חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120! זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוכם. לחיות את החיים במלואם רשת דיור מוגן ׳עד 120׳ מזמינה אתכם ליהנות בבתי דיור מוגן מחיי חברה ותרבות עשירים, מכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

יוסף ושרה: שלוש פרידות וחתונה

שלוש פעמים נפרדו דרכיהם, אך זה לא מנע מהם לממש את אהבתם. סיפור אהבתם של יוסף ושרה הרפניסט, החוגגים שישים וחמש שנות נשואים.

יוסף ושרה הרפניסט נשואים שישים וחמש שנים. הם מתגוררים בבית 'עד 120 ' בראשון לציון. יש להם שני ילדים, חמישה נכדים ועשרה נינים.

מרבית חייו היה יוסף קבלן פרטי, ושרה, האישה שאתו, טיפחה את הבית ואת הזוגיות רבת השנים. גם היום הם מחזיקים ידיים, מסתכלים זה לזה בעיניים ועושים הכול יחד. מה שמראה, למי שתוהה, שיש תקווה לאהבה. "אני מאחל לכולם 'לסבול' כמו שאני 'סבלתי' בשישים וחמש השנים האחרונות," הוא אומר בחיוך כשהוא נשאל 'מה זאת אהבה?', וכשמקשיבים לסיפור האהבה שהוא מגולל, קשה שלא להתפעל.
יוסף ושרה הרפניסט נולדו וגדלו באותה עיר בפולין, שרוב תושביה היו יהודים. המשפחות הכירו זו את זו ואף גרו בסמיכות זו לזו. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 פוצלה העיר, חלקה נמסר לסטלין וכל תושביה גורשו. רק בתום המלחמה, בשנת 1945, החלו יהודים, אלה שניצלו, לחזור אל אדמת פולין, כך גם עשו שתי המשפחות.
"לאחר שהות של כמה שבועות במחנה עקורים בקרקוב," מספר יוסף, "התחלנו לחפש מקום מגורים חדש. המשפחה שלי מצאה מקום בעיר ואלבז'יך באזור היער השחור שהולאמה על ידי הפולנים. כעבור כמה ימים גילינו כי בעיר מתגוררות משפחות נוספות מהעיר שגדלתי בה, בהן גם משפחתה של שרה". שרה ואחותו הצעירה של יוסף החלו ללמוד יחד בבית ספר היהודי שנפתח בעיר וכך זכו  שניים להיפגש בשנית, "שרה נהגה להגיע לביתנו אחרי שעות הלימודים ואני נהגתי להסתכל בה ולהתפעל מיופייה. נדרש לי זמן רב לפנות אליה ולהזמין אותה לצאת איתי. התביישתי מאוד, אבל להפתעתי הרבה היא הסכימה".

כעבור שנתיים ייאלצו דרכיהם להיפרד בפעם השנייה. משפחתו של יוסף מצליחה, באמצעות קרובי משפחה, לקבל אישורי הגירה  צרפת. המשפחה אמנם עוזבת את ואלבז'יך, אך השניים ממשיכים לשמור על קשר באמצעות מכתבים שהם כותבים זה לזה. בתוך כמה חודשים, מצליחה גם משפחתה של שרה להגר לצרפת והשניים נפגשים מחדש בפריז. הם מתחילים להתראות אך שומרים על כך בסוד – משפחתה של שרה אורתודוקסית ואילו יוסף היה חילוני (משפחתו הייתה מסורתית).

בשנת 1949 מתנתק הקשר בפעם השלישית – והאחרונה, לשמחת הזוג. משפחתו של יוסף עולה לארץ ומשפחתה של שרה עולה אף היא כעבור כמה חודשים. הקשר ביניהם מתחדש רק בשנת 1951 כאשר מכר משותף שביקר אצל משפחתה של שרה, מגיע אל יוסף ומדרבן אותו לחדש עמה את הקשר, "הגעתי לתל אביב בשבת והחלטתי להמתין לשרה מחוץ לבית הוריה. השעה הייתה שעת צהריים, הסתתרתי בגינה קטנה מול הבית והמתנתי שתצא.

לאחר זמן רב שדמה כמו נצח, היא יצאה. ממקום מחבואי קראתי בשמה והיא הבחינה בי, ובמחוות יד ביקשה ממני להמתין". שרה, שהייתה בדרכה לפגוש בחור אחר, ניגשה אל פינת הרחוב, ביטלה את הפגישה ושבה אל יוסף, "מאותו הרגע לא נפרדנו. מכרים ובני משפחה שכנעו בסופו של דבר את הוריה של שרה להסכים לנישואינו. אין מאושרים מאתנו בשישים וחמש השנים האחרונות," מספר יוסף ומחייך.
שלוש פעמים נפרדו דרכיכם. שלוש פעמים חזרתם ומצאתם זה את זה. גורל?
"בהחלט גורל!"

אחרי שישים וחמש שנים יחד, למה הופכת האהבה?
"חברות, הרגל טוב. אנשים נוטים לחשוב שהרגל זה דבר לא טוב, אנחנו בהחלט רואים בהרגל – ברכה."

מה עשיתם לאורך השנים כדי לשמר את הזוגיות?
"הזוגיות שלנו מתבססת על אהבה גדולה, על קשר חזק ואמיץ שנמצא עמוק בלב, ועם התחושות הללו, הזוגיות זרמה באופן טבעי. לא היינו צריכים להתאמץ."

אחרי כל כך הרבה שנים, יש עדין הפתעות?
"אין הפתעות. יש הרבה התמודדויות משותפות."

מה דעתכם על אחוז הגירושים הגבוה היום?
"היום מתחתנים בגיל מבוגר יותר מפעם. הצעירים היום עצמאיים ודעתניים יותר ולכן יכולת הוויתור קשה יותר,"אומרת שרה, "אני הייתי בת תשע־עשרה כשהתחתנתי וידעתי שעל אף כל האהבה הגדולה, אם לא נעשה ויתורים ולא נכיל זה את זה, זה לא יעבוד".

לו יכולת לשנות בבן הזוג/בבת הזוג שלך תכונה אחת, מה היא הייתה?
שרה מציינת שהייתה שמחה לו יוסף היה קצת יותר דואג לעצמו מאשר לזולת, ובחיוך קטן מוסיפה שגם הייתה שמחה לו היה קצת פחות עקשן. יוסף משתהה בתשובתו ולבסוף משתמש במשפט היפה משירו של אלתרמן: "'יש יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה', זה מה שאני מרגיש וזה מה שאני אוהב בה, לכן אין לי צורך לשנות ולו תכונה אחת".

לייעוץ ראשוני ופרטים