חייגו: 6120*

מסע חייה

סיפורה המרתק של ד"ר פריד

מרים פריד נולדה באמצע מלחמת העולם השנייה, חוותה ילדות של נדודים, קור ועוני וכשבגרה נהייתה לרופאה. היא עלתה לישראל ב-1967, במלחמת ששת הימים, ובחרה לגור בדימונה ולטפל עם שני רופאים נוספים בתושבי העיר. במלחמת יום כיפור כונתה "מלאך המוות" כשבישרה להורים על נפילת בנם במלחמה, מה ששבר את נפשה. היא לא הפסיקה לטפל בחולים גם כשמלאו לה שבעים ומונתה לרופאה ב‘עד 120’ – הבית שבתל-אביב. ד"ר מרים פריד, אישה שכל כולה נתינה.

מרים נולדה ב-1940 בסלובקיה בתחילתה של מלחמת העולם. אביה, שהיה בעל בית דפוס הוגדר כיהודי "אקונומי חשוב" לכלכלת המדינה. בביתם התגוררה טרודה, פליטה יהודייה תושבת וינה, שהייתה לה כאם שנייה, בזכותה דיברה מרים גרמנית על בוריה. למרים אין הרבה זיכרונות מהתקופה ההיא חוץ ממה שאירע באוגוסט 1944. "בעת ההיא התרחשה המהפכה בסלובקיה, ואבא כבר לא הוגדר כחשוב."

מה את זוכרת?
"בין לילה היינו צריכים לברוח לעבר ההרים. היינו מחוסרי כול וחיפשנו בקור המקפיא מקום ללון. מצאנו מקום באחד השדות. למחרת שמענו את הגרמנים מחפשים עם כלביהם אחר הגברים היהודים. הנשים והילדים היו פחות חשובים מבחינתם, ולכן אבא וחבר טוב שלו נאלצו לברוח. אותי, את אימא ואת המשפחה של החבר של אבא תפסו. לאחר שהציעו לנו לחזור לעיר כי שם לא יאונה לנו רע החלטנו לחזור, ובאותו לילה צעדנו יחפים כארבעה-עשר קילומטרים. כשהיינו בגבולה של העיר נתפסנו שוב והובאנו למקום שבו רוכזו כל היהודים. למחרת היינו אמורים לצאת בטרנספר לאושוויץ."

כיצד ניצלתם מאושוויץ?
"נלקחנו לבית הכנסת והוכנסו פנימה. אני הייתי ילדה שובבה שרצתה לשחק, ומכיוון שלא הבנתי את המצב נשארתי בחוץ ושיחקתי עם החיילים הגרמנים. היה שם חייל גרמני שלא הצליח להבין כיצד ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות שדוברת גרמנית רהוטה יכולה להיות יהודייה. אני חושבת שבדיעבד זה ערער לו את הדימוי שהיה לו על היהודיים. לאחר שעתיים ביקשתי ללכת לשירותים אבל רק עם אימא. החייל הוציא את אימא מבית הכנסת, וכך צעדנו שלושתנו לעבר השירותים. אימא שלי ביקשה מהחייל סיגריה ותשובתו הייתה, 'אני מצטער גברת נחמדה, אני לא מעשן'. לאימא הייתה תושייה, היא הבינה שהחייל הגרמני הזה הוא הנס שלנו ואמרה לו שהיא אינה זקוקה לסיגריה אלא חייבת ללכת משם. למעשה, היא ביקשה ממנו שיסייע לנו לברוח, וכך היה. כשקנה הרובה שלו צמוד לגופנו הוביל אותנו החייל לגבול ושלח אותנו לחופשי. אמי שאלה אותו לשמו, אך הוא סירב לומר לה בתואנה שאם ניתפס נסגיר את שמו. לצערי המשפחה שנשארה בבית הכנסת נשלחה למחרת לאושוויץ."

מה היה בהמשך?
"צעדנו שוב ארבעה-עשר קילומטרים ופגשנו את אבא. היינו ביער בלי מזון ושתייה, מעיל או נעליים. חיינו ממה שמצאנו לאכול. יום אחד פגשנו את קטרינה, נוצרייה פשוטה שאספה אותנו לביתה הקט. היא הייתה אלמנה וגידלה את חמשת ילדיה, ששלושה מהם הצטרפו לפרטיזנים ושניים התגוררו בבית. קטרינה אמרה להוריי שהיא תוכל להציל רק אותי, ולכן הוריי עזבו והצטרפו לפרטיזנים, ואני נותרתי שם לבד."

מה זכור לך מהתקופה הזו?
"להפתעתי אני זוכרת את התקופה הזו לטובה. קטרינה הייתה אופה, וליד התנור היה מקום שבו יכולנו לישון. ישנתי במחיצתה כל לילה. בימי ראשון היא לקחה אותי לכנסייה אף שהכומר ידע שאני יהודייה."

לא הלשינו עליך?
"אחד השכנים אמר לקטרינה שמסוכן להחביא ילדה יהודייה, ואם יגלו אותי כל תושבי הכפר יוצאו להורג. הוא התכוון להלשין עליי כדי להציל את עצמו, אך היא הייתה אמיצה ותשובתה הייתה שאם ילשין, כשיחזור לא יהיה לו בית. לפני כשנתיים קטרינה קיבלה את התואר חסידת אומות העולם מטעם יד ושם, שמחתי להיות בטקס המרגש הזה."
הוריה של מרים הצטרפו לפרטיזנים, במהלך אותם חודשים לא ידעה האם מה עלה בגורלו של האב. כשהמלחמה הסתיימה הגיעה אימא של מרים כדי לקחת אותה ובהמשך הצטרף גם האב. המשפחה חזרה לביתה, אך החיים לא המשיכו מהמקום שהופסקו. הפעם היה עליהם להתמודד עם המשטר הקומוניסטי.

מה את זוכרת מהתקופה הזו?
"החיים היו פשוטים וצנועים. לאף אחד לא היו אמצעים, אבל התרבות הייתה זולה ובשפע והלימודים והבריאות בחינם, בתחום הדתי היה אסור להתפלל בבתי כנסת או בכנסיות, כל סממן של דת נחשב כהתרסה כנגד השלטון." בשנים האלה התרחבה משפחתה של מרים ולמשפחה הצטרף אח שחי עד היום בסלובקיה. מרים סיימה את בחינות הבגרות כשהיא בת שבע-עשרה ולאחר מכן התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה שבברטיסלבה. כשסיימה את לימודיה שכללו תקופת סטאז' של שנתיים ברפואה כללית הרגישה שהגיע הזמן להתמסד.

איך פגשת את מנחם פריד שלימים נהיה בעלך?
"הוא היה בחור דתי שהגיע כתייר מישראל לברטיסלבה, למעשה הוא עלה לארץ מטרנסילבניה. פגשתי אותו והוא מאוד מצא חן בעיניי. לאחר ששב לישראל הוא נתן ייפוי כוח לאחיו, שיהיה החתן, וכך התחתנו בחתונה אזרחית. בלי חתונה אזרחית לא יכולתי לעזוב לישראל. במאי 1967, כמה ימים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, עליתי ארצה לבד."

שבע שנים חייתם בדימונה, ספרי על פרק זה שבחייך
"בעלי היה מורה ולימד בתיכון שבדימונה, ולכן טבעי היה שאצטרף אליו. בתקופה הזו היה מחסור ברופאים בדימונה. רק כדי לסבר את האוזן, על אוכלוסייה שמנתה 25,000 תושבים היו שלושה רופאים. כשהגעתי לשם גיליתי שאף אחד מהתושבים אינו דובר עברית. כולם היו עולים חדשים. היה בליל של שפות כי כל אחד למד לדבר בשפתו של האחר. הייתי בדימונה שבע שנים במהלכם נולדו שני בניי – מיכאל וגבריאל. דימונה הייתה תקופה נפלאה. כולם הכירו את כולם וכולם היו חברים של כולם. עד היום בדרכי לים המלח אני עוצרת בדימונה וגל של רגשות חמים מציף אותי."

מדוע עזבת?
"כשפרצה מלחמת יום כיפור הגיע קצין העיר לבית הכנסת שבו הייתי עם בעלי וביקש שאצא מבית הכנסת. הוא עדכן אותי שמאחר ששני רופאים, שהיו חבריי לעבודה, גויסו, מוניתי לרופאה הצבאית של דימונה. לאחר עשרה ימים שוב התייצב קצין העיר, הפעם במרפאה עם רבה של העיר. הם ביקשו ממני שאכין ערכה עם כדורי הרגעה כי היינו צריכים לבשר להורים שבנם נפל במלחמה. את אותו ילד, שעל נפילתו בישרתי, הכרתי היטב. עשר פעמים הייתי 'מלאך המוות', ובכל פעם שבישרתי להורים שבנם נהרג הרגשתי איך עוד פיסה של נשמה נתלשת ממני. השיא היה כשבישרתי לאימא על מותם של שני בניה בתעלה. בסיום המלחמה ובפעם העשירית שבישרתי את בשורת האיוב הרגשתי שכוחותיי אוזלים. פשוט נשברתי."

מה עשית?
"ארזנו מזוודה ועזבנו ל-ESSEN, עיר גדולה בקרבת דיסלדורף. סיימתי שם את ההתמחות ברפואת משפחה וברפואה פנימית. עבדתי במחלקה פנימית בבית חולים, ובשלב מסוים פתחתי מרפאה פרטית. בעלי גידל את הילדים, ואני פרנסתי את המשפחה. היינו שם חמש-עשרה שנים. הילדים גדלו והנישואים שלנו כבר לא היו טובים. התגרשתי ועליתי שוב לארץ, גם הפעם לבד, בלי אף אחד. לאחר שעליתי לארץ עבדתי כשנה בקופת חולים מכבי כרופאת משפחה ולאחר מכן כרופאה עצמאית מטעם מכבי בתל-אביב. לאחר עשרים ושתיים שנים מלאות, מעשירות ומוצלחות יצאתי לפנסיה כשאני בת שבעים."

הייתה לך זוגיות נוספת?
"חשוב לי לציין שלמרות הגירושים נשארתי ביחסים טובים עם בעלי, וכשחלה היה ברור לי שאטפל בו עד יום מותו. בהמשך הייתה לי זוגיות טובה שנמשכה חמש שנים עם פרופסור לרדיולוגיה, כשהזוגיות כבר לא הייתה כל-כך מוצלחת נפרדנו."

איך הגעת ל‘עד 120’?
"יצאתי לפנסיה כשהייתי בת שבעים. המשפחה שלי לא הייתה כאן והייתי די לבד, ובאותה עת הרעיון של דיור מוגן נראה לי נכון ביותר בעבורי."

איך נהיית רופאת הבית ב‘עד 120’?
"במהלך המשא ומתן לכניסתי הציע לי המנהל דאז שאעבוד כאן כרופאה ומיד הסכמתי. יש לי אהבה אינסופית למקצוע, למגע, לטיפול באנשים. עשיתי זאת ארבע שנים נוספות ואחר כך פרשתי."

אם לא היית רופאה במה היית בוחרת לעסוק?
"רופאה. רק רופאה."

מה יש במקצוע הזה שכל-כך מושך אותך?
"הכול. המגע, העזרה, התקווה, החמלה, האנושיות וכמובן הטיפול."

במה שונה, לדעתך, הרופא של היום מהרופא בתקופתך?
"הרפואה מתקדמת, אין ספק. אבל כל ההיבט האנושי פשוט נמחק. הרופא של היום נראה לפעמים כמו הייטקיסט, כזה שלעתים אינו מרים את עיניו מהמחשב. החום, המגע, מתן התקווה – נעלמו. וחבל. הרפואה אינה קורסת, היא קרסה. אם לא יהיה שינוי דרסטי תהיה קטסטרופה. פשוט מאוד."

מה את אוהבת לעשות בזמנך החופשי?
"אני אוהבת לשחות ועושה זאת הרבה. יש לי חבורה מדהימה של כשלושים חברים, חלקם עוד מצ'כוסלובקיה, אנחנו מרבים להיפגש ומובן שיש לי את המשפחה שלי. שני בניי רופאים, האחד אמנם מתגורר באנטוורפן והשני עובד בציריך כרדיולוג, אבל משפחתו מתגוררת כאן בגבעת שמואל. למרות שהם דתיים הם מכבדים את אורח חיי החילוני, והקשרים עם כולם מצוינים."

מה את מאחלת לך או לנו ערב הבחירות?
"למדינה אני מאחלת לשנות כיוון. די עם ההסתה, השנאה והגזענות. ולעצמי – ליהנות מהמשפחה. יש לי שישה נכדים ושני נינים. אני רוצה לבלות זמן איכות עם החברים הטובים שלי ובעיקר להישאר עצמאית."

צילום : שי אפגין

לייעוץ ראשוני ופרטים