חייגו: 6120*

תחנות הכוח בחייו של גדי שלייפר

הוא היה ממקימי תחנת הכוח של חברת החשמל שבאשדוד. הוא הקים את מערך הביטחון של תחנת הכוח שבאשקלון ואף צוין על כך לשבח. אבל הכוח האמתי של גדי שלייפר היא טובה אשתו, שמלווה אותו כבר 62 שנים, ואחיו התאום דן ז"ל, שהיה יד ימינו. עם עוצמות כאלה גדי שלייפר הוא מודל להתמדה, להתנדבות ולאהבת הארץ.

גדי שלייפר נולד בתל-אביב ב-1938, הוא אח תאום לדן ז"ל. אמו, שהייתה ילידת פולין, ואביו, שהיה יליד ריגה, הגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. זיכרונות ילדותו טובים וחמים. האב עבד בחברת החשמל שהייתה אז בשלבי הקמה. המצב הכלכלי היה טוב, והוא ואחיו התאום והאהוב בנו לעצמם חומת מגן ששמרה עליהם. שום דבר לא היה יכול לחדור דרכה ולפגוע בהם, אבל כמו בכל סיפור טוב, גם כאן התחולל משבר ושבר.

מה קטע את הפסטורליות של ילדותכם?
"כשהיינו כבני אחת-עשרה אבי חלה בסרטן ונפטר."

מה הרגשת?
"אובדן טוטלי. אבי היה בעבורי מדריך ומודל להשראה, אדם שאהבתי והערצתי. הוא היה איש עבודה חרוץ, אדם אמיץ שלא פחד להסתכן וכחבר בהגנה פעל נגד הבריטים. אני זוכר שכשחלה ולא היה מסוגל בערב מלחמת השחרור לתפקד, הוא ביקש מאמי שתתנדב במקומו. לעשות ולתרום היה טבוע בו, ורוח ההתנדבות הזו חלחלה גם בקרבנו. ולראייה, אני התנדבתי במשך שנים במשטרה."

מה קרה לאחר מותו?
"חברת החשמל נתנה לנו מעטפת ביטחון. הם קיבלו את אימא לעבודה כדי שתוכל לפרנס אותנו, אבל המצב בבית היה קשה. אימא הייתה אישה נוקשה וקפדנית. חויבנו לסייע ולעזור ופעמים רבות גם נענשנו. אני ודני, אחי, צעדנו קילומטרים מגבעתיים לתל-אביב, לתנועת הנוער, וגם יצאנו למחנות עבודה, רק כדי שלא נהיה בבית. הקשר האמיץ בינינו והצורך להגן זה על זה היה הכוח שלנו. כשהגיע זמן ללכת לתיכון אימא החליטה שאנחנו צריכים לרכוש מקצוע כדי לסייע ולעזור בפרנסת המשפחה, ולכן נשלחנו לבית ספר מקצועי 'שבח' שבתל-אביב, שם למדנו מסגרות מכנית. גם כשגויסנו היא זו שקבעה את עתידנו הצבאי, היא לא הסכימה לחתום לנו על מסלול התנדבותי בחטיבת הצנחנים. היינו מאוד מתוסכלים, בעיקר מכך שלא מימשנו את הפוטנציאל שלנו."

מה עשית עם שחרורך מהצבא?
"כארבעה חודשים לפני השחרור הגעתי לחברת החשמל ופגשתי את יו"ר הארגון שהיה חבר טוב של אבי. כשהתייעצתי איתו לגבי העתיד, התשובה שלו מאוד הפתיעה אותי. הוא שאל אותי האם יש לי חברה, האם אני אוהב אותה והאם אני מעוניין להתחתן איתה. כשציינתי בפניו שאין לי משאבים כלכליים, הוא הציע לי שאתחתן ואעבור לאשדוד כי כך אוכל להצטרף לפרויקט בניית תחנת הכוח החדשה, לקבל דירת שירות שאותה אוכל לרכוש אחר כך. הוא גם הוסיף שאם תהיה לי מוטיבציה ואהיה רציני אצליח להתקדם ולבסס את עצמי בחיים. וכך היה. תוך פרק זמן מהיר יחסית הגעתי למעמד של מנהל בכיר."

אז לטובת העניין התחתנת עם טובה?
"טובה ואני יצאנו עוד לפני שקיבלתי את ההצעה. הייתי בשל לנישואים אף שטובה הייתה צעירה מאוד, היא הייתה אז כבת תשע-עשרה."

איך הכרת את טובה?
"הכרתי אותה במסיבת ריקודים אצל חברים בזמן שירותי הצבאי. הזמנתי אותה לריקוד, ובזמן שרקדנו נדלקתי עליה. משם המשכנו לקיוסק. הזמנתי אותה לגזוז ותוך כדי שתיית הגזוז הצעתי לה חברות. אנחנו ביחד שישים ושתיים שנים ונשואים שישים שנים."

איך היו החיים באשדוד?
"כשהגענו לאשדוד העיר מנתה שלושת אלפים תושבים. רוב התושבים היו עולים מרומניה, ממרוקו, מתוניס ומאלג'יריה. זה לא היה פשוט. היינו זוג תל-אביבי צעיר בנשמתו שאהב לצאת ולבלות, ואשדוד, בהיבט הזה, הייתה ממש שממה. בנוסף, רוב החברים שלנו גרו במרכז, כך שחשנו די בודדים בתחילת הדרך. גם התנאים הפיזיים לא ממש הקלו עלינו: חנות המכולת, לדוגמה, הייתה פחון שמוקם במרחק של ארבע מאות מטרים של הליכה בחול. לא היה לנו טלפון ולא מכונת כביסה."

אז מה עושים?
"עושים אהבה והרבה. והתוצאה, תוך פחות משנה נולדו לנו שני ילדים."

אז בכל זאת מה החזיק אתכם שם?
"חוץ ממוטיבציה לבנות את עצמנו אפפה אותנו תחושה של חלוציות. היינו שותפים לבנייה של עיר חדשה, וזו הייתה הרגשה נפלאה. גם הנוף והמרחב עשה איתנו חסד: גרנו במרחק של מאתים וחמישים מטרים מהים, מוקפים בדיונות חול אינסופיות. המראה שנשקף מחלוננו היה מרהיב."

איך היו חיי החברה?
"הקבוצה שהגיעה לפרויקט חברת החשמל הורכבה מצברים, והם נתנו את הטון. לאט-לאט נרקמו חברויות וחיי חברה מדהימים. הצטרפתי ל-JCI, ארגון הדומה בפעילותו לבני ברית. לאחר שנה כבר מוניתי לנשיא הלשכה, והפעילות הייתה מעצימה מאוד."

עבדת קשה?
"עבדתי סביב השעון. לעתים עשרים וארבע שעות ביממה. התמודדתי עם אתגרים שונים, אבל לצד ההשקעה והקושי הגיעה גם התמורה, כלומר הקידום, כשלטובה חלק משמעותי בביסוס המשפחה. מעבר להיותה אימא במשרה מלאה, בתחילת הדרך היא גם עבדה כמורה ובהמשך כמנהלת בית ספר."
לאחר עשרים ושלוש שנים, חלק מהם בתפקיד בכיר, הרגיש גדי שהוא זקוק לשינוי, ולכן הציע את מועמדותו למכרז על תפקיד קצין הביטחון של תחנת הכוח החדשה שבאשקלון.

מה עשית בתפקידך החדש?
"הקמתי את מערך הביטחון בתחנה שבאשקלון. עשרים שנים לאחר מכן, בביקורת שנעשתה על ידי השב"כ, נאמר לי שהתחנה הזו היא 'היהלום שבכתר' בהיבט הביטחוני, ומי שרוצה ללמוד איך עושים ביטחון מוזמן להגיע לתחנה."

ובכל זאת החלטת לפרוש. מדוע?
"עבדתי בחברת החשמל ארבעים ושמונה שנים, והחלטתי שהגיעה העת לפרוש. למעשה נותרה לי שנה לפרישה, אך מכיוון שקיבלתי ציון לשבח אפשרו לי לפרוש. אני זוכר שאמרתי אז לקצין הביטחון הראשי של חברת החשמל שאני עכשיו בשיא, ומכאן אפשר רק לרדת. הוא כיבד את רצוני ואפשר לי לפרוש."

מה עשית עם פרישתך?
"במהלך השנים עברתי קורס קצינים מתנדבים, וכשהתנדבתי במשטרה הקמתי באשקלון את היחידה למניעת עבריינות. עם פרישתי מחברת החשמל היה לי הרבה זמן פנוי, כך שיכולתי להצטרף לעמותת הלם שהוקמה אז. במשך שלוש וחצי שנים, עד למעבר לתל-אביב, יצאתי בלילות, במסגרת התנדבותי בעמותה, לפגוש נוער שוליים אבוד שהסתובב ברחובות ללא מעש. אספנו אותם, נתנו להם כיבוד ומשחקים, וכך רכשנו את אמונם ונכנסנו ללבם. אני יכול לציין בסיפוק שטפחתי ילד אתיופי שהיו לו לא מעט תיקים במשטרה. הוא חזר למוטב, וכיום הוא חי חיים נורמטיביים. מה יותר מספק מזה?"

ספר על הנסיעות האקזוטיות שלכם ברחבי העולם
"זה עוד אחד מהדברים שהפרישה לגמלאות אפשרה לנו, לטייל ברחבי העולם. ביקרנו בשמונים ארצות במגוון אופנים: טיולים מאורגנים, טיולים עם קבוצה של חברים טובים, הפלגות וטיולים עם הילדים. זה אפשר לנו לחוות, לראות, לטעום ובעיקר למלא את המצברים."

היכן הייתם?
"לאחרונה חזרנו מיפן, מסין ומדרום קוריאה. לפני כן הפלגנו לאלסקה ולקאריביים. היינו גם בבורמה, בקמבודיה, בפיליפינים ובעצם איפה לא."

מה היה היעד האטרקטיבי ביותר?
"הנסיעה שלנו עם הבן הקטן אחרי שירותו הצבאי לאקוודור ולאיי גאלאפגוס."

מתי החלטתם לעבור לדיור מוגן?
"כשהחלטנו לחזור לתל-אביב הבנו שכדאי שנתכנן איך יראו חיינו בגיל השלישי, ומעבר לדיור מוגן היה מבחינתנו אפשרות ראויה ונכונה. בחנו כמה מקומות, והגענו ל‘עד 120’ תל-אביב שהיה בהקמה. ב-2010 עברנו לבית, ואנחנו יכולים להגיד בפה מלא שזה שינה את חיינו מקצה לקצה. איננו מוטרדים מדבר, ומתעסקים רק בפעילות מעשירה וממלאת. אני חייב לציין שהבנייה הצפויה מטרידה אותי מאוד, ואני מקווה שיימצא פתרון."

באלו פעילויות אתה משתתף?
"אני חבר במקהלה. תמיד אהבתי לשיר, ועכשיו מימשתי את החלום. אני אפילו מקבל סולו פה ושם. אני גם משחק שחמט וברידג' ועושה ספורט, בעיקר שוחה."

מתי התחלת לשחק שחמט?
"כשהייתי בן שתיים-עשרה למדתי מחברים לשחק שחמט. למעלה משישים שנה לא שיחקתי ורק כשהגעתי לבית חזרתי לשחק, ותתפלאי שום דבר לא נשכח. הידע, הטקטיקה, הכול חזר ובגדול. אני גם הכרזתי על עצמי כאלוף הבית בשחמט." בחיוך האופייני לגדי שלייפר הוא מוסיף, "טוב, זו לא חוכמה לנוכח מיעוט המשתתפים."

חוגי אומנות?
"אני לא, אבל יש לי נציגה ראויה, טובה מציירת ומעצבת תכשיטים."

איך שורדים ביחד שישים ושתיים שנים?
טובה מצטרפת לשיחה: "גדי מטבעו אופטימי, אך אני לא, ובמובן הזה אנחנו משלימים ומאזנים זה את זו. בנוסף, אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, אפילו קו המחשבה שלנו מאוחד." וגדי מוסיף: "קורה לא מעט שטובה אומרת משהו, ואני מרגיש שהיא מדברת את מחשבותיי. אולי הסוד האמתי לחיים המשותפים הוא מרחב המחייה שאנחנו מעניקים זה לזו."

מה אתם מאחלים לעצמכם לעתיד?
"בריאות, שלווה, שקט ותמיד לעמוד על הרגליים. תרתי משמע."

צילום : שי אפגין

לייעוץ ראשוני ופרטים