חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

החומר שממנו עשויה הרוח

הוא גדל על גדות הכינרת ועבר לחופה של תל אביב. היכולות הניהוליות שלו הן פנומנליות, וכמו שהזניק את קונצרן רסקו, כך העצים את תאטרון הקאמרי, כשכיהן בהתנדבות בוועד המנהל. במלחמת המפרץ הצילה בתו את חייו, והוא כתב על כך ספר שנקרא בחומר וברוח, המסכם את חייו. יגאל וינשטיין הוא מלח הארץ האמיתי, יזם בנשמתו ואיש רוח וחומר.

הריאיון המרגש מתקיים בדירתם המדהימה של עדינה (אטקה) ויגאל, שעולם התרבות ניבט בה מכל קיר, והאירוח רק מוסיף אלגנטיות נינוחה לפגישה. אטקה, אשתו של יגאל וינשטיין זה שישים שנה, גידלה שלושה ילדים וגם עבדה כמורה, אך היא בעיקר אפשרה לבן זוגה לנהל קריירה מרשימה ועתירת הישגים במקביל לפעילותו ההתנדבותית והתובענית. אפשר היה להבחין במערכת היחסים המיוחדת שבין בני הזוג בהערכה הרבה, בכבוד ובחום.

יגאל, בן בכור לעמיהוד ולמרים (מיצי), נולד בחיפה ב-1933. אביו היה צבר, יליד המושבה סג'רה, ואימו ילידת אירופה. משפחתה הגיעה בצעירותה לטבריה, ושם הקימה את מלון פולוניה שעד לפני שנתיים עדיין פעל. כשיגאל סיים את כיתה א עברה משפחתו לטבריה, ומהמרפסת הרחבה שהקיפה את הדירה נצפתה הכינרת במלוא הדרה. כשהיה בן שלוש-עשרה נולדה אחותו לאה. יגאל זוכר בערגה את אותן שנים.

"הייתה לי ילדות מקסימה. המלון שימש גם כמקום המפגש של המשפחה המורחבת, ובחגים הגיעו מכל קצוות הארץ כל בני המשפחה, גם בני הדודים. באותם הזמנים האוכלוסייה של טבריה הייתה איכותית ומשכילה, וברבות הימים רבים מחברי עשו חיל."

בנובמבר 1947, בעקבות ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, היו פעולות איבה בין היהודים לערבים, והמצב הפוליטי בעיר המעורבת התערער. בנוסף, אביו שעבד עד אז כיועץ טכני באגף התזונה של ממשלת המנדט הבריטי, נאלץ בסיום המנדט לחפש עבודה והמשפחה עברה לתל אביב.

איך היה המעבר מהכינרת לחוף תל אביב?

"תל אביב הדהימה אותי בגודלה. מובן שבהשוואה לטבריה הכול נראה גדול ומרשים: בתי הקפה, החנויות והים שאין לו סוף."

יגאל למד בגימנסיית הרצליה במגמה הראלית, ובמקביל ללימודיו הצטרף לגדנ"ע והכשיר בני נוער לקראת גיוסם לצבא, אך לא ויתר גם על החברות בתנועת הצופים, הטיולים ומחנות העבודה. לאחר השירות הצבאי התקבל לטכניון, שם הוא סיים את התואר הראשון בלימודי הנדסה אזרחית. הלימודים התובעניים לא מנעו ממנו ליהנות מחיי חברה פעילים בנוסף לעבודה שבה עבד כדי לממן את לימודיו ושהותו בחיפה, כך הוא מצא עבודה בהוראה באותן שנים.

איך נפגשת עם אטקה, שלימים נהייתה אשתך?

"מצחיק שגם עדינה, אטקה, למדה בגימנסיה הרצליה והייתה פעילה בתנועת הצופים הקשישים, במגדל המים שברחוב מזא"ה בתל אביב, בדיוק כפי שאני הייתי. בעת ההיא לא הצטלבו דרכנו. יום אחד הצטרפתי לחבר שנסע לחולון כדי לפגוש את חברתו. כשאני רכוב על הלמברטה פגשתי בבחורה יפה. עצרתי את הקטנוע ושוחחנו, ובסופו של דבר המפגש הוליד חברות יפה, נישואים ומשפחה."

הבנתי שכמעט לא הגעת לחתונה שלך

"השכר, שקיבלתי בעבודה שמצאתי בסיום הלימודים כמפקח ביצוע במע"צ, לא סיפק אותי וחיפשתי עבודה נוספת. כבוגר הטכניון הוסמכתי להוראת מקצועות המתמטיקה והפיזיקה. נודע לי שבתיכון ערב בחולון מחפשים מורה. ריאיון העבודה נקבע ליום הנישואים שלי, שיערתי שאסיים אותו זמן רב לפני החופה. לצערי המראיין התעכב וכשהגיע לא הפסיק לדבר. לבסוף אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני ממהר להגיע לחתונה שלי. אטקה המתינה בצלמנייה, אולי נלחצה כשהחתן בושש להגיע, אך את החשש שלה שמא התחרטתי היא מעולם לא חשפה בפניי. בתחילת חיינו המשותפים גרנו בחולון. עם השנים המשפחה התרחבה ונולדו שלושת ילדינו: מרב, עידו וזהר. התבססנו ועברנו לסביון. עשרים שנים יפות ומלאות חיינו בסביון. הילדים גדלנו, מרב ועידו יצאו לדרך עצמאית, וכשנותרנו בבית עם ילדה אחת הרגשנו שהבית גדול מדי והחלטנו לעבור ליפו, זה היה בסמוך למלחמת המפרץ."

זה נשמע כמו תחילתו של סיפור דרמטי. מה קרה?

"בלילה האחרון שלפני הפסקת האש היו שלוש אזעקות. פעמיים, כמתחייב, חבשנו מסכות והסתגרנו בחדר האטום. בפעם השלישית החלטתי לוותר, אבל בזכות עקשנותה ונחישותה של בתנו הצעירה, זהר,  חזרנו לחדר האטום, ואז נשמע פיצוץ אדיר. כל הבית נהרס וגג הרעפים היה מונח כמעט בשלמותו על המיטה שדקות ספורות קודם לכן רציתי להישאר בה. לשמחתי יצאנו כמעט ללא פגע. האירוע הזה העלה ספקות באשר למעבר ליפו, ובסוף רמת אביב הכריעה."

ספר על הקריירה המרשימה שלך, רבת ההישגים

"העבודה הראשונה שקיבלתי לאחר שסיימתי את הלימודים הייתה במע"צ, כמפקח בניית דרכים וכבישים. אחד מהפרויקטים המשמעותיים שלי היה הסדרת מערכת כבישים חדשה באזור רמת גן שליד הבורסה וברחוב אבא הלל. את התפקיד הבא מצאתי באקראי, כשנתקלתי במודעה של חברת מבט, חיפשו מהנדס בתחום הבנייה הטרומית מטעם דיור לעולה, שהיא חברת בת של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. כבר בשיחת הטלפון, עוד לפני הריאיון, נאמר לי שהתקבלתי. המפעל היה בשדרות, ומדי בוקר יצאתי בשעה מוקדמת מהבית וחזרתי רק בתשע בערב. אלה היו שנים נפלאות ומלאות סיפוק. אומנם הוגדרתי כמהנדס החברה, אבל בפועל נדרשתי למלא כמה תפקידים בו זמנית והייתי מנהל המפעל, מנהל הייצור, מנהל צוותי ההקמה ועוד. ההזמנות זרמו, החברה התפתחה, ידענו להגיב לתמורות שבשוק המצליח, ואני מוניתי למנכ"ל."

מה היה האתגר הגדול ביותר שאיתו התמודדת?

"לגייס עובדים מקצועיים ברמה גבוהה ולשכנע אותם להעתיק את מקום מגוריהם לאזור, כבר אז הבנתי את חשיבותו של המשאב האנושי."

בנוסף להצלחות המוכחות ראה יגאל כמה צעדים קדימה וזיהה הזדמנויות עסקיות, כך הצליחה חברת מבט להתרחב.

העבודה המאומצת הזו גבתה מחיר משפחתי?

"כן, פעמים רבות נשארתי לישון על ספת המשרד שבשדרות. הייתי מגויס עשרים וארבע שעות ביממה, וזה כמובן היה על חשבון המשפחה. ללא ספק הייתי אבא של שבת, אך לפחות בשבת הייתי אך ורק של המשפחה."

השלב הבא בקריירה המפוארת של יגאל היה כמנכ"ל קונצרן רסקו, קונצרן של חברות בת גדולות לבנייה ולתעשייה, וזאת עוד לפני שמלאו לו ארבעים. את התפקיד קיבל לאחר שמנכ"ל החברה לקה בדום לב. יגאל גבר על עשרות מועמדים, ובזכות יכולות הניהול המקצועיות והיסודיות הביא את החברה להישגים משמעותיים. חברת רסקו בנתה שכונות ומבנים ציבוריים בארץ ובעולם והייתה פעילה בתחום הבנייה באיראן ובבירתה טהרן, שם ביקר כדרך קבע.

ב-1978, כשחברת רסקו הייתה בשיא הצלחתה, החליט יגאל שהגיע הזמן לפרוש לשוק הפרטי ולבצע פרויקטים באופן עצמאי. קצר הדף מלהכיל את היוזמות הכלכליות והפעילויות ההתנדבותיות שבהן יגאל היה מעורב במסגרות עירוניות וכלכליות, אך הפעילות ההתנדבותית רבת השנים ובעלת ההישגים שעליה גאוותו – פעילותו בתאטרון הקאמרי כיו"ר הוועד המנהל במשך שלושים ושתיים שנים.

מה תפקידו של הוועד המנהל בתאטרון?

"לכל גוף אומנותי יש ועד מנהל שמורכב מנציגי ציבור, בעלי מקצועות חופשיים, כמו אנשי עסקים, רואי חשבון ועורכי דין. הם תומכים ועוזרים למנכ"ל ולמנהל האומנותי לפעול."

איזה תאטרון מצאת כשהגעת לקאמרי?

"כשהגעתי לקאמרי ב-1973 התאטרון הציג באולם בודד ברחוב פרישמן. רוב הרפרטואר התבסס על מחזות קלאסיים, והדעה הרווחת של הוועד המנהל הייתה שלא מתערבים בתוכניות העבודה של ההנהלה האומנותית. אך כשנבחרתי לתפקיד יו"ר מעורבותי התבטאה בכל תחומי התאטרון, גם בפעילות האומנותית. בסופו של יום, הכול מתורגם לתוצאות ולחוסנו של התאטרון."

במהלך השנים יזם יגאל לצדם של נועם סמל ועמרי ניצן מהלכים שתרמו להתבססותו של התאטרון בישראל, וביום העצמאות 2005 קיבל התאטרון את פרס ישראל למפעל חיים בקטגוריה: תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. כהוקרה ניתנה ליגאל במעמד המכובד הזה סיכת הפרס. "לא פחות ואולי החשוב ביותר, תרומתי הייתה דווקא במישור האישי. נהגתי להסתובב בחדרי החזרות, לפקוד את חדרי העובדים, לשמוע דעות והצעות ולצפות בכל ההצגות הגנרליות. הקשר שלי לאנשים היה בלתי אמצעי ואוזני הייתה כרויה לכל בקשה או פנייה."

נועם סמל הטיב לתאר את יגאל ואת תרומתו רבת השנים במילים הללו: "יגאל וינשטיין הוא אי של ראליות שפויה, שקולה ומאורגנת. אשרי תאטרון הקאמרי ואשרינו שזכינו בו." לימור לבנת, שרת התרבות דאז, אמרה באותו מעמד: "היית אתה מושך בחוטים ומלווה מקרוב את ההתקדמות והצמיחה של התאטרון. הצלחת הקאמרי היא הצלחתך, כן ירבו אנשים כמוך בתבנית נוף תרבותנו."

מה הניע אותך להתנדב במשך שנים ארוכים במחויבות ובמסירות אין קץ?

"העושר הרוחני הקיים בעולם התאטרון, השונה כל כך מההחומר הגשמי וההנדסי שהכרתי, הוא זה שהניע אותי."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים