סיפור עם אמירה לחיים

הילדות שלה מורכבת ממעברים בין בתי ספר, מסביבה שהתחלפה כל כמה שנים ומחוסר יציבות שהפכו אותה לשורדת ולסתגלתנית. תוסיפו לזה הפרעות קשב וריכוז, המון אופטימיות וכנות שובת לב ותקבלו את אמירה. זהו סיפורה של אישה שלא ויתרה לרגע על הסקרנות ועל הדרך גם תיקנה כמה טראומות. אמירה הוברמן אוהבת את החיים.

אמירה נולדה בירושלים בשנת 1940. השנים הראשונות בחייה עברו בדירת שלושה חדרים, שבכל חדר התגוררה משפחה אחרת. השכנים באחד החדרים היו חברים של הוריה, וכשבשלב מסוים החדר השלישי התפנה, אמירה ובת השכנים עברו אליו. כשמלאו לה ארבע עברה משפחתה לקריית חיים, שם נולד אחיה דובי, וכשהייתה כבת שש עברה משפחתה לחיפה, שם היא גרה עד לנישואיה.

מה זכור לך מהילדות בחיפה?

"החיים היו יחסית צנועים, בהתאם לתקופה. גרנו במעונות עובדים, אימי הייתה אחות בטיפת חלב ובבתי ספר, ואבי פקיד בהסתדרות. אני זוכרת שבמשך שעות הייתי לבד מכיוון שהוריי עבדו קשה כדי להתפרנס. מה שאפיין את השנים האלה היו המעברים, כל הזמן עברנו ממקום למקום, מירושלים לקריית חיים ומשם לחיפה. עברתי בתי ספר ותנועות נוער, ובכל מעבר הייתי צריכה להתמודד ולהסתגל, זו תכונה שנטבעה בי מילדות והלכה איתי כל השנים. בכיתה ד עברתי שוב בית ספר כי הלימודים התקיימו במשמרת שנייה והוריי עבדו ולא רצו שאשאר לבד בבקרים. באותו זמן כל הילדים שבכיתה הלכו לתנועות נוער, הם הלכו כקבוצה אחת לתנועת מחנות העולים. רציתי להיות כמו כולם, אבל אבי היה מפא"יניק שרוף והתנגד, ולכן עברתי לתנועה המאוחדת. בכיתה ז שוב עברנו דירה לכרמל, ושם הצטרפתי לצופים. למדנו בפעילות מחנאות, יצאנו לטיולים ולמחנות עבודה בקיבוצים עד שבכיתה ט גורשתי מאחר שמרחתי לק על הציפורניים, זה נחשב אז כפריצות בלתי נסלחת. עם העזיבה המבישה מהצופים תם פרק תנועות הנוער, ובתיכון התחברתי לבנות שהוגדרו כסלוניות. כחלק מהתרבות נפגשנו בערבים על הברזלים. בנוסף, גורשתי מבית הספר. הישגיי לא הלמו את בית הספר, ולכן איחלו לי בהצלחה ואמרו, 'את עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו.'"

הגירוש מבית הספר היה טראומטי?

"ממש לא. הייתי קצת בבית ועשיתי בייביסיטר, ובכסף שהרווחתי קניתי חוברות לעיצוב בתים. אחר כך אבא רשם אותי לקורס שרטוט ואימא שלחה אותי ללמוד תפירה, אלה היו שני מקצועות שלא דרשו לימודים ממוסדים. לאחר הלימודים, בעזרתו של אבי, מצאתי עבודה בחברת שיכון עובדים וגם למדתי בתיכון ערב במטרה להוציא תעודת בגרות, המשימה לא צלחה. היום, בדיעבד, אני מבינה שסבלתי מהפרעות קשב וריכוז, אבל בתקופה ההיא אף אחד לא היה מודע לכך. בראשי נחקקו המשפטים שאמר לי אבי, 'את יכולה, אז למה את לא עושה?'"

משפטים מתסכלים…

"אין לך מושג כמה… המעברים הדחופים, קשיי הלימוד, המשקפיים שהרכבתי מגיל צעיר ושבתקופה ההיא נחשבו למום (כונתי קסוקרית או אבו ארבע) גרמו לי לחוסר ביטחון, חששתי להתבטא בחברה ולא שבעתי נחת מאותה תקופה. הוריי מעולם לא אמרו לי, אבל גם הם היו מתוסכלים ממני. אימי הייתה משוכנעת שאשאר רווקה ובתולה כל חיי, העובדה שנישאתי בסופו של דבר לאדריכל הוסיפה לי כמה מניות של כבוד אצלם."

מה עשית בשירותך הצבאי?

"לאור ניסיוני בשרטוט שובצתי כשרטטת מבצעים בגדוד 50 – הנחל המוצנח. הצבא זכור לי כחוויה נחמדה, לא מכוננת. הכרתי שם את החבר הראשון ואחר כך את החבר השני, קצין גבוה שכמעט נישאתי לו. בהמשך עברתי לבסיס הנדסה בנשר, ושם עבדתי כשרטטת. כשהשתחררתי חזרתי לעבוד באותו משרד של שיכון עובדים כשרטטת וגם למדתי בטכניון בערבים לתואר הנדסאית אדריכלות."

כיצד הכרת את בעלך, אנריקה?

"במקום עבודתי בשיכון עובדים. הוא הגיע לשם כסטודנט בחופשת הקיץ. בהתחלה לגלגתי עליו כי הוא לא ידע לשרטט כראוי. הוא לא התרגש מהתנהגותי והזמין אותי לנשף פורים בפקולטה לאדריכלות שבטכניון, שנחשב ה-נשף בעיר. מפה לשם הוא התאהב בי וחיזר אחריי. כדי להגיע אליי הביתה, הוא ביקש מאביו שיעזור לו לקנות קטנוע. עם הזמן התרככתי והבנתי שהוא צריך להיות בן זוגי המיועד, גם בשל העבודה שהבחורה הלא יוצלחית 'השיגה אדריכל', שהיה אז סמל סטטוס וגרם להוריי גאווה, אך הסיבה המשמעותית הייתה אופיו: אנריקה היה איש מקסים, חזק, מחזר מופלא ומוכשר מאוד. נישאנו ב-1963 והקמנו בית בחיפה."

ספרי על אנריקה

"הוא הגיע לארץ מאורוגוואי במסגרת קורס מדריכי חו"ל. הרעיון היה ללמוד במשך שנה על הארץ וההיסטוריה כדי להדריך שם בתנועת הנוער קדימה. כשהוא הגיע לישראל הוא סיים כבר ארבע שנים של לימודי אדריכלות ולאחר שנה בישראל החליט לנסות וללמוד בטכניון."

איך היו החיים במחיצתו?

"הקשר שלנו התבסס על חברות ואהבה. אהבתי אותו מאוד, אך אהבתו אליי הייתה עזה יותר. הוא נתן לי את הביטחון והיציבות שחיפשתי כל חיי."

ספרי לי על הילדים

"אילן בן חמישים וחמש, עובד בהייטק, אורן בן חמישים ושלוש, אדריכל, וארז בן ארבעים ושש ועובד בהייטק, כל אחד מהם מצא את ייעודו. דווקא אורן, על אף שהוא דיסלקטי הצליח לסיים קורס קצינים וללמוד אדריכלות. עד שארז עלה לכיתה א הייתי בבית, אולי כדי לתקן את הטראומה שחוויתי בילדותי כילדת מפתח. רציתי שהילדים יבואו בתום יום הלימודים ויזכו לארוחה חמה ולאימא שתקבל אותם. כשארז עלה לכיתה א והגדולים למדו לבחינות הבגרות, עשיתי עוד תיקון, למדתי והוצאתי תעודת בגרות, זה הישג שאני גאה בו. רק מי שחווה קשיי לימוד בשל הפרעות קשב וריכוז מבין את גודל ההישג."

הפרק הבא בחייך היה בעולם התיירות

"נכון. אחי היה מדריך טיולים וחשבתי שזה יכול לעניין גם אותי. בחברת היסתור פתחו אז קורס למלווי קבוצות. הצטרפתי, סיימתי את הקורס ויצאתי לרומניה כמלווה."

איך הייתה החוויה?

"קשה מאוד. הרגשתי שאין לי ידע. הקבוצה הייתה לא קלה, בלשון המעטה, וממרומי גילי הבנתי שאם החוויה הראשונה אינה עונה על הציפיות, למה לנסות בכוח, אבל מכיוון שעולם התיירות קסם לי, יצאתי לקורס של סוכני נסיעות ועבדתי בתחום. כמה שנים לאחר מכן הציע לי בעלי שאצטרף למשרד האדריכלים שלו כמנהלת משרד, תפקיד שהמשכתי בו גם לאחר מותו, לצד אורן, בני."

בעלך נפטר לפני עשרים ושתיים שנים כשהיית אישה צעירה יחסית, מה עם פרק ב?

"בהתחלה זה לא היה בכלל על הפרק. לא חשבתי שמישהו יהיה טוב כמוהו, ועם הזמן גם התרגלתי להיות לבד. שידרתי שאני עצמאית, ולכן אף אחד גם לא פנה אליי. המשכתי לעבוד במשרד, חיי התרבות העשירים שלי לא נפגעו, רק שבמקום ללכת עם אנריקה יצאתי עם חברות להצגות, לקונצרטים ולחו"ל. בדיעבד, אני לא מצטערת כך."

מה היה המסע האחרון בחייכם המשותפים?

"כשבעלי היה כבר חולה מאוד הוא החליט לעשות מסע עם הבנים לארץ ילדותו, אורוגוואי, כדי להראות להם איפה הוא גדל ומהיכן הזהות שלו. מצבו היה קשה, הוא ישב בכיסא גלגלים, עבר שם עירויים ואשפוזים בבית חולים, ועם זאת זו הייתה חוויה מכוננת. היא איחדה אותנו, והיה מאוד מרגש להכיר וללמוד עליו עוד קצת. חזרנו ארצה וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר."

איך גיליתם שהוא חולה?

"אנריקה התלונן על כאבי בטן. בהתחלה חשבנו שזה מהאוכל, וכשזה לא פסק חשבנו שהוא סובל ממעי רגיז. הוא עבר אין-ספור בדיקות שלא גילו דבר, ורק אחרי חצי שנה בעקבות בדיקת קולונוסקופיה הבינו שיש לו סרטן ושהוא כבר התפשט בכל בגוף. בסוף חייו הוא היה בהוספיס שבתל השומר. הבחירה להגיע להוספיס לא הייתה קלה, אבל המקום נותן כבוד למטופל ושלווה רגעית למשפחתו, הוא מקל על הכאב של החולה ותומך במשפחה. מלמדים שם גם לשחרר."

ספרי על המעבר לעד 120

"כשמלאו לי שבעים וארבע הבנים רצו שאעבור לבית קטן יותר. עברתי עם פרנסין, המחותנת שלי, את כל התהליך, וזה כמובן הקל על שתינו. זו אחת ההחלטות הטובות והחשובות שקיבלתי לבד ולעצמי. אולי השנדלייר העצום שבכניסה הרשים מאוד, אך מה שהכריע את הכף הייתה האווירה והקרבה לסביבת מגוריי הקודמת. הקונספט הזה של חיי קהילה גרם לי להיפתח בפני אנשים. אני עסוקה, מעורבת בחיי הקהילה, נהנית משפע של פעילויות ומרגישה מוערכת."

זה כמה חודשים שאת מתמודדת עם מחלת הסרטן, שתפי

"מהיום שאימי חלתה אי-שם בתחילת שנות השבעים אני במעקב. כל חצי שנה אני נבדקת ופעם בשנה עוברת ממוגרפיה. בפעם האחרונה התלוננתי בפני הרופא על חוסר נעימות בצד ימין, למרות שהגידול דווקא התמקם בצד שמאל. לאחר אולטרה סאונד לא היה מקום לספק והתחיל מחול של בדיקות. עברתי שתי ביופסיות וניתוח ולאחר מכן 'זכיתי' לכל התוספות: הקרנות, טיפול כימותרפי וטיפול ביולוגי. לצערי, הגידול לא הגביל את עצמו לשד וזכיתי גם לכמה בלוטות נגועות, ועם זאת אני אופטימית. כי מה יעזור לי להיכנס למרה שחורה או לרחם על עצמי? אני יכולה להעיד שכשאתה לא נותן למחלה להשתלט על סדר היום שלך, הפחד וההתמודדות קלים יותר. זכיתי גם לתזכורת כמה אני ברת מזל ששלושת בניי תומכים בי ומסייעים לי. המסר היחיד שלי – להיבדק ולא להזניח."

למה בחרת לחשוף את ראשך נטול השערות?

"זו לא הייתה אג'נדה מתוכננת מראש. המחשבה על כיסוי ראש לא נראתה לי אפשרית למרות שאני אוהבת כובעים. בנוסף, זה קרה בקיץ חם ולא נעים. החלטתי להקל על עצמי. אולי זה גרם לחוסר נוחות לאנשים מסוימים, אבל ממרומי גילנו נחשפנו לסיטואציות קשות יותר מאישה קירחת, אז אם אני יכולה להתמודד, שגם אחרים יתמודדו."

מה החלומות שלך?

"עוד שנים של בריאות. לאחר שנה כל כך מורכבת, אני חייבת להשלים פערי תרבות, ואין לי זמן לחולי."