חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

כשחיים פגש את הלן

שני אנשים, כל אחד עם היסטוריה משלו, הוא ניצול שואה והיא גדלה במנהטן, נפגשו במקרה בבית קפה בישראל, ומאותו רגע הם לא נפרדו. חיים, שאיבד את משפחתו, עבר גיהנום ושרד, התעקש להוכיח לנאצים שהוא יכול עליהם. במשך שנים הוא מילא תפקידים חשובים וחשאיים וזכה להערכה ולהצטיינות, והלן, היא תמיד הייתה שם וחיכתה לו בשובו.

הלן נולדה בצרפת, ב-1937. הוריה, ילידי פולין, נפגשו באוניברסיטת ורשה ומשם היגרו לפריז. הם עבדו כעיתונאים, וכשהגרמנים פלשו לפריז ב-1940, קיבל אביה של הלן ויזה לארצות הברית והמשפחה ניצלה בדקה התשעים מאיימת הנאצים.

הלן, מה את זוכרת מילדותך?

"מהחיים בפריז איני זוכרת דבר. הזיכרונות שלי מתחילים במנהטן, בדירה שחלקנו עם המשפחה של דודתי, אחותו של אבי. הגננת אמרה שכאמריקאית אני חייבת לדבר רק אנגלית, וכך היה. שכחתי לחלוטין מהשפה הצרפתית. עד היום הזיכרון שנצרב בי הוא רעש התקתוק של מכונת הכתיבה שנשמע בלילות, כשאבא הסתגר עם אימא בחדר העבודה, ויחד הם ערכו את המאמרים שפורסמו בעיתון הפורוורט. שמה של אימי לא פורסם, אבל היה לה חלק משמעותי במאמריו. גדלתי בבית חם, מזמין ומאוד תרבותי, הרבה חברים התארחו אצלנו לשיחות סלון. למדתי בבית ספר אמריקאי, ואחר הצהריים למדתי ביידיש, בבית ספר יהודי."

היו לכם חיים טובים באמריקה, למה עלית לישראל?

"בכל השנים שחייתי בארצות הברית לא הרגשתי שזה המקום שלי ולא התחברתי לתרבות האמריקאית. כשהייתי בת ששעשרה והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה, הצטרפתי להלל, ארגון שבו חברים סטודנטים יהודים. שליח מטעם קיבוץ מעלה החמישה ארגן מפגשים בסופי השבוע, כך התגבשנו לקבוצה של שנייםעשר חברים שנקראה גרעין עירוני, ויחד עלינו לארץ. מהרגע שהגעתי לכאן הרגשתי שזה המקום שלי."

מדוע חזרת לארצות הברית?

"ההורים שלי לא התנגדו לעלייה שלי לישראל, אבל גם לא עודדו אותה. הם חשבו שאני צריכה לחזור ולסיים את לימודי התואר השני, וכך עשיתי. חזרתי לאוניברסיטת ניויורק, לשנתיים, במהלכן הרגשתי שאני במערב וליבי במזרח. כשסיימתי את חובותיי לאוניברסיטה חזרתי, הפעם לתמיד."

סיפורו של חיים שריד (לופטמן)

חיים נמנה עם אותם ניצולי שואה שלא שיתפו במה שעברו.

"עד גיל שמונים לא הייתי מסוגל לדבר על מה שעברתי. יום אחד התקשרו אליי מיד ושם וביקשו שאתן עדות. פגישה שנקבעה לשלוש שעות התארכה לארבע שעות, ובעקבותיה נערכה פגישה נוספת, בפגישות הללו תועד הסיפור שלי. היום אני יודע עד כמה חשוב שסיפור הגבורה וההצלה ייכתב, למעננו ולמען הדורות הבאים."

חיים נולד בפוזנן שבמערב פולין. לגבי שנת הלידה המדויקת חלוקות הדעות. אימו שינתה את התאריך בהתאם לנסיבות. "לעיתים הייתי צריך להיות מבוגר יותר ולעיתים צעיר, כך שעד היום יש לי שלושה תאריכי לידה שונים."

מה זכור לך משנותיך הראשונות?

"גדלתי במקום שהייתה בו אנטישמיות נוראית. כדי להמחיש את עומק השנאה ליהודים אספר שבחג הפסחא הציבו בכניסה לכנסייה דמות שנראית כיהודית ולצידה שוט, וכל מי שנכנס נטל את השוט והיכה אותה. אומנם היה בית כנסת בעיר, אבל היו בו מעט מאוד יהודים. למדתי בבית ספר פולני, אבל רק חמש כיתות. כשהייתי בן אחתעשרה ופרצה המלחמה, ברחנו לכיוון ורשה. הגענו ללודג', למשפחה של הוריי, ושם נשארנו. לא יכולנו להתקדם. כשהוקם הגטו הוכנסנו אליו. התנאים לא היו אנושיים, והמוות ארב בכל פינה. בשנים שבהן הייתי בגטו איבדתי את רוב משפחתי המורחבת. ב-1944, כשגטו לודג' חוסל, יצאו שלושה משלוחים למחנה ההשמדה מיידנק. אני נשלחתי לאושוויץ עם אימי ואחותי. כשהגענו אימי נשלחה למשרפות. אחותי אומנם ניצלה מהסלקציה, אך לא שרדה את המחנה."

מה הייתה נקודת האור בתקופה ההיא, במחנה?

"פגשתי שם ילד ששמו היה יומק, הוא טען שאני בן דוד שלו, כך שלא הייתי לגמרי לבד, וזה הפיח בי שביב של תקווה. הגרמנים שלחו בחורים שמצבם הגופני נראה טוב לעבודות תחזוקה שונות במחנות אחרים. היציאה לוותה בטקס משפיל, היינו צריכים להסתובב כמו בלרינות, ערומים כביום היוולדנו, וקצין גרמני היה זה שהחליט מי מתאים לעבודה. בכל פעם שמישהו נחלש הוא הוחלף באחר. באחת הסלקציות, במחנה וויסטרגירסדורף שבגרמניה, קציני האס אס יצרו שני טורים. בן דודי הועבר לטור אחר משלי, וכשביקשתי מהקאפו שליווה את המיונים האלה לעבור ולעמוד לצידו הוא סירב וסינן לעברי, 'אל תהיה אידיוט, אתה בטור הנכון.' ניסיתי לאותת ליומק שיעבור לטור שלי, אבל הוא כנראה פחד או לא הבין, וגזר דינו נחרץ. זה היה הרגע שבו נשברתי, הרגשתי שאין יותר טעם לחיי."

איך ומתי נהפכת לחשמלאי?

"בסמוך לפרידה מבן דודי הכריזו ברמקולים שבמחנה שמחפשים חשמלאי. אף שבהודעה הזהירו, שאם מישהו יתחזה לחשמלאי הוא ייתלה, החלטתי שמרגע זה אני חשמלאי. צורפתי למהנדס חשמל אוסטרי. הוא ידע שאני מתחזה, אך לא הסגיר אותי. התפקיד שלי היה לשאת את כליו, אך תוך כדי צפייה בעבודתו למדתי את המקצוע. בשלב מסוים נשלחתי למחנה מאטהאוזן שבאוסטריה, שהיה לא פחות גרוע מאושוויץ. במשך היום האמריקאים הפציצו את המסילות, ואנחנו תיקנו אותן בלילות. התחנה האחרונה שלי בציר הרשע הייתה במחנה אבנזה שבאוסטריה."

מה אתה זוכר מיום השחרור?

"אני זוכר שכשהגיע טנק אמריקאי לשערי המחנה, רצנו כולנו לכיוון השער כדי לגעת בחייל, לוודא שהוא אמיתי. הייתי מותש ורעב ולא הצלחתי להתקרב אליו. באפיסת כוחות הגעתי למטבח ומצאתי שק של תפוחי אדמה לא מבושלים שאת רובם אכלתי. אני זוכר גם שרק שהתעוררתי מהעילפון בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי מוקף ביהודים, הבנתי שניצלתי."

האמנת שתינצל?

"הייתי משוכנע שלא אשרוד את המלחמה, אבל הסקרנות כיצד ומתי אמות החזיקה אותי בחיים."

מדוע נסעת לאיטליה?

"בבית החולים שכב לידי חייל איטלקי, הוא סיפר לי שיש חיילים יהודים בצבא הבריטי שבאיטליה. כשהוא השתחרר לביתו, הוא הציע לי שאתלווה אליו כשאני מחופש לאיש צבא איטלקי, כך אוכל להצטרף לחיילים היהודים. ידעתי שכל משפחתי נספתה ושאין לי מה לחפש בפולין, והייתי חדור מוטיבציה להילחם בגרמנים.

יצאתי איתו לדרך כשאני לבוש במדי הצבא האיטלקי. בקרונות הרכבת הסתובבה המשטרה הצבאית שחיפשה אחר חיילים גרמנים שהתחזו לאיטלקים. בסופו של אותו יום ארוך ובעצתו, ברחתי ממקום הריכוז של האיטלקים, למודנה, הגעתי לשם בלילה. הייתי לבד, בלי כסף או ניירות ובעיקר עייף ומותש."

מה הייתה התחנה הבאה?

"לאחר שישנתי על גרם מדרגות, התעוררתי בבוקר וראיתי טנדר שעל דלתו מוטבע מגן דוד. ניסיתי לדבר עם הנהג, אך הוא גירש אותי שוב ושוב. הייתי נחוש להבין את פשר הסמל ולא ויתרתי, כי ידעתי שהאינטואיציה שלי סייעה לי בעבר. כעבור כמה זמן הגיע קצין יהודי שהשתייך לפלוגת התובלה 462 ושדיבר יידיש. הוא הביא אותי למטה במודנה, שם נתנו לי לאכול, להתקלח במים חמים ומקום לישון. למחרת נשלחתי למילאנו וימים ספורים לאחר מכן נשלחתי לסלוינו, לבית שנבנה על ידי מוסליני לנוער הפאשיסטי וששימש כבית יתומים. שהיתי בו כמה חודשים, במהלכם התחזקתי, ובדצמבר 1945 עליתי לארץ בעלייה ב, בספינת המעפילים אנצ'ו סירני."

אבל המסע לא תם. את הספינה תפסו הבריטים, וכל העולים נשלחו למאסר בעתלית. לאחר שההגנה שחררה את חיים, הוא נשלח עם עליית הנוער לקיבוץ חניתה, ולראשונה מגיל אחתעשרה חזר לספסל הלימודים. "התקופה בחניתה הייתה טובה, חצי יום עבדנו ובחציו השני למדו, כמו כל נער מתבגר."

בחניתה מתחילה הקריירה הצבאית שלך, ספר לנו עליה

"כל מי שהיה בחניתה הצטרף אוטומטית לפלמ"ח. עברנו אימונים לא פורמאליים כדי שהבריטים לא ידעו על כך. נראה שבלטתי בכישרונותיי בתחום, ולכן צורפתי לגדוד 53 של גבעתי. עם הגדוד הזה השתתפתי בקרב הראשון שלי, שהיה הקרב הגדול ביותר לפני מלחמת השחרור, מבצע נחשון ששיחרר את הדרך הנצורה לירושלים."

מכאן הקריירה הצבאית של חיים נוסקת, והוא ממלא שורה ארוכה של תפקידים חשובים, שבזכותם רבים מאזרחי מדינת ישראל יכלו לישון טוב בלילה. חיים מנדב מידע חלקי, הוא טוען שמכעיסה אותו הפטפטת האינסופית על מבצעים ופעולות שהשתיקה יפה להם. הוא מציין שמדינת ישראל עדיין במצב של מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה, חשוב לשמור את הקלפים צמוד לחזה.

ובכל זאת, שתף בתפקידים שאתה גאה בהם

"כשצה"ל הוקם סופחתי פורמאלית לגדוד 53 של חטיבת גבעתי, שהיה אחראי על השטח הדרומי של מדינת ישראל. אני גאה לספר שהייתי ממגיני נגבה. באותם קרבות עקובים מדם, הייתי מועמד לקבל אות הצטיינות על אומץ הלב שהפגנתי, כשהתנדבתי להוביל את הפלוגה משדות המוקשים ולסגת מבית דראס."

מדוע היום שקיבלת בו את דרגות הקצונה היה אחד העצובים בחייך?

"ב-1949 יצאתי לקורס קצינים, ובסיומו קיבלתי דרגה. זה היה יום עצוב כי כולם באו מלווים בבני משפחה, ואני עמדתי לבד. לא היה מי שיתגאה בי, זה היה רגע של כאב וגעגוע שפילח את הלב, כזה שלא ייעלם לעולם."

כשהקורס הסתיים צורף חיים לחיל מודיעין, וכקצין מודיעין היה האחראי על קו הגבול של ירושלים, ממחנה שינדלר ועד לרמת רחל. החיילים שהוצבו בקו רשמו כל יום את תנועת הצבא הירדני, ואני אספתי את המידע, ניתחתי והעברתי לפיקוד המרכז. בהמשך עשיתי הרבה מאוד תפקידים והשתתפתי באינספור מבצעים, חלקם אף בחו"ל.

ואז הגיעה הלן. איפה נפגשתם?

חיים: "לפני חמישים וחמש שנים. כשהגעתי בשישי, לאחר שחזרתי מחו"ל, למפגש החברים הקבוע בקפה רובל, הבחנתי בבחורה יפהפייה שלא הפסיקה לקפץ משולחן לשולחן."

הלן: "הגעתי עם זוג חברים, שהיו גם חברים של חיים. הוא רק חזר מחו"ל, ומשום מקום אמר לי פתאום, 'למה את קופצת ממקום למקום, תצטרפי לשולחן שלי.' התחתנו שמונה חודשים לאחר הפגישה, בשנת 1965."

לאחר החתונה הלן לימדה באוניברסיטת תלאביב שפות וחיים יצא ללמוד בפו"ם. הלימודים היו אינטנסיביים, והלן הייתה ימים ולילות לבד, סיטואציה שחזרה על עצמה במהלך חייהם.

בהמשך הצטרף למשפחה הצאצא הראשון, אילי. ב-1968 יצאו חיים והלן לשליחות באתיופיה למשך שלוש שנים. חיים טוען שזו הייתה העבודה הכי מעניינת שעשה בחייו כראש צוות מודיעין. הלן לימדה ספרות אנגלית באוניברסיטה שבאדיס אבבה. בתקופה זו הצטרפו למשפחה שני בנים נוספים, דניאל ואריאל. אף שרצו שחיים יישאר שנה נוספת, הלן החליטה שהגיעה העת לשוב ארצה, והמשפחה חזרה להתגורר ברמת אביב. הילדים למדו בבית ספר אליאנס, והלן חזרה ללמד באוניברסיטה, קריירה שנמשכה כמעט ארבעים שנה.

באתיופיה הם פגשו את אלה ברוש ובני משפחתה, החברות ההדוקה והאמיצה שנרקמה ביניהם נמשכת עד היום. "לעד 120 הצטרפנו בזכות אלה, לאחר שביקרנו אותה בבית עד 120 שבתל אביב החלטנו, לפני כתשע שנים, לאמץ את הרעיון של הדיור המוגן."

לאחר שנים שבהן ביצע חיים מגוון תפקידים ושליחויות, כשהוצע לו להישלח לסיני הוא בוחר להיות קרוב למשפחה ופורש מהצבא בדרגת סגן אלוף.

הלן: "עד היום אני מרגישה קצת אשמה שחיים פרש בעת ההיא מהצבא מכיוון שהצבא היה ההוויה שלו."

ממרום גילך וניסיונך, מהו ההישג המשמעותי של חייך?

חיים: "איבדתי את כל המשפחה שלי בשואה. גרמניה לא נענשה כראוי. היו צריכים למחוק אותה מהעולם, אבל הגרמנים קיבלו פרס במסגרת תכנית מרשל. לצערי, לא יכולתי לנקום בהם. הנקמה היחידה שלי היא שהקמתי דור חדש. בליל שבת, כשארבעהעשר בני המשפחה יושבים סביב השולחן לארוחה, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי עם נתוני הפתיחה והמסע שעברתי."

כיצד אתם שומרים אחרי כל כך הרבה שנים על האהבה והחברות שלכם?

הלן: "חברות והערכה זה לזו. מבחינתי, בכל מקום ובכל מצב, אני מעדיפה להיות עם חיים."

חיים: "אהבה והרבה. האהבה תמיד מנצחת."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים