חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

הגברת הראשונה של התחנה

דינה פרג’ון היא אחת הנשים היחידות בישראל שניהלו תחנת דלק במשך עשרים שנה. מבית עד 120 שבהוד השרון היא מספרת על האתגרים של חייה.

תחנות דלק נחשבות למקום מחוספס, מקום לעצירות קצרות וענייניות בלי הרבה עידון וטקט. הן פעילות גם בשעות הקטנות של הלילה, יש בהן ריחות חזקים וחומרים מלכלכים ומסוכנים, ובשנת 1993, כשמתדלקים הסתובבו בתחנות עם פאוץ’ מלא במזומנים, הן הזמינו צרות.

בשנה הזו, ב-1993, התחילה דינה פרג’ון, כיום דיירת בית עד 120 שבהוד השרון, לנהל תחנת דלק בתל אביב עם השותפה שלה אודי (אודיה) בלטוך, ויחד הן הפכו אותה לסיפור הצלחה.

בכתבה של ידיעות אחרונות משנת 1995, שמספרת על תחנת הדלק הייחודית, מצוין בהתפעלות ששתי המנהלות, פרג’ון ובלטוך, היו מטופחות ונשיות והגיעו לעבודה כשהן לבושות טיפ-טופ, בלי ידיים מוכתמות בגריז ובלי סרבל עבודה מוכתם בכתמי שמן.

“לא הפכנו לגבריות יותר כי בחרנו בעיסוק שנתפס כגברי,” אומרת דינה, “באנו לנהל עסק. המטרה שלנו הייתה להפעיל נכון את העובדים, לייצב את המכירות ולשאוף לצמיחה.

במקביל גידלנו ילדים והמשכנו לאהוב את העולם הנשי שלנו. מכרנו דלק והחלפנו בינינו מתכונים. אני, למשל, עד היום לא יודעת למלא אוויר בגלגלים של הרכב.”

 

איך קרה שהגעתן לנהל תחנה?

“ההורים שלנו היו שותפים בשתי תחנות דלק, אחת בדרך השלום והשנייה בדרך נמיר. אודי ואני עזרנו לאבא שלי לנהל את התחנה שבדרך השלום, ואחי ואח שלה עזרו לאבא שלה לנהל את תחנת הדלק שבדרך נמיר.

אבא שלי תמיד חשב שאולי היה טוב יותר אם הוא היה עובד עם הבנים, אבל בני המשפחה אמרו לו שאנחנו, הבנות, אחראיות ויציבות, והוא עשה עסק טוב.

עבדנו עם אבא שלי במשך עשרים שנה ולמדנו איך לנהל תחנה. אחרי שלאבא שלי מלאו שבעים הוא חלה, בסמוך נפטר אביה של אודי. הייתה החלטה של כל הילדים, ששני האחים ינהלו תחנה אחת ושאנחנו ניקח על עצמנו לנהל את התחנה שהכרנו. רצינו למנוע ויכוחים וחיכוכים בתוך המשפחה ולא לאפשר לאח ולאחות לעבוד ביחד.”

 

מה היו האתגרים שלכן?

“באותן שנים המתדלקים היו מבוגרים, בגלל הוותק הם לפעמים הרגישו שהם בעלי הבית, ולא היה קל לנהל אותם. אנחנו רצינו כוח אדם שירותי ואיכותי.

הצלחנו לפטר עובד שלא היה טוב ביחסי אנוש, אחרי שאבא שלי ניסה להיפרד ממנו במשך שנים. הכנסנו מתדלקים צעירים בני שמונה-עשרה ומעלה שהיו חברים של הילדים שלנו, ובעיקר הכנסנו מתדלקות.”

 

 

רציתן תחנת דלק על טהרת המין הנשי?

“זה היה החלום שלי. כשעבדתי עם נשים ראיתי אצלן ראש גדול ואכפתיות. שכיח יותר לראות אישה שלוקחת ביוזמתה מטאטא ומנקה את אזור העבודה כדי שיהיה נעים מאשר גבר שיוזם את זה.

המתדלקות אצלנו היו גם יותר סימפטיות וחיוביות מהמתדלקים, והן קיבלו יותר טיפים מהם, אבל לא רצינו שבשעות לילה מאוחרות יהיו בתחנה רק מתדלקות, רצינו סביבה בטוחה בעבורן.

הובלנו שינוי והרגלנו אנשים לקבל שירות ממתדלקות. היו נהגים שהתקשו לסמוך שהן תבדוקנה שמן ומים כמו שצריך, אבל הן הוכיחו את עצמן, ולאט־לאט הלקוחות התרגלו. שמרנו על אווירה מכובדת, הקפדנו שהמתדלקות יהיו מקצועיות. נפרדנו, למשל, ממתדלקת שפלירטטה עם לקוחות, לא רצינו אופי כזה בתחנה.”

 

מבחינה עסקית הצלחתן?

“קיבלנו תחנה עם מחזור מכירות של שבע מאות אלף שקלים בחודש והעלנו את המחזור החודשי למיליון. חילקנו בחינם עיתונים בסופי שבוע למי שתדלק מעל לסכום מסוים, וזה היה להיט. בכל יום שישי השתרכו תורים ארוכים בכניסה לתחנה של אנשים שרצו לתדלק ולקבל עיתון.

זה היה ריווחי, אבל היינו צריכות להתייצב בתחנה השכם בבוקר כדי לדאוג שלא יגנבו את העיתונים ולהתווכח עם לקוחות שרצו לקחת רק עוד עיתון אחד לשכן או לאימא.”

 

עם איזו תחושה סיימת את הפרק הזה בחייך?

“עם סיפוק. אני יודעת שעשיתי משהו לא שגרתי. אני לא מכירה אישה שניהלה תחנת דלק. אני יודעת שנשים נכנסו לתפקידים כאלה במהלך השנים, אבל לדעתי מדובר באחוזים בודדים. היו רבים שחשבו שלא נצליח לנהל את התחנה. אבא שלי היה משוכנע שצריך להציב בתחנה מנהל כדי שנוכל להסתדר, וגם רואה החשבון של העסק היה סקפטי כשלקחנו את המושכות, שניהם התבדו בסוף.

פעם נשדדתי בדרך לבנק, ואבא שלי היה מתוסכל ואמר שלו זה לא היה קורה. זה לא היה נעים, אבל כמה חודשים אחרי כך שדדו גם אותו. לא ויתרנו. היה לי חשוב להוכיח למשפחה שלי שאני יכולה לנהל את התחנה ונתתי הרבה בשביל זה. הגענו עם תינוקות על הידיים גם בסופי שבוע כדי לפקח מקרוב.

תקופות ארוכות לא לקחנו חופשות, ולאט-לאט התחלנו לראות תוצאות. חברת פז, שאיתה עבדנו, שלחה לנו מכתב הערכה, היא החליטה להשקיע בנו ובנתה בעבורנו שירותי צוות לנשים.”

 

הפרק יוצא הדופן בחייה של דינה הסתיים כשהתקרבה לגיל חמישים. “בשלב ההוא הכול השתנה אצלי. הבן הצעיר התגייס, הבכור התחתן, והנישואים שלי הסתיימו. זמן לא רב אחר כך נולדה הנכדה הראשונה. התרגשתי מההזדמנות להשתתף, לעזור ולגדל בת כי אני אימא לשלושה בנים. כבר הייתי עייפה מניהול התחנה, והחלטתי לעשות שינוי.

השכרנו את התחנה לחברת פז, והם התחילו לנהל אותה. אני התחלתי פרק חדש – התנדבתי בויצ”ו, שחיתי בקאנטרי, פגשתי חברות, ביליתי עם הנכדה והלכתי להרצאות. נהניתי ופרחתי, זאת הייתה תקופה יפה.”

 

השנים חלפו, ובגיל שישים וחמש חווית מהפך נוסף שהיה פחות חיובי

“ב-2013 חליתי. השרירים נחלשו. לא הבנתי למה המחלה לא עוברת, ולא ידעתי מאיפה להתחיל את הבירור. עברתי ממומחה למומחה, לקח זמן עד שהרופאים הבינו שחליתי במחלה נדירה, במיאסטניה גרביס, שהשכיחות שלה היא אחת למאה אלף.

במחלה זו סובלים מחולשה רבה של השרירים. המערכת החיסונית תוקפת את הנוזל שבין העצב לשריר, והשרירים לא מקבלים את הפקודות לזוז. מאישה עצמאית ופעילה הפכתי למוגבלת ולמותשת.”

 

איך הגעת לבית עד 021 שבהוד השרון?

“הבן שלי, שגר במושב ירקונה, הציע שאתקרב אליו כדי שיהיה לו קל יותר לעזור לי. בהתחלה חיפשתי דירה למגורים, ואז הבנתי שלהחליף דירה בדירה זה לא הפתרון. הקוסמטיקאית של הבית היא חברה טובה שלי, ידעתי שאם אני נכנסת לדיור מוגן, זה רק לבית הזה.

נכנסתי לבית קצת לפני שמלאו לי שישים ושמונה, הייתי צעירת הבית. עם הזמן הצליחו להתאים לי תרופות שמשפרות את המצב, הן עוזרות לי במשך רוב שעות היממה, ואני משתתפת בקביעות בחוג התעמלות בישיבה שמחזק אותי. במשך שלוש שנים השתתפתי בחוג כתיבה יוצרת שהיה מאוד משמעותי ועמוק.

המסגרת הייתה אינטימית ומאפשרת. נפתחנו וכתבנו על חוויות אישיות, החוג קירב ולימד אותנו הרבה. אני גם משתתפת בחוג לשיפור הזיכרון ובחוג סריגה. יש עוד הרבה חוגים שמעניינים אותי,” דינה מחייכת, “אבל אני לא יכולה להספיק להגיע לכולם.”

 

את מאוד פעילה כאן

“נכון, הייתי בוועד של הדיירים, והיום אני מתנדבת בספרייה, הולכת להופעות, שוחה. בתקופת הקורונה, כשלא יכולנו לראות את בני המשפחה, התקרבתי לחברות ולחברים שבבית.

חגגנו את סדר פסח ועברנו ביחד את כל הסגרים. אני מרגישה כאן מוקפת בחברה. תמיד כשאני יורדת לקפיטריה יש לי עם מי לדבר.”

 

יש סיכוי שתהיי בזוגיות נוספת?

“אני אוהבת להיות עצמאית ושלא ישאלו אותי כל היום מה אני עושה. אני לא רוצה להיות קשורה לאף אחד. רוצה להיות חברה של כולם.”

 

מה מאפיין את התקופה הזו בחייך?

“אני מרגישה מלאה בתוכן, אהובה ומאושרת. אני מסתכלת על תמונות שבהן הייתי צעירה יותר, ולפעמים נראה לי שלא הערכתי מספיק את מה שהיה לי. נראיתי טוב, הייתי אהובה. היום אני יכולה יותר לראות ולהעריך את הדברים האלה. אני מרגישה ששיניתי מקום ומזל.

הגעתי לכאן, ואני מרגישה שכולם אוהבים אותי. אני נהנית מהבנים שלי. תמיד עודדתי אותם לרכוש מקצועות טובים, אמרתי להם שלא יבנו על ההכנסות מתחנת הדלק. החיים דינמיים ואדם צריך להיות עצמאי ולרכוש כלים.

רועי, הבן הגדול, איש מחשבים ומנהל ומקים רשתות, בועז האמצעי, פרופ’ לביוטכנולוגיה, מנהל מעבדת מחקר לתרופות ומרצה בטכניון, והצעיר, עידו, מהנדס מכונות. שלושתם בנו משפחות נהדרות, ואני נהנית מהקשר איתם ומהנתינה.”

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

עוד לא עוקבים אחרינו?

הירשמו עכשיו וקבלו את התוכן שלנו לפני כולם!


רשת בתי דיור מוגן עד 120