חייגו: 6120*
עד 120 מאחלת לדייריה, בני משפחותיהם ולכל עובדיה שנה טובה ומבורכת. מי ייתן שהשנה החדשה שניצבת בפתח תהיה עשירה ביצירה, מבריאה ומרגשת ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם עד 120 מזמינה אותך ליהנות בבית דיור מוגן חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

על הנסים והנפלאות שעיצבו את חייו של בנצי (בן ציון) דברת

הוא הגיח לעולם לתוך גיגית כשלאמו לא היה מושג שהוא בבטנה. עם התחלה לא חגיגית שכזו הוא היה חייב להתריס כנגד המוות. לעזרתו שלחה ההשגחה שלמעלה נסים ועוד נסים, שעזרו לו ולבני משפחתו לשרוד את תלאות המלחמה, לעלות לארץ ולהישלח למעברות ולהקים משפחה לתפארת. בנצי דברת הוא בפירוש נס מהלך.

בנצי נולד ב-1938 בעיר טורדה שבטרנסילבניה רומניה למשפחה יהודית ציונית דתית. משפחתו האמידה התגוררה בבית גדול ומרווח שבו שישה חדרים, כשהחצר משותפת לארבע משפחות נוספות. אביו היה שוחט, מוהל וחזן נודע ברחבי טרנסילבניה, אלה היו נישואיו השניים. לאחר שאשתו הראשונה נפטרה ממחלה שידכו לו את אמו של בנצי, שהגיעה לנישואים האלה עם "נדוניה" של ארבעה ילדים.

סיפור הולדתך הוא בגדר נס. ספר
"אמי הייתה בהיריון עם תאומים. מי חשב אז על היריון כזה? בימים ההם ילדו בבית בעזרת מיילדת. אחותי התאומה, רבקה'לה, הגיחה לעולם ראשונה, ואמי שכבה לנוח ממאמצי הלידה. היא לא שיערה לעצמה שיש עוד תינוק בדרך. היא ביקשה מאבי גיגית לעשיית הצרכים, וכשאבי הלך להשליך את תכולת הגיגית הוא נדהם לראות יצור חי, אותי."

ספר לי על ילדותך
"אני זוכר ילדות מאושרת. הייתי בן זקונים למשפחה שבה שישה ילדים. זה היה בית שמח, מאיר פנים ומזמין. התגוררנו במרכז העיר, ובשל צביונו הדתי של הבית כל עובר אורח יהודי שביקר בעיר התארח אצלנו. בגיל שלוש נשלחתי ללמוד בחדר. הלימודים היו ביידיש, אם כי בבית דיברנו בשפות רבות."

מתי הכול התהפך?
"ב-1941 הוקמה בעיר מפקדה של נאצים. הם לא הטרידו אותנו, וחלקם אף חיבבו אותי וכיבדו את אבי. את המידע על המלחמה שמענו ממקלט הרדיו שהכין אחד המתפללים שבבית הכנסת שגם האזין לשידורי ה-BBC. ב-1944, כשהייתי כבן שש, פשטה שמועה בבית הכנסת שלמחרת אנחנו אמורים להישלח למחנות. כל מי שיכול היה ארז צרור קטן ובו צידה לדרך עם מעט כסף ותרופות ונמלט מהעיר לכיוון הרי הקרפטים, שם שלטו הפרטיזנים. עליי לציין שהפרטיזנים קלטו אותנו לא מאהבת מרדכי, הם פשוט נזקקו לכוח עבודה נוסף. אחיי הבוגרים לא רצו לעזוב, ולכן רק הוריי, אחי שלמה ואנוכי (אחותי התאומה נפטרה מדלקת ריאות) עלינו על רכבת לכיוון הקרפטים."

מה קרה בדרך?
"הגרמנים הפגיזו באמצעות מטוסים את הרכבת וירו עליה אש עזה. כבר במטח הראשון נפגעו רבים, אך הרכבת המשיכה לנסוע. הגרמנים תקפו שוב ושוב עד שהקטר הקדמי הופצץ ועף מהמסילה. לאבי היה ברור שאם הגרמנים ישבו לתקוף אנחנו נמות, ולכן בהפוגה הראשונה ירדנו מהקרונות והסתתרנו מתחת לקרונות הרכבת ובין הגלגלים. רצפת הקרונות הייתה מברזל, וכך ניצלנו. אחי נפצע, ואצבעות ידו הימנית נקטעו. כעבור כמה שעות הלך אבי לכפר הסמוך כדי לקנות סוס ועגלה כדי שנוכל להסיע את אחי הפצוע לבית חולים. הוא הצליח בקושי רב לרכוש סוס חלש ועגלה מקרטעת מגוי זקן ושיכור, ועל העגלה הזאת הועמסו הפצועים והזקנים עד שהגענו ליער שבאזור הקרפטים."

ואז מתרחש נס נוסף. ספר
"כאמור, אחי נפצע והיה צריך לקבל טיפול, ולכן החביא אבי את אמי ואותי באסם תבואה ויצא עם אחי לעבר בית החולים. נראינו יהודים לכל דבר, ראשה של אמי היה עטוף במטפחת ולי היו פאות. פתאום נפתחו דלתות האסם ושלושה גברים במדי הצבא הרוסי, שאחד מהם קצין מעוטר בדרגות, האירו לעברנו בפנסיהם. דקה לאחר מכן הם הסתובבו על עקבותיהם. לקראת הבוקר הם שוב חזרו, רק שהפעם הם נתנו לאימא כיכר לחם שחור וקילו סוכר. הקצין אמר לאימא: 'Ia Evrei', שפירושו אני יהודי."
לאחר שהאב חזר הצטרפו בני המשפחה לפרטיזנים, מתנגדי המשטר, שנזקקו לעזרה במאבקם בשלטון. האב שמר והגן עם הפרטיזנים, ובנצי נשלח עם ילדים נוספים לגנוב אוכל מבתי האיכרים שבכפרים הסמוכים. המשפחה שהתה שם כתשעה חודשים, ובשלהי הקיץ יצאה לעבר העיר סיביו, שבעת ההיא הייתה כבר נקייה מגרמנים, ושבה התגוררה משפחת האם. השמועה על הגעתו של השוחט והחזן המפורסם פשטה, ומהר מאוד הוא נרתם לעזרת השוחטים המקומיים.

ספר לנו צירוף המקרים שהתרחש בסיביו, בערב יום כיפור?
"כאלף יהודים עטופים בטליתות התכנסו בבית הכנסת לתפילת כל נדרי. אבי ניהל את התפילה כשפתאום שלושה חיילים רוסיים חגורים באקדחים נכנסו לבית הכנסת ונשענו על הדלתות. השתרר שקט מהול בפחד, אלה היו אותם חיילים שהביאו לאימא ולי חודשים קודם לכן אוכל. דקות ספורות לאחר מכן הם עזבו. כששחזרתי את האירוע שנים לאחר מכן חשבתי שאולי הקצין היהודי רצה לחוות משהו מהיהדות, אולי זה היה אליהו הנביא."

מה קרה כשהסתיימה המלחמה?
"במאי 1945 חזרנו לטורדה ומצאנו גל חורבות. רוב בתי העיר היו הרוסים, וכך גם התשתיות. רק בית הכנסת עמד על תילו, את הנס הזה איני יכול להסביר. זמן קצר לאחר מכן אבא שלי הוזמן להיות שוחט וחזן ראשי בעיר המחוז קלוז, קיבלנו שם דירה והחיים לכאורה חזרו להיות נורמליים. בבוקר למדתי בבית ספר רומני ואחר הצהריים בתלמוד תורה אצל רבי."

מה עלה בגורלם של אחותך ואחיך הגדולים?
"לשמחתי הם שרדו את המלחמה. אחותי הבכורה ובעלה נתפסו במהלך המלחמה ונשלחו למחנות. בעלה לא שרד, והיא עברה שבעה מדורי גיהינום בקבוצת הניסויים של ד"ר מנגלה, אך זכתה לעלות לארץ, להכיר את בעלה השני ולהביא לעולם שתי בנות. אחי, יעקב, החליט לעלות לארץ, ולאחר מסע ייסורים הגיע לירושלים. מאחר שרכש מקצוע והיה דפס נקלט בבית הדפוס המחתרתי של האצ"ל. בהמשך הוכרז כמבוקש על ידי הבריטים. רק ב-1950 המשפחה קיבלה אישור עלייה. כל אחד היה רשאי לארוז שבעים קילו של מטלטלין. באוגוסט של אותה שנה הגענו לנמל חיפה, ומשם לשער העלייה שבפאתי חיפה."

איך הייתה הקליטה בשער העלייה?
"לא פשוטה. שוכנו באוהלים גדולים מאוד. בכל אוהל היו כעשר משפחות, כששמיכות מרופטות מפרידות בין משפחה למשפחה. החום באוהל הגיע לארבעים ושש מעלות ורוססנו בדי.די.טי כדי למנוע מחלות. שלושה ימים לאחר מכן הועברנו למה שנקרא בית עולים, בתי אבן בכפרים ערביים נטושים, ולאחר מכן הועברנו למעברה הגדולה שבחולון."

איך היו החיים במעברה?
"בהחלט לא פשוטים. החום במהלך היום היה בלתי נסבל והצינה בלילה הקפיאה את העצמות. חורף 1951 ידוע עד היום כאחד החורפים הקשים. רצפות החול של האוהלים הוצפו, מעט הרכוש נסחף ונותרנו חשופים. כשהייתי כבן שלוש-עשרה נשלחתי עם שאר ילדי המעברה לישיבה הליטאית קמיניץ שבירושלים. זה היה מגדל בבל אחד גדול. אף אחד לא הבין את שפתו של האחר, אבל כולנו למדנו ביידיש. התערינו, למדנו את השפה, ומה שהכי חימם את לבנו היה שהעדה החרדית התגייסה למעננו. לאחר שלוש שנים הודעתי לאבי שלא מתאים לי להיות אברך והתגייסתי לצבא שהיה בשבילי כור היתוך. אני יכול לומר בפה מלא שזה עשה אותי בנאדם טוב יותר. פגשתי את בני הארץ, דוברי השפה, חדורי הציונות."

מה עשית לאחר שהשתחררת מהצבא?
"כשסיימתי את שירותי הצבאי אבי היה חולה מאוד, ולא היה מי שיפרנס את אמי. עבדתי כנהג משאית עד שמלאו לי עשרים ואחת, ורק אז יכולתי להוציא רישיון נהיגה על אוטובוס, וכך עשיתי. הצטרפתי לאגד ועבדתי כנהג. עבדתי בתחילה כשכיר ובסתיו 1962 נהייתי חבר מהמניין. בשלב מסוים וכתנאי לקביעות עברנו לגור בבאר שבע. באגד עבדתי כארבעים שנה."

מתי עשית הסבה למורה דרך?
"כשגרנו בבאר שבע פתחו באגד קורס למורי דרך. זו הייתה הזדמנות פז בעבורי, למדתי במשך שבעה חודשים וחייתי בתנאי פנימייה בשבי ציון. בהתחלה הרגשתי בור ועם הארץ במיוחד בהשוואה לחברים הנוספים שלמדו בקורס, אך בהמשך הבנתי שזו הזדמנות להתערות. השקעתי ולמדתי בלילות, וסיימתי את הקורס בהצטיינות, ותוך כדי עבודה עברתי את בחינות ההסמכה של משרד התיירות ושובצתי כמדריך באגד תיור. כעשרים ושבע שנים עבדתי כמדריך טיולים, והודות לשפות הרבות שאני דובר עבדתי גם כמלווה טיולים בחו"ל."

ספר על שוש, אשתך, ז"ל
"שושנה הייתה שכנתי כשגרנו בשיכון הפרוגרסיבים שבחולון. כשמה כך הייתה, יפה וכובשת. אני הייתי אז בזוגיות אחרת. בזמנו ההורים השפיעו על בחירת בני הזוג, ואמי לא חשבה שיש עתיד לקשר שבו הייתי אז, ובאופן מודע או בלתי מודע עובדה זו גרמה לפרידה. שושנה, מתברר, סימנה אותי זמן רב לפני כן, כך שכבר בפגישתנו הראשונה נוצר קשר עמוק שהוביל לחתונה. התחתנו במאי 1961 ובפברואר 1962 נולדה בתנו הבכורה, חני. ביולי 1964, כשהתגוררנו בבאר שבע, הצטרפה למשפחה איריס, ובדצמבר 1971 טלי. ב-1970 עברנו לראשון לציון. שושנה פרגנה לי, וחיינו המשותפים התבססו על אהבה, אמון והערכה.
עם השנים המשפחה התרחבה, התווספו נכדים, הבנות הסבו לנו נחת רבה בבחירותיהן ובהצלחותיהן. ב-1991 שושנה חלתה, ועד למותה, ב-2017, עברה אינסוף ניתוחים, אשפוזים וכאבים שלא נתנו לה מנוח."

קיבלתם תמיכה מהמשפחה ומהחברים?
"לצערי החברים התפוגגו. אני טיפלתי בה כמיטב יכולתי. ויתרתי על רוב עיסוקיי כדי להיות שם בשבילה. גזרנו על עצמנו חמש-עשרה שנים של בדידות. שושנה נפטרה בפברואר 2017, והפחד הגדול שלי היה שלא יהיה אפילו מניין בהלוויה שלה, אבל חששותיי התבדו. הצלחנו לארגן לה הלוויה המונית בעזרתו של חבר, שביקש מהמתפללים בבית הכנסת לחלוק לאישה שלי כבוד אחרון וראוי."

מתי החלטת לעבור לדיור מוגן?
"כשהבדידות הנוראה והריק חנקו לי את הנשמה הבנתי שקיימות שתי אפשרויות, לדעוך או לחיות. בחרתי בחיים. לא טוב היות האדם לבדו, והחכם באדם, המלך שלמה, אמר, 'לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים' וגם 'עת לטעת, ועת לעקור נטוע,' ולכן אמרתי שהגיעה העת שלי." הכניסה ל‘עד 120’ לוותה בחום ובתמיכה של צוות ההנהלה והעובדים, דבר שהקל מאוד על קליטתי והסתגלותי, ועל כך מגיעה להם התודה והברכה."

צילום : שי אפגין

לייעוץ ראשוני ופרטים