האהבה לישראל הגעגועים לברזיל
"אל תיתן להתנהגות של אנשים אחרים לשדוד את השקט שלך," הציטוט הזה של הדלאי לאמה הוא חלק מאמרות השפר שיהודית אוספת כבר שנים ושמחה לשתף. היא דוברת חמש שפות, מאמינה בכוחו המרפא של ההומור, בשמחת החיים ובחשיבותה של גמישות מחשבתית. נפגשנו לשיחה מחכימה עם יהודית שניידר, דיירת הבית שבראשון לציון.
"גרתי בבית גדול יותר," היא אומרת. "גידלתי משפחה, עשיתי את שלי. עכשיו אני נהנית מצמצום העומס בחיים שלי. אין לי כאן שום חפץ מיותר. כשאני פותחת את הארון, אין בו דברים שאני צוברת, רק כאלה שאני משתמשת בהם. זו חשיבה של פנג שוואי וזה עובד לי."
הקלילות של שניידר בת השבעים ושתיים אינה מגיעה רק מהפנג שוואי. עד גיל עשרים וחמש היא גדלה, חיה והתעצבה בריו דה ז'נרו שבברזיל, עיר ששמחת החיים שלה מורגשת גם בפבלות העניות, שהקרנבלים וחופי הים המרהיבים והתוססים שבה מושכים מבקרים מכל העולם.
שניידר שנטועה עמוק בתרבות הישראלית, נוסעת בקביעות לבקר את בני משפחתה שבריו ומבטיחה שהיא יכולה להיות מארחת מושלמת למבקרים בעיר.
לאן תיקחי אותנו אם ניסע לריו?
"להר קורקבדו הגבוה שמשקיף על כל ריו, לחופים ולאגם שלה. בפסגת ההר יש את הפסל הגדול והמפורסם של ישו, שהוא אחד משבעת פלאי תבל וגם יער. אני ממליצה גם לעלות ברכבל תלוי לשוגר לוף, הר הסוכר.
ההר תלול ומיוחד ובצורת חרוט, מגיעים אליו מטפסים מכל העולם. בערב נצא לאזור הברים שבדרום העיר, ממש כיף שם, יש תנועה של מבלים, מוזיקה וקולינריה מדהימה ובחופים רואים את התשוקה של הברזילאים לחיים.
תמיד יש אירועים בחוף, אנשים משתזפים בבגדי ים אופנתיים, משחקים בכדור או מחליקים לאורך החוף, ויש מוזיקה. רואים שהברזילאים מייחסים חשיבות רבה לגוף ספורטיבי וחטוב. יש בחופים תיירים, מאכלי רחוב כיפיים. זו חוויה."
את מכינה גם היום אוכל ברזילאי?
"בוודאי. אני יודעת להכין קושינייה-קרוקט, שזה עוף קריספי. מאכל אהוב בברזיל, כיסון ממולא בבשר טחון, שמבושל בבישול ארוך עם תפוחי אדמה. וגם פֵייז'וֹאדה, המאכל הלאומי של ברזיל, תבשיל קדרה עם שעועית וכמה סוגי בשר. אני מכינה גם מתוקים ברזילאיים."
ספרי על החיים שהיו לך בברזיל
"כשהייתי ילדה היו לנו חיים טובים בברזיל, השתייכנו למעמד הבינוני-גבוה. אבא שלי היה סוחר ציוד רפואי. כשהייתי בת שמונה-עשרה התחיל בברזיל משטר צבאי שדיכא את האוכלוסייה.
היה אי־צדק חברתי. בעלי דעות שמאלניות נרדפו, חלקם אף נעלמו מהבתים אם הם הפגינו נגד המשטר. אינטלקטואלים הוברחו למדינות שונות. הייתה אלימות רבה וחוסר כבוד לחיים.
אני הייתי אז סטודנטית לעיתונות, רק בזכות תעודת העיתונאית שלי נחלצתי ממעצר אחרי שהשתתפתי בהפגנה. לא יכולתי לדווח לאף אחד שנעצרתי, זה היה טראומטי."
איך היה המעבר מברזיל לישראל?
"אני מאוד אוהבת את ברזיל. אני אסירת תודה על כל מה שבנה אותי שם, אבל הייתה לי מוטיבציה גדולה לעלות לארץ. ידעתי שבישראל צומחת חברה אחרת. בברזיל הקיטוב החברתי הלך וגדל.
השכבה העשירה שהשיגה לעצמה כל דבר באופן פרטי, מרפואה ועד לחינוך, התחזקה, ושאר השכבות היו עניות מאוד. הזהות היהודית של המשפחה שלי הייתה תמיד ברורה. התלהבתי להשתתף בפרויקט שנקרא ישראל. השארתי מאחור הורים, אח ואחות, דודים ובני דודים.
רק כשהגעתי לכאן הבנתי את הבדלי התרבות. המנטליות הישראלית היא ישירה יותר. מהר מאוד הבנתי שאני צריכה לסגל לעצמי עור של פיל, להיות יותר מחוספסת. הרגשתי, כמי שלא גדלה פה, שאני עדינה יותר מאחרים. זה לא היה פשוט בהתחלה, אבל אהבתי שבישראל יש פחות גינונים ופחות קודים, הכול היה יותר חופשי.
בישראל הכרתי את פאולו, גם הוא היה עולה מברזיל, ויחד התגברנו על השוני שבין התרבויות. אני זוכרת שיום אחד נסענו באוטובוס ודיברנו על המצב בברזיל. דיברנו בלחש, בלי לחשוב על זה יותר מדי, ואז הבנו שפה לא צריך לחשוש וחייכנו."
איך הכרתם?
"במרכז קליטה. יצאנו משם, ושכרנו יחד דירת שותפים. לו הייתה חברה, ולי היה חבר. בחרתי בו כשותף כי הוא דיבר את השפה שלי וסמכתי עליו. ידעתי שהוא נקי, ישר וישלם בזמן. יום אחד חליתי, הוא כבר היה בלי חברה, וגם אני נפרדתי מהחבר. הוא עזר לי וטיפל בי.
החיבור היה מצוין, והשאר היסטוריה. היינו יחד ארבעים ושתיים שנה, מאז שהייתי בת עשרים ושש ועד שישים ושמונה. יש לנו שני ילדים: ליה, נשואה ואימא לשלושה, קואוצ'רית לחיים בריאים ומאמנת יוגה וכושר עם תואר שני בבריאות הציבור.
אני מאוד גאה בה ובמאמצים שלה לדאוג לבריאות האוכלוסייה. היא עושה את זה במקצוענות ובחן. גבי, עובד בהיי-טק, נשוי ואבא לארבעה. לדעתי, הוא הגבר האולטימטיבי. הוא גם אסרטיבי וגם עדין. כולם אוהבים אותו."
איך פאולו ואת הגעתם לעד 021?
"פאולו היה סוציולוג בברזיל ובישראל עובד סוציאלי, הוא ניהל במשך עשרים שנה את המחלקה לקשיש בעיריית רחובות. הוא הוביל במחלקה מהלכים ורפורמות. פאולו חלה בפרקינסון, ובגיל חמישים ושש יצא לפנסיה מוקדמת. הוא תפקד נהדר במשך חמש-עשרה שנה והיה עצמאי רוב הזמן, אבל בשש השנים האחרונות לחייו כבר היה דמנטי והזדקק לעזרה.
כדי שיאשרו לו מטפלת היינו צריכים לקבל אישור מהמחלקה שהוא בעצמו ניהל. היה לו קשה לקבל שהוא צריך מטפלת וכיסא גלגלים.
הייתי חסרת אונים, זה לא היה לי פשוט לראות אותו סובל. במשך שלוש שנים טיפלתי בו לבד בבית, ובהמשך הכנסתי מטפלת. פאולו לא רצה לשמוע על דיור מוגן. אמר שהוא עדיין לא שם. בסוף כבר הייתי מותשת. אמרנו לו, הילדים ואני, שהוא וגם אנחנו כבר שם מזמן. בדקנו, חקרנו ומצאנו את המקום הכי טוב.
נכנסנו לשני אגפים שונים. כשהוא נכנס לאגף הסיעודי, יכולתי סוף-סוף להתפנות אליו ולהיות איתו יותר, ליהנות מחברתו, לתת לו חיבוק ולשוחח איתו, לפנק עם אוכל שאהב ולא רק להתעסק בסידורים שהוא נזקק להם."
על הקירות בדירתה של יהודית תלויים צילומים של פאולו, של הבן, הבת והנכדים. הצילומים הזוגיים הרמוניים, ויהודית מביטה בהם באהבה. "אני עדיין מרגישה את החיבוק שלו. פאולו היה הפמיניסט הכי גדול שהכרתי. מאז שהילדים נולדו הוא התעקש שיידע להאכיל, לרחוץ, לטפל ולהפעיל.
היה לו חשוב שאהיה אישה עצמאית ולא תלויה בו, זה התאים גם לחשיבה שלי, שבני זוג צריכים להיות שני שלמים שמתקדמים ביחד ולא שני חצאים של שלם. כמו כל זוג, גם אנחנו רבנו מדי פעם, והדרך שלנו להתפייס הייתה פתקים ומכתבים שכתבנו זה לזו. אני שומרת אותם עד היום."
יהודית היא פרטנרית לשיחות על אהבה, זוגיות, טיולים ובילויים וגם על מדע. במשך עשרים וחמש שנה עבדה במכון ויצמן ביחידה שמקשרת בין החוקרים לקרנות מחקר שמממנות פרויקטים.
"פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, קיבלה את התמיכה הראשונה שלה מאיתנו," היא מספרת בסיפוק. "אני הייתי זו שפתחה את התיק הראשון שלה לפני שלושים וחמש שנים ועזרה לה לקבל את התמיכה לפרויקט בחקר הריבוזומים. התהילה כולה שלה, אך טוב לי שהייתי חלק קטנטן מההצלחה הזו. היא אדם מקסים."
אוסף הציטוטים הגדול
תחומי העניין של יהודית אינם נגמרים. היא מנחה את קבוצת הקלפים בבית עד 120, שוחרת בריאות, הליכות ושייקים בהשראת הבת הקואוצ'רית, אוספת אמרות שפר ופתגמים ומתרגמת אותם משפות שונות. "אני סקרנית ואוהבת לדעת.
אני כותבת ומדברת פורטגוזית ושולטת גם בצרפתית, באנגלית ובספרדית. אני חוקרת ומחפשת פתגמים טובים בארבע שפות. אני בונה אוסף של ציטוטים ושמחה להפיץ אותו לחברים ולבני משפחה."
ממה עוד את נהנית בימים אלה?
"ממוזיקה. בבית שלי תמיד רקדו סמבה. האהבות המוזיקליות שלי שייכות יותר לעבר, ז'ילברטו ז'יל, קייטנו ולוזו, מריה בתניה, גל קוסטה. היום אני בקושי מכירה יוצרים, אבל חייבת לציין את מריסה מונטה, יוצרת עכשווית. אני אוהבת גם פופ ומוזיקה קלאסית.
פאולו ואני טיפחנו הרבה חברויות שעדיין קיימות, אני פוגשת חברות, ואנחנו צוחקות המון. יש הרבה הומור בחיים שלי וכל הזמן. אני מלווה ומארחת דיירים פוטנציאלים שמתעניינים ב'עד 120'. עושה סיורים, מסבירה ומלווה, וגם משתתפת בחוגים מעניינים, למשל בחוג תנ"ך, שמשלים לי ידע שלא למדתי בבית הספר בברזיל. לפני זמן העברתי שתי הרצאות בפרלמנט הדיירים: על ברזיל ועל גמישות מחשבתית.
אני חייבת להודות שאני גם מאוד נהנית מהלבד. במשך שנים היה לי בית מלא באנשים – ילדים, חברים, בעל, מטפלת סיעודית. הרבה זמן טיפלתי בפאולו והקדשתי זמן לצרכים שלו, אבל הייתי זקוקה לשקט. עכשיו אני חיה לפי השעון שלי, ויש בזה תחושת חופש."
את בת שבעים ושתיים. לאלו תובנות הגעת בשל הגיל וניסיון החיים?
"למדתי שלאט זה טוב. אני כבר לא חייבת לרוץ ולהספיק. גם הפסקתי לחנך אנשים. אני היום יותר חכמה מאשר צודקת. אם משהו לא נראה לי, אני אומרת אותו פעם אחת.
זהו, כבר לא מתיימרת לשנות אחרים. למדתי גם ששני נכסים מאוד חשובים בחיים הם הומור וגמישות מחשבתית. לא להתאבל ולהתאכזב ממה שלא קורה כמו שרצינו, אלא לרענן דפוסים ולשנות את החשיבה."
במבט לאחור יש משהו שהיית משנה?
"הייתי לומדת להיות אסרטיבית הרבה קודם."
תתני לנו לסיום כמה ציטוטים טובים מהאוסף שלך?
"ציטוט של הזמרת האמריקאית, קורה הרווי ארמסטרונג, על זקנה: 'בתוך כל איש מבוגר יש איש צעיר ששואל מה לעזאזל קרה כאן'.
ציטוט על החיים של הדלאי לאמה: 'אל תיתן להתנהגות של אנשים אחרים לשדוד את השקט שלך', וגם ציטוט של ברוס לי, 'מה שקובע זה לא מה שקורה, אלא איך אתה מגיב'."
