חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

בפרקטיקה של החיים

סיפורו של יורם אלרון

יורם אלרון מאמין שאחריות אישית היא תנאי הכרחי כדי להגיע להישגים ולנתב את החיים למקומות הנכונים שאליהם האדם שואף, כך הוא נהג בקריירה רבת ההישגים שלו, וכך דרש גם בפעילותו הציבורית. את המוטו שלו הוא מסכם במשפט האלמותי – במקום לתת לאנשים דגים, חלקו להם חכות.

הוא נולד וגדל בתל אביב הקטנה. בנעוריו נשלח לקיבוץ גניגר, הצטרף למסלול העתודה האקדמית וסיים בהצטיינות תואר ראשון בלימודי הנדסה אזרחית בטכניון. את התואר השני בהנדסת מערכות עשה באוניברסיטת סטנפורד שבארה"ב. הוא נישא לגבריאלה שנפטרה מסרטן אחרי ארבעים ושבע שנות נישואים. לאחר שיצר קשר עם אהבת נעוריו הלא ממומשת, רבקה מרגלית, פתח בפרק ב של חייו, ומאז הם לא נפרדים. יורם ורבקה היו בין הראשונים שעברו לבית בתל אביב. הם טיילו ברחבי העולם, נהנו מכל מה שיש לעיר הגדולה להציע. זהו סיפורו של יורם אלרון, דייר בית עד 120 שבתל אביב.

ב-1926, כשהיא בת שמונה-עשרה, עלתה אימו של יורם אלרון לארץ מוורשה. היא למדה בבצלאל שבירושלים ונישאה שם לגבר שנרצח במאורעות תרפ"ט. אחר כך עברה לתל אביב ועבדה כאחות מעשית בבית החולים הדסה, ששכן ברחוב בלפור. אביו של יורם למד כלכלה וראיית חשבון באוניברסיטה של וינה וכיהן בה כיו"ר אגודת הסטודנטים היהודים. ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, פרצו באוניברסיטת וינה מהומות אנטישמיות. אביו של יורם האשים את רקטור האוניברסיטה באנטישמיות ונזרק מהמוסד. באותה תקופה נשלחה אימו של יורם לווינה במסגרת עבודתה כדי ללוות חולה שהייתה אמורה לעבור שם ניתוח, וכך הכירה את אביו של יורם. יחד הם עלו ארצה, נישאו, וב-1936 הביאו לעולם את בנם היחיד, את יורם.

מה זכור לך מילדותך?

"גדלתי בתל אביב הקטנה, ברחוב שינקין וסביבתו. למדתי בגן הילדים של שרה פרל, ברחוב נחמני, שהיה אז ידוע בעיר. שם התחברתי לשישה ילדים, ויחד פסענו במשעולי החיים במשך שנים רבות עד שסיימנו את האוניברסיטה. החברות נותרה בעינה מאז, אך אני האחרון שנותר בחיים מהשישייה הזו. לקראת העלייה לכיתה ה נשלחתי לקיבוץ גניגר שבצפון עמק יזרעאל כילד חוץ. הוריי, שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם, רצו שאלמד ואכיר את הערכים של התנהלות חברתית, של חיים בצניעות ושל עבודת כפיים. עד היום אני מתרפק על ארבע השנים הנפלאות ההן. היה לנו סדר יום: קמנו בשעה קבועה, התרחצנו ואכלנו ארוחת בוקר ולמדנו בבית הספר, שהתהדר בשם חברת הילדים. בסיום הלימודים אכלנו ארוחת צוהריים, נחנו קצת בחדרי המגורים, ואחר כך הייתה פעילות קבוצתית בעבודות מתחלפות ולפי לו"ז מאורגן של ועדת העבודות. לרוב עבדתי במכוורת, שהייתה חלק מפינת החי של בית הספר. רוב הילדים חששו מהעבודה הזו, אבל אני הסתדרתי היטב עם הפעילות המעניינת וגם עם העקיצות הרבות שספגתי. פעם בשבוע התקיימה אסיפה כללית של חברת הילדים, שבה השתתפו כל התלמידים מכיתה ד ומעלה, דנו בה בכל ענייני החברה. לכל משתתף הייתה זכות דיבור. הייתה גם פעילות חברתית תוססת – ועדות, דיונים, אירועים, משחקים ועוד. לקראת כיתה ט חזרתי הביתה לתל אביב כי באותם ימים התנועות הקיבוציות התנגדו לתעודות בגרות וטענו שמי שקיבל תעודה כזו נטה, ככלל, לעזוב את הקיבוץ. כשסיימתי את התיכון, בקיץ 1954, הצטרפתי למסלול של עתודה אקדמית. ב-1958 סיימתי בהצטיינות לימודי הנדסה אזרחית בטכניון ואחר כך התגייסתי לחיל ההנדסה. סיימתי קורס קצינים כמצטיין פלוגתי, ולאחר מכן שירתי בגדוד השדה של החיל עד שסיימתי שירות חובה.  באחד הימים נסעתי לאסוף טירונים מבסיס קליטה ומיון שבתל השומר, שם הכרתי את אשתי הראשונה גבריאלה. התחתנו ב-1961, וחיינו יחד כארבעים ושבע שנים עד שהיא נפטרה. הבאנו לעולם את אפרת, אמיר ואלדד. היא הייתה אישה יפה במראה ובנפש, בת זוג מצוינת, אימא נהדרת וסבתא נפלאה."

ספר לנו על שירותך הצבאי

"לאחר שירות החובה בגדוד המבצעי של חיל ההנדסה כקצין, שירתי במפקדת החיל כאחראי על נושאי התכנון ההנדסי. ניהלתי אז את פרויקט ההקמה של בית הספר לקצינים (בה"ד 1), שליד מצפה רמון. הקמתי יחידה לתכנון עבודות מיוחדות, שלא אפרט עליהן כי עד היום הן סודיות, רק אציין שחלק מהן עסקו בהכנות לקראת מלחמת ששת הימים. הייתה תקופה שהייתי מדווח ישירות לאלוף רחבעם גנדי זאבי, שהיה אז עוזר ראש אג"ם. באחת הפגישות הוא שאל אותי אם אני כותב יומן. השבתי בשלילה כי חששתי שאם אכתוב, מישהו ימצא את היומן. גנדי אמר שאני עושה היסטוריה וכדאי מאוד שאתחיל לכתוב, אך לא עשיתי כך. לימים הוחלט לתעד את המבצעים שהשתתפתי בהם כל עוד חלק מהמעורבים בחיים, כך שיכולתי להקליט במשך שעות רבות את היומן שלא נכתב. אין ספק שמידע רב יישאר עלום לתמיד. ב-1971 הייתי אמור לצאת ללימודים בארה"ב, אך הרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר-לב, ביקש ממני ערב הנסיעה שאדחה את לימודיי לטובת שירות כמפקד ההנדסה בפיקוד הדרום, שעליו פיקד אז אריק שרון."

מה אתה זוכר מהתקופה הזו?

"זו הייתה חוויה מיוחדת. אריק היה גדול המצביאים שקמו לעם ישראל. הוא הבין איך מתנהל שדה קרב בהיבט הרחב ביותר. אם הוא היה נשאר אלוף פיקוד הדרום, מלחמת יום הכיפורים לא הייתה מתחילה כפי שהתחילה ואולי היא גם הייתה מסתיימת בהישגים משמעותיים יותר. בפיקודו סיימנו את כל הביצורים והדרכים בסביבות התעלה ובעומק סיני, וכשבשלו התנאים נלחמנו בטרור שברצועת עזה והכנענו אותו. הוא היה איש רציני וחדור מוטיבציה לאומית, מפקד מעורר השראה ודוגמה לאיכות, ועם זאת היה לו חוש הומור בריא והוא ידע גם להתבדח בשנינות וליהנות מבדיחה. הוא השכיל לברור את קציניו, ומטה פיקוד הדרום שבפיקודו פעל כצוות מקצועי ומיומן. כשסיימתי את תפקידי בפיקוד הדרום נשלחתי ללמוד באוניברסיטת סטנפורד שבארה"ב, שבה סיימתי תואר שני בהנדסת מערכות. במלחמת יום הכיפורים השתתפתי בפעילות מבצעית בפיקוד הדרום. הגעתי לפעילות ביום הרביעי למלחמה, היישר מקליפורניה. ב-1974 קיבלתי דרגת אלוף-משנה וב-1975 מוניתי כסגן ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, תפקיד שמילאתי עד שהשתחררתי משירות קבע ב-1977. ביחידה זו המשכתי בשירות מילואים פעיל עד גיל שישים ואחת."

מה עשית לאחר שהשתחררת?

"עבדתי שתיים-עשרה שנה ברפא"ל, מתוכן שש שנים כמנהל מערך הניסויים. במקביל, ביצעתי במילואים עבודות למחלקת המבצעים שבמטכ"ל. עסקתי גם בביקורת של תוכניות מבצעיות גדולות וכתבתי ספרי הדרכה בנושאי ביקורת מבצעית. ב-1989 פרשתי מרפא"ל ופתחתי משרד ייעוץ עצמאי לניתוח ולהנדסת מערכות. כבר במהלך השירות בצה"ל התנדבתי לשרת את תושבי רמת השרון והמשכתי כך גם לאחר השחרור."

תוכל לפרט על עבודתך הציבורית?

"במשך שמונה-עשרה שנים הייתי חבר בוועדת החינוך של רמת השרון. מעבר לניהול השוטף הוצאנו לפועל שלושה פרויקטים גדולים: בנינו מחדש את מערכת החינוך לפי הרפורמה של אז, לחטיבות יסודיות, לחטיבות ביניים ולחטיבות תיכוניות, ויצרנו אינטגרציה חברתית במערכת החינוך בעיר, כלומר עירבנו ילדים ממשפחות חלשות יחסית עם השאר כדי להבטיח שהתלמידים בשכבות החברתיות השונות יכירו זה את זה וכדי שהילדים החזקים יותר ימשכו אליהם את הילדים החלשים מבחינה לימודית והקמנו בית ספר תיכון חדש, את בית ספר אלון, שהיה שונה מבתי הספר הקיימים ושטיפח את לימודי התרבות – המוזיקה, המשחק והמחול. בנוסף לעבודה התובענית כמהנדס בשוק הפרטי, כיהנתי במשך חמש שנים, מ-1989 ועד ל-1994, כחבר נבחר במועצת העיר וכסגן ראש העיר, והחזקתי גם בתיק ההנדסה העירונית."

האם הבאת לתפקיד את ניסיונך מהשירות הצבאי?

"התובנה החשובה ביותר שאליה הגעתי בשירותי הצבאי הארוך הוא שאפילו צבא מנהלים בהבנות ולא בפקודות. פקודה ניתנת רק אחרי שהושגה הבנה ונעשה תכנון מפורט. אם לא עושים כך, ביצוע המשימה לוקה בחסר ואף נכשל."

האם גם רעיון האינטגרציה בבתי הספר נבע מניסיונך כילד עירוני שנשלח לקיבוץ?

"כשגדלתי היינו במצב של מדינה בדרך. הייתה תחושה כללית, רב דורית, של אחדות גורל. כילדים היינו שותפים לתחושה שאנחנו דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. התקופה בקיבוץ הטמיעה בי אידאולוגיה חברתית. אני לא סוציאליסט במובן הפוליטי, אבל אני דוגל בגישה סוציאלית, שבה כל החברה צריכה לאמץ לתוכה את החלשים, לתמוך בהם, לעודד ולרומם אותם ולעזור להם להקנות השכלה, כדי לטפח את המעמד האישי והחברתי ולהיפתח לאופקים אישיים וחברתיים. זו חובתה של החברה, עליה לעשות כך באמצעות כל מנגנוני המדינה והרשויות המקומית, להשתמש במשאבים של השכבות החזקות כדי לקדם את השכבות החלשות. יישום אינטגרציה במערכת החינוך הוא חובתן של הרשויות המקומיות."

האם יש פעולה שקידמת במהלך כהונתך שאתה גאה בה במיוחד?

"כשנכנסתי לתפקיד היה נהוג להעניק לתושבים מרקע סוציו אקונומי נמוך מעין קצבה שמקבילה לדמי אבטלה. הבנתי כי השיטה אינה מתפקדת כראוי. יש מגבלה לכמה כסף אפשר לחלק, והמדדים לחלוקה הם חלק מהבעיה ואינם פותרים אותה. תמיד האמנתי במשפט: 'אל תיתן לילדים שלך דגים, תן להם חכות,' ולכן פיתחתי רעיון שיושם בהצלחה. במקום להוציא מכרזים לקבלנים חיצוניים שיבצעו עבודות ברשות המקומית, לקחנו עבודות תחזוקה של מתקנים ציבוריים ומסרנו לאנשים שנזקקו לתמיכה, אך היו מסוגלים לעבוד ולבצע אותן. דוגמאות לכך הם אנשים שהשתחררו ממאסר וכן אנשים חולים שהבריאו. מבחינה חברתית הרעיון המרכזי היה להחזיר למי שרוצה ויכול את הכבוד העצמי. שנים רבות לאחר מכן אנשים היו פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי, 'אני זוכר אותך לטובה, אתה הצלת אותי.' גם במסגרת קפיטליסטית אפשר ליישם קפיטליזם אנושי ולא חזירי, שבמסגרתו מטפחים כבוד עצמי ואמונה ביכולת במקום כסף."

ספר על ההיכרות שלך עם רבקה מרגלית

"רבקה ואני למדנו באותו מחזור בבית הספר התיכון עירוני א שבתל אביב, אך לא באותה כיתה. נפגשנו ושוחחנו בהפסקות בחצר בית הספר. בחופשת הפסח של שנת 1953, כשהיינו בשביעית, אף הדרכתי בהכנה לקורס מ"כים של הגדנ"ע, שבו רבקה השתתפה כחניכה. אז נבט הניצוץ שלימים התלקח למשואה גדולה. בשמינית נפגשנו יותר, בעיקר כשהלכנו יחד מבית הספר הביתה. אהבתי אותה מאוד, אך מסיבות שמעבר לשליטתנו לא נהיינו חברים. דרכינו נפרדו בסיום הלימודים, אבל מעולם לא שכחתי אותה. במהלך השנים נפגשנו לעיתים בנסיבות חברתיות שונות, כך שהמודעות נמשכה. בספטמבר 2008 נפטרה רעייתי גבריאלה. לאחר שלושים ימי האבל החלטתי להימנע משקיעה בעצבות וברחמים עצמיים ופעלתי כדי לאתר את רבקה מרגלית, שהייתה אהבת נעוריי הלא ממומשת והתקשרתי אליה."

האם זו הייתה אהבה ממבט ראשון?

"זו הייתה אהבה שהתלקחה מחדש בהבזק השנייה, כשנפגשנו כך אחרי חמישים וארבע שנים. מאז אנחנו נשואים כדת משה וישראל ולא משים זה מזו. זכיתי, לאחר הזוגיות הטובה רבת השנים עם גבריאלה, אשתי המנוחה, לזוגיות נפלאה עם רבקה, זה חלום עתיק ורחוק שהתגשם פתאום. אנחנו באים מאותו רקע של תל אביב הקטנה, של התובנה העזה של המדינה שבדרך, של תחושת שליחות בכל מעשינו. לכל אחד מאיתנו יש שלושה ילדים ושישה נכדים, אבל בגילנו אנחנו פטורים מלדאוג ולמלא אחר מחסוריהם ויכולים להתפנות כמעט אך ורק לטיפוח הזוגיות."

מתי הגעתם לעד 120?

"עברנו לבית עד 120 שברמת החייל בחודש הראשון לאכלוסו, והיינו מראשוני הדיירים. רבקה הייתה סמנכ"לית כספים ותכנון בחברת משען, ובשל התובנה משירותה שם נרשמה לבית עוד בשלהי 2007, כשנה לפני שהכרנו. אני הצטרפתי לכך בנפש חפצה. השתמשתי בניסיוני המקצועי ויישמתי אותו בבית. הקמתי את נציגות הדיירים הראשונה ועמדתי בראשה במשך כחמש וחצי שנים וגם כתבתי את התקנון הראשון של דיירי הבית. רבקה שימשה אחריי ובמשך שנתיים כיו"ר הנציגות."

איך הייתה לך תקופה הקורונה?

"לא היו לי חוויות מיוחדות. קל לי מאוד כי אני שותף מלא לחיים עם רעייתי האהובה, משוש חיי. עם זאת, אנחנו מייחסים חשיבות רבה לקשרים המשפחתיים, במיוחד רבקה, שלה יש משפחה ענפה משלי. נהגנו להזמין את כל בני המשפחה הקרובה, ילדים ונכדים, בתדירות גבוהה לארוחות ערב שבת לבית שברמת החייל, לעיתים גם הזמנו מחותנים או בני משפחה רחוקים יותר. העובדה שאי אפשר לקיים אירועים כאלה בעידן הקורונה והאיסור על אירוח בני משפחה לפגישות מזדמנות בדירתנו הם מבחינתנו ההיבטים המעיקים ביותר בתקופה זו. אנחנו מפצים את עצמנו ומבקרים בבתי הילדים ופוגשים שם בנכדים וגם משוחחים איתם בזום, אבל בהגינות אומר כי רבקה היא יותר מחבקת ודואגת ממני."

חלומות שלא הוגשמו?

"יש מקומות רבים שהייתי שמח לבקר בהם, במיוחד כאלה שרבקה ביקרה בהם ואני עדיין לא. עשיתי שני טיולי ספארי עם נכדיי בטנזניה, ואני חולם על טיול נוסף עם אלה שעדיין לא הגיעו לגיל המתאים. עליי לציין כי מדינת ישראל התרחקה בשנים האחרונות מהמהות שעליה חלמנו בנעורינו, ואני עדיין חולם שהיא תתאפס ותחזור להגשים את החזון החברתי של הנביאים מימי קדם ושל מייסדי החזון הציוני בעת החדשה."

מהן דאגותיך העיקריות?

"מטבע הדברים הן אני והן רעייתי מודאגים מכך שמצבנו הבריאותי ידרדר, אך בעיקר מהאפשרות שנאבד שליטה קוגניטיבית. דומני שזו הדאגה המשמעותית ביותר של אנשים בגיל מתקדם ובצדק."

יש מסר שהיית רוצה להעביר?

"אני ממליץ להישאר פעיל וערני ככל שאפשר, גם רוחנית וגם נפשית, לקיים שגרה של פעילות גופנית ופעילות רוחנית, כלומר להשתתף בחוגים שבבית ואף מחוץ לו וכן ללכת להרצאות, לסרטים ולמופעי תאטרון. אני מתעמל פעמיים בשבוע ובנוסף עולה ברגל פעמיים ביום את כל הקומות שבבית. לפני עידן הקורונה טיילנו רבות ברחבי העולם, נהנינו מהצגות תאטרון ומסרטי קולנוע, השתתפנו בהרצאות מגוונות במסגרות ציבוריות ובמסגרת של קבוצת חברים פרטית, אני ממליץ שינהגו כך כל חפצי החיים. כיום אנחנו מקווים שנוכל לחזור לפעילויות אלו לאחר שמגפת הקורונה תשכך."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים