חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

לדעת לחלום

בגיל אחת-עשרה ניצלה יונה ברגע האחרון מטביעה, ומאז פוקדים אותה חלומות מסתוריים החוזים את העתיד. כשאביה ואחריו גיסתה האהובה נפטרו בגיל צעיר, היא בחרה ללמוד ציור, הציגה בתערוכות את ציוריה וגם התגברה על ביישנותה כשלוהקה לתפקיד הראשי, בחוג הדרמה של בית עד 120 שבראשון לציון. גם את הסגר והבידוד שכפתה הקורונה ניתבה יונה לעשייה והתחילה לכתוב את קורות חייה. את ההשראה לקחה יונה מאימה, שלמרות חייה הקשים תמיד היו לה כוח רצון ושמחת חיים. זה סיפורה של יונה לוי שתמיד ידעה לנתב אירועים טראומתיים למקום צומח, מפרה וחיובי.

הוריה של יונה לוי עלו לארץ ב-1933 מעיר הנמל היוונית סלוניקי לעיר הנמל הארץ-ישראלית חיפה, שבה הכירו. אביה של יונה חלף לעיתים תכופות מול חנות הבגדים שבה עבדה אימה, הסתכל עליה ארוכות מבעד לחלון הראווה, עד שלבסוף אזר אומץ וניגש אליה. הם נישאו ואחר כך ניהלו יחד את המכולת ששימשה כטברנה יוונית לכל דבר. אביה ייבא מאכלים יוונים משובחים שמשכו את פועלי הנמל בסוף יום העבודה לאכול, לשתות, לשיר וליהנות. יונה נולדה ב-1941 כילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות. עד למלחמת העצמאות התגוררה המשפחה בסמוך לשוק תלפיות, מרחק שישה בתים מהמכולת המשפחתית.

ספרי קצת על ילדותך

"באותם הימים תלפיות הייתה שכונה מעורבת. חיו סביבנו הרבה ערבים, אבל לא היה פחד. זו הייתה ילדות של דו-קיום, השכנים כינו את אבא אבו אל בנאת. אומנם חיינו בצפיפות, בחדר אחד כמו סרדינים, אבל זה לא הפריע לי כי לא הכרתי משהו אחר. בתקופת הצנע אבי פשט רגל ונאלץ לסגור את המכולת, הוא עבד במפעל הזכוכית פניציה ועשה מראות מקסימות, אבל מעולם לא התגבר על כך.

בגלל פשיטת הרגל נאלצה אימי לעבוד כמבשלת בבית חולים רוטשילד, היא עבדה קשה מאוד. היא הייתה אישה משכילה ובנוסף ללדינו דיברה גם צרפתית, איטלקית ויוונית. דווקא עם העברית היא התקשתה, אבל נורא השתדלה. גם כשעבדה קשה היא נשארה מצחיקה, היה לה כוח רצון, בעיניי היא גיבורה."

איזו ילדה היית?

"הייתי ילדה חולמנית, כך שדי היה בציפור שנחתה על אדן החלון כדי לנתק אותי מהשיעור, אבל שיעורי הבית שלי פיצו על כך. הייתי ביישנית ומעולם לא הצבעתי כי חששתי שהתשובה שלי תהיה שגויה. אהבתי לאסוף אבנים בדרך חזרה מבית הספר. אימא שלי תמיד אמרה, 'מה יש לך בכיסים, אולי מספיק עם זה?' אחרי כיתה י אבא לא רצה שאמשיך ללמוד כי הלימודים עלו הרבה כסף והמצב הכלכלי של הוריי לא היה טוב, אבל אני התעקשתי לממן אותם בעצמי. בבוקר עבדתי במשרד עורכי דין, אחר הצוהריים נתתי שיעורים פרטיים ובערב למדתי."

למרות הביישנות ידעת לעמוד על שלך

"נכון, אבא שלי רצה לשדך לי מישהו כדי שלא אתגייס, אבל אני התעקשתי והתגייסתי לאגף הקשר שבחיל האוויר. בצה"ל גיליתי את האישיות שלי."

מה קרה בצבא? מה גילית על עצמך?

"המרחק מההורים והעובדה שעבדתי אפשרו לי להכיר את עצמי. גיליתי שיש לי חוש טכני טבעי. אני זוכרת שהתקלקל מכשיר טלפרינטר ואחד הטייסים, ג'ינג'י שגובהו היה שני מטרים, פקד עליי שאתקן אותו. פחדתי לומר לו שאני לא מוסמכת לכך. הוצאתי את הכבלים, עשיתי את מה שעשיתי והמכשיר עבד. הטייס לא האמין שהצלחתי. אפילו בעלי שהיה מהנדס אלקטרוניקה וחשמל אמר שאני יודעת הרבה יותר ממנו. גם כאן בעד 120 החברות נעזרות בי."

איפה הכרת את יוסי בעלך?

"בצבא. בהתחלה יוסי לא מצא חן בעיניי. הוא היה ההפך ממני. אני הייתי ביישנית והוא מוחצן וחוצפן, לא יכולתי לסבול את זה. בהמשך גיליתי שזה טוב כי הוא השלים אותי."

איך נהייתם זוג?

"במסיבת ריקודים שהייתה בבסיס. הוא הזמין אותי לרקוד. הייתה בינינו התאמה, כאילו רקדנו עשר שנים יחד. כל הערב היינו במרכז הרחבה. רקדנו במשך כל שנות נישואינו ותמיד התפעלו מכך."

לאחר שיונה השתחררה מהצבא השניים נישאו. יוסי המשיך לשרת בקבע במשך עשרים שנה, הוא עבד בתעשייה הצבאית והיה ממקימי פלמחים. הם הביאו לעולם שני ילדים, את מני וגילה, ובמהלך השנים עבדה יונה בניהול חשבונות וכסוכנת ביטוח. אף שנדמה היה כי חייה של יונה התנהלו על מי מנוחות, מתחת לפני השטח סערה נפשה בעקבות טראומת ילדות ששינתה את חייה.

"כשהייתי בת אחת-עשרה אחותי הגדולה וחברה שלה לקחו אותי לים. כשישבתי על שפת המים ושיחקתי בחול חברה של אחותי נופפה לי מהמים. נכנסתי לים, שחיתי אליה ואז נקלעתי למערבולת. החברה ניסתה לקרוא לעזרה, היא ניסתה לטפס עליי וגרמה לי לשקוע בחול עד לברכיים. בלעתי מים והחיים עברו לנגד עיניי, כמו בסרט. ברגע האחרון המציל משך אותי מהקוקו, ומאז הטביעה יש לי חלומות נבואיים."

תוכלי לספר על אחד החלומות?

"שנה לפני שאבי נפטר חלמתי שמודיעים לי על כך בטלפון. בחלום אני נוסעת לתחנה המרכזית ופוגשת במקרה את דודתי, אחות של אבא, ששואלת אם הבאתי מטפחת ראש. כשהגענו הביתה אבי שכב ללא רוח חיים בסלון כשהוא מכוסה בבדים. כשישבנו סביבו פתאום הוא התעורר, פנה לאחותו ואמר: 'עכשיו באים?' ואז התעוררתי מהחלום. שנה מאוחר יותר הטלפון צלצל ואחותי הודיעה לי שאבי נפטר מדום לב. יוסי היה אז בצבא, ולכן השארתי את הילדים אצל השכנה ונסעתי לתחנה המרכזית שבתל אביב, שם פגשתי במקרה את אותה דודה. כשנסענו יחד לחיפה היא שאלה אותי אם הבאתי איתי מטפחת. כשהגענו בדיוק הורידו אותו לרכב. אחותי הייתה המומה שמכך שזה קרה כמו בחלום, שעליו סיפרתי לה שנה קודם לכן. ניסיתי לחשוב מה המשמעות של המשפט שאבי אמר לדודתי, שיערתי שהוא נאמר מכיוון שהיא לא ביקרה אותו לאחר ששבה משהות ארוכה בחו"ל. מאז חששתי לישון ולחלום, כי לא תמיד טוב לדעת את העתיד. אני מודעת לכך שאנשים אינם מתייחסים ברצינות לחלומות שפוקדים אותם. אחרים ציניים לחלומות של אחרים וגם לאפשרות שהם נבואיים. אני מאמינה שבכל חלום ישנם סמלים הרומזים לבאות, עם זאת אני אדם מציאותי ולא חיה בחלום."

לאחר שאביה נפטר המוות פקד את סביבתה של יונה, אך האסונות לא כיבו אותה, הם גרמו לה לחזור לתחומים שבערו בנפשה מילדות, שאותם הזניחה במשך השנים. בעקבות מותה הפתאומי של מדלן, גיסתה של יונה ואחת החברות הקרובות שלה, החליטה יונה ללמוד ציור, באמצעותו עסקה בטראומת הטביעה שלה.

האם הצגת את היצירות שלך?

"כן, בשנת 2000 הצגתי תערוכה שעסקה בים סוף. ציירתי על בדים ענקיים ובצבעים עזים את כל מה שמתרחש מתחת למים. אנשים שהכירו אותי כאישה ביישנית וקצת כבויה הגיעו לתערוכה ושאלו אותי, 'מאיפה בא כל האדום הזה?'."

במשך שנים חלמו יונה ויוסי שעם פרישתו של בעלה לפנסיה הם יטיילו בארץ, אך זמן קצר אחר כך יוסי חלה. יונה עזבה את עבודתה וטיפלה בבעלה במסירות. ההתמודדות עם המחלה לא הייתה פשוטה, אך היא עוררה ביונה כמיהה מחודשת לעסוק באבנים, שאותם אספה בימי נעוריה החולמניים. היא למדה על אבני קריסטלים, ובעזרתם הצליחה להוריד כמה פעמים את לחץ הדם של יוסי. אחרי פטירתו, לפני שבע שנים, החליטה יונה לעבור לבית עד 120 שבראשון לציון.

איך היה המעבר לעד 120?

"לקח לי זמן להיפתח, אבל הכרתי כאן חברות נפש ואילצתי את עצמי להתמודד עם הביישנות שלי כשהצטרפתי לחוג דרמה. דרכו גיליתי שכדמות אני פתאום מישהי אחרת. לאחרונה קיבלתי את התפקיד הראשי כמיס דייזי בהצגה הנהג של מיס דייזי, שאנחנו מעלים בקרוב."

ואיך עברה עלייך תקופת הקורונה?

"בהתחלה היה קשה, אבל התקופה עודדה אותי לכתוב על עצמי, על חיי. דרך הכתיבה נזכרתי בסיפורים שהיו מאוחסנים אצלי ורק חיכו לצוף. לפעמים אני יושבת מול המחשב ומתחילה לבכות כי אני נזכרת בשיחות שלי עם הוריי. התחלתי גם לסרוג בובות, הסריגה עזרה לי. כשהיה קשה חשבתי לעצמי שהתגברתי על כל כך הרבה דברים, אז הקורונה היא שום דבר, אנחנו נעבור אותה ונתגבר עליה. אני לוקחת דוגמה מאימי שלמרות שחייה היו קשים, היא תמיד הייתה אופטימית ושמחה. חשוב לשמוח, השמחה היא זו שגורמת לשינוי שבנו."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים