיות, שאחת מהן נגחה בה יום לפני שהגיעה לחופי ישראל.

החיילים הבריטים ניסו להשתלט על האונייה, אך הנוסעים השיבו מלחמה והטיחו בחיילים סילוני שמן וקופסאות שימורים שהוכנו מבעוד מועד. במהלך הקרב נהרגו שלושה נוסעים. האונייה גורשה בחזרה לצרפת, אך נוסעיה סירבו לרדת ממנה במשך שבועיים. פעילי ההגנה הצליחו להתגנב לאונייה בזהות בדויה של ספקי מזון כדי לסייע לנוסעיה.

המוסד שלח פעילים בסירות ששייטו סביב אוניות הגירוש, הם עודדו את מעפילי אקסודוס והעבירו להם מזון ומכתבים. לאחר שבועיים של רעש תקשורתי הורדו הנוסעים בכוח מהאונייה ופונו לגרמניה. אחרי ששהו כשנה במתקני המעצר שבגרמניה, עלו רוב נוסעי אקסודוס לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים.

מה את זוכרת מהשהות באונייה?

"אני זוכרת שהיה מאוד צפוף. זה לא היה קל. היינו דחוסים כמה אנשים על דרגש אחד. כשאחד עלה מבטן האונייה לסיפון כי הזדקק לשירותים, כל השאר היו צריכים לחכות שירד.

בכל פעם עלה אחד, היינו ארבעת אלפים וחמש מאות איש באונייה שהיה בה מקום רק לשש מאות. היה קשה להתאפק. אני זוכרת את הייאוש כשהחזירו אותנו לנמל פורט דה בוק שבצרפת וכשהורידו אותנו בכוח מהאקסודוס, לאוניות משא, כדי להחזיר אותנו לגרמניה."

לאה מציגה את תעודת העלייה לישראל, שבה מפורטים הסירוב והעיכוב לעלייה לארץ. זוהי תעודה היסטורית ממסע העפלה שנהפך לסמל של המאבק הציוני. בישראל התמקמה אסטליין עם משפחתה על גבול בת ים-יפו, ונמנתה עם המחזור השני בתולדות המדינה שהתגייס לנח"ל.

"אנחנו, החיילות שהיו בנח"ל, התאמנו כמו הבחורים, היינו במשך שלושה חודשים בטירונות. לא רציתי לשרת אחרי הטירונות בקיבוץ כי רציתי לתרום בצבא. כעונש שלחו אותי לפיקוד דרום, הייתי המזכירה של קצין הקשר הפיקודי ושלמת שאחראית על הכספים.

אלוף פיקוד הדרום באותם ימים היה משה דיין. הוא ביקר הרבה במפקדה הראשית שבה שירתי, והיה ידידותי לחיילות," מספרת לאה.

לאה נישאה לשמואל, ניצול שואה, שהשתקע בישראל. שמואל בחר לחיות בקיבוץ ועבד בו על טרקטור. "אין לי מושג איך שמואל הגיע מפולניה לישראל עם ידע על טרקטורים," אומרת לאה בחיוך, "אבל הוא התמיד לנסוע על הטרקטור שבקיבוץ בכל מזג אוויר, ונשאר בתחום כל חייו. הוא עבד בקאטרפילר, חברה לחלקי חילוף של טרקטורים, ואחר כך גם הקים חברה כזו והיה שותף בה."

את עבדת?

"כן, עבדתי כמנהלת חשבונות בתל אביב וגידלתי שני ילדים. אם היו אומרים לי במה יעסקו הילדים שלי כשיגדלו, לא הייתי מאמינה. הבן שלי היה בוכה כשהיה רואה דם. היום הוא כירורג-מנתח. הבת למדה אומנות, ובסוף עשתה תפנית ולמדה תואר שני במנהל עסקים. היום היא מנהלת כספים במכון ויצמן."

חייה של לאה אנרגטיים מאוד. "אני תמיד פעילה. במשך שנים קמתי בשש בבוקר, ובכל יום שחיתי ארבעים ושתיים בריכות. בהמשך התנדבתי בהסתדרות. גם פה בבית אני מתעמלת ומשחקת ברידג' כל יום."

איך הגעת לבית עד 021?

"שמואל עבד עד גיל שמונים ושמונה והפסיק רק כי אמרתי לו שכדאי לעצור מתישהו. אבל את החיים, אחרי שהוא הפסיק לעבוד, היה לו קצת קשה למלא.

הילדים הציעו שנעבור לדיור מוגן כי יש חברה ותוכן. כשהגענו לכאן לא היה לו קל להסתגל לשינוי בסגנון החיים, הוא לא היה רגיל לבנות לעצמו סדר יום של פעילויות. לקחתי אותו להרצאות ולהופעות בבית, ניסיתי להוציא אותו כמה שיותר.

זה לא כל כך הלך לי, אני הייתי מתעצבנת עליו, והוא היה צוחק. לילה אחד, כשנה וחצי אחרי שעברנו לבית, שמואל הרגיש לא טוב ופונה לבית החולים. הוא נכנס לבית החולים ביום חמישי. בשישי ביקרתי אותו והוא היה בסדר, חייך אליי ודיברנו. בשבת ביקרה אותו הבת, וביום ראשון הוא כבר לא היה."

איך את מסתדרת כיום?

"היינו נשואים שישים וארבע שנה. הוא מילא את כל הצרכים החברתיים שלי. אני מודה שאני לא כל כך חברותית. התרגלתי לחיות בזוגיות ולהתמלא ממנה. זה בהחלט משהו שאני צריכה לשפר כדי שיהיה לי יותר טוב היום. אני מודעת לכך. אני נהנית ממה שיש לבית להציע.

תמיד הייתי מנויה לתיאטראות, לגשר, להבימה. עכשיו הפסקתי לנסוע, ואני הולכת רק להופעות ולאירועים שבבית, ויש מגוון גדול. ובכל יום, חוץ מיום שישי, אני גם משחקת ברידג'. אפשר להגיד שאחרי הקושי הגדול בעלייה לישראל, היו לי חיים טובים."