חייגו: 6120*

תמונה אחת

בעלה התאהב בה כשראה תמונה שלה בחנות צילום. בלומה אקרמן, אישה יפה גם היום, לוקחת אותנו למסע חייה שמתחיל בהונגריה, עובר דרך אוסטריה, רחובות, ירושלים הנצורה ומגיע עד לנתניה. מילדה מפוחדת עם גינונים אירופאיים למתנדבת פעילה ויקירת העיר נתניה. בלומה לא מפסיקה לצעוד קדימה, גם היום.

בלומה אקרמן, אישה יפה, שמראה פניה אינו מסגיר את גילה הביולוגי, נולדה בהונגריה בשנת 1926. בגילוי לב ובחן כובש היא מספרת על ילדותה הלא פשוטה. הוריה הכירו כשאביה, שהיה יליד טרנסילבניה, הגיע להונגריה ללמוד בישיבה. לזוג נולדו שישה ילדים. בלומה היא הבכורה. כשהייתה כבת שנתיים דרשו ההונגרים מאמה שתתגרש מאביה או שתעזוב את הונגריה, והאם שבחרה, כמובן, לעזוב עברה עם משפחתה לעיירה מטסבורג שבאוסטריה. עד כיתה ג למדה בלומה בבית ספר יהודי וב-1935 עלתה המשפחה לישראל.

מה הייתה הסיבה שעליתם ארצה?
"אבא נסע ברכבת ובמהלך הנסיעה התנכלו לו. הוא הגיע נסער הביתה והחליט שעתיד המשפחה אינו באוסטריה. הרב ניסה להניא אותו מהחלטתו וטען שלא יהיה לנו מה לאכול בפלשתינה ושהמצב קשה, אבל אבא היה נחוש בדעתו."

איך קיבלתם אישורי עלייה?
"הבריטים אפשרו לעלות לארץ בתנאי שלעולים יהיו מקצועות חיוניים, לכן אבי עשה קורס טייחות באוסטריה. החומה שמקיפה את בית הקברות היהודי שבאוסטריה הייתה פרויקט שאבי השתתף בבנייתו. לימים, בטיול שורשים שעשיתי עם בתי, ראינו את אותה חומה מפורסמת."
המשפחה המונה שישה ילדים מפליגה באוניית פאר לישראל, עוגנת בחיפה ומשם מגיעה לרחובות.

איך התאקלמתם בארץ?
"הגעתי לארץ כשהייתי בת שמונה. היה לי מראה אירופאי ונימוסים אירופאיים והרגשתי זרה, בעיקר בגלל הצבריות. בבית הספר בחנו אותי ושיבצו אותי בכיתה ב, אף שהייתי אמורה להיות בכיתה ג. השפה לא הייתה שגורה בפי, אך למזלי הייתה לי מורה מדהימה שנשארה איתי לאחר יום הלימודים ולימדה אותי עברית. תוך זמן קצר יחסית העבירו אותי לכיתה ג."
בלומה מסיימת את לימודיה בבית הספר היסודי ולאור ציוניה הטובים היא יכולה לקבל מלגה שתממן את לימודיה בתיכון, אך הוריה מסרבים וטוענים שעליה לרכוש מקצוע כדי שתוכל, בהמשך, לסייע בפרנסת המשפחה. במשך כשנתיים היא לומדת תפירה בירושלים אצל תופרת עילית מצ'כיה ובסיום לימודיה היא חוזרת לרחובות ומתחילה לתפור בגדים, בין היתר, גם לגב' ורה וייצמן. את הכסף שהיא מרוויחה היא נותנת להוריה.

איך הכרת את בעלך נפתלי?
"לחברה טובה שלי היה חבר שהתגורר בנתניה. נפתלי היה חבר שלו. החבר הזמין את נפתלי לבקר ברחובות ולהכיר אותי. נפתלי הגיע, אבל הוא לא רצה 'לבזבז' את השבת ברחובות. מכיוון ששמרתי שבת לא יכולתי לפגוש אותו במהלך השבת. כשהחבר ונפתלי טיילו ברחוב הם חלפו ליד חנות צילום שבה הייתה תמונה שלי בחלון הראווה. כשהחבר ציין בפני נפתלי שזו התמונה של הבחורה שתכנן להכיר לו, הוא החליט להישאר בעיר ולהיפגש איתי."

איך הייתה הפגישה ביניכם?
"הכרנו בשבת אחר הצהריים. כל החבורה תכננה לנסוע לים, ומהר מאוד הבנתי שאם לא אצטרף לנסיעה אישאר לבד. זו הייתה הפעם הראשונה שחיללתי שבת. כנראה הרגשתי שהוא ראוי. בהמשך הוא שלח לי מכתבים שהגיעו אליי באמצעות חברה שלי ונקראו בהיחבא."

איך ההורים שלך קיבלו את מערכת היחסים שלך עם בחור חילוני?
"נפתלי הגיע לרחובות בשישי ובשבת הסתובבנו בעיר. יום אחד אבא שלי ראה אותי מטיילת עם בחור שאינו חובש כיפה. במקביל הוא גילה את המכתבים ואסר עליי להיפגש איתו. הפעם לא ויתרתי ונפגשתי איתו בסתר."

כיצד הורייך התרצו?
"באיזשהו שלב נפתלי רצה שהיחסים שלנו יהיו גלויים, ולכן הציע להיפגש עם אמי, לספר לה על הרקע שלו (הוא בא מבית דתי) ולשתף אותה בכוונותיו הרציניות כלפיי, וכך היה."

ובסוף מי שפסק בעניין היה הרב הרצוג
"נכון. לאחר שנפתלי סיפר לאמי על כוונותיו הרציניות היא הציעה שנלך לרב וננהג על פי החלטתו. כשהגענו לרב הרצוג נפתלי הצהיר שהוא רוצה להתחתן איתי, וכשהרב שאל את נפתלי על מוצאו, הוא סיפר לו שנולד למשפחה דתית ממונקץ – עיירה שבה ישיבות רבות."

מה החליט הרב הרצוג?
"הוא פסק: 'אתה בחור טוב ממשפחה דתית. את בחורה נחמדה. שיהיה במזל טוב'. התחתנו בערב פסח 1946. לימים, ההורים שלי אהבו את נפתלי אהבת נפש. הוא הכיר להם את הארץ וכיבד אותם."

איך היו החיים במחיצתו?
"נפתלי היה גבר יפה תואר ובעל מדהים. החולשה היחידה שלו הייתה שקינא לי ולא איפשר לי לעבוד מחוץ לבית. הוא עבד בתחום היהלומים והצליח מאוד. התגוררנו בנתניה. עם השנים נולדו לנו שלושה ילדים: ורדה, שמוליק ודודי."

מה קרה במלחמת השחרור?
"לאחר נישואיי הוריי עברו להתגורר בירושלים. הם לא רצו שאחיי ילכו בעקבותיי ויינשאו לבני זוג חילוניים. עם פרוץ המלחמה העיר הייתה נצורה. כדי לספק מזון היה צריך רישיון מיוחד. לא ראיתי אותם כחצי שנה. יום אחד הגיע אלינו מכר טוב עם חבר שלו. החבר אמר לנו שהוא צריך לנסוע למסור משהו בקרבת ירושלים. מיד ובלי לחשוב יותר מדי ביקשתי להצטרף אליו כדי לבקר את הוריי ולהביא להם מעט מזון. הבחור אמר לי שרק חיילים רשאים להיכנס לעיר, אז אמרתי לו שאלבש מדים ואתחזה לחיילת. וכך היה. כשהחשיך נסעתי איתו לירושלים. הדרך הייתה מסוכנת מכיוון שעל הגבעות היו ערבים. בסביבות אחת לפנות בוקר הגענו לשכונת קטמון. ידעתי שהוריי עברו לשם, אך לא ידעתי את הכתובת המדויקת. עצרנו ליד קבוצה של בני נוער. כשהבחור הלך לכיוון הכניסה של הבית הוא שאל אותי בקול מה שם המשפחה, וכשצעקתי לעברו את השם הבחנתי באבי עומד בחלון. המפגש היה מרגש. בשלוש לפנות בוקר נפרדנו והמכר ואני חזרנו הביתה. בדרכנו חזרה הוא שאל אותי כיצד בעלי הסכים שאסע באמצע הלילה עם בחור שאיני מכירה. שאלתו גרמה לי להרהר בכך, וכשהגעתי הביתה ושאלתי את בעלי תשובתו הייתה שבפעם הראשונה ראה אותי כל-כך נחושה ושבעצם לא שאלתי אותו, אלא החלטתי."

ספרי לי על פרויקט ההתנדבות שלך ושל נפתלי
"ההתנדבות הייתה בעבורנו דרך חיים. במשך שנים התנדבתי בויצ"ו נתניה וקלטתי עולים. עם השנים הגיעו לעיר עולים רבים מרוסיה שנזקקו לעזרה בתחומים רבים. פניתי לתושבי נתניה שיתרמו ויעזרו להם לרהט את הדירות, ובאמצעות טנדר של מכר העברנו את הריהוט לבתי העולים. בנוסף, סייעתי לעולים למצוא עבודה וגייסתי מורים שעזרו לילדי העולים באנגלית. לימים התנדבתי גם בבני ברית. גם נפתלי נרתם למפעל ההתנדבות והיה יו"ר אגודת העיוורים בנתניה. במהלך ההתנדבות הקים קבוצה משותפת של עיוורים וחרשים ששיתפו פעולה בפרויקטים שונים. נפתלי ואני זכינו בתואר יקירי העיר נתניה."

נפתלי נפטר לפני שש-עשרה שנים ולאחר שנה בלומה הכירה את יעקב.

ספרי לנו על יעקב
"את יעקב הכרתי דרך שכנה. זו הייתה פגישה אקראית שהובילה למערכת יחסים שנמשכה כמה שנים. יעקב היה תל-אביבי והוא נהג לבקר אותי פעמיים בשבוע. הוא היה אדם אדיב וחכם. טיילנו, יצאנו ונהנינו מרגעים קסומים. כשהוא נפטר לפני חמש שנים חוויתי בדידות גדולה. שלושת ילדיי חיו אז בארצות הברית."

איך הגעת לבית עד 120 שבהוד השרון?
"הייתי בודדה ובלי משפחה, והבנתי שאני צריכה להצטרף לדיור מוגן. דודי, הבן הצעיר שלי, שחזר לישראל לפני כעשר שנים, בחן איתי כמה אפשרויות, וכשהגענו לכאן הרגשתי שזה המקום הנכון בעבורי."

באיזה חוגים את משתתפת?
"קרמיקה ורקמה. לאחרונה הצטרפתי גם לחוג מיניאטורות. אני מאזינה להרצאות ושמחה על החברים החדשים שהכרתי כאן."

מה את מאחלת לעצמך לשנים הבאות?
"להמשיך ככה. אני צועדת בשבתות ומקווה לצעוד ולצעוד."

צילום: שי אפגין

לייעוץ ראשוני ופרטים