חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

לוחם חירות ישראל

סיפורו של איש הלח"י אליעזר בן עמי

לילה אחד, באפריל של שנת 1947, חצי שעה לפני חצות, בתא מספר שמונה-עשרה בכלא המרכזי של ירושלים, אסיר צעיר ששמו אליעזר בן עמי, אז ולתמיד איש מחתרת הלח"י, שומע את קולות הנפץ וחש שהבניין רועד סביבו. "בום-בום, שני פיצוצים רצופים. מייד הבנתי ואמרתי לאסירים האחרים שבתא, 'זהו. הם התפוצצו. הם מתים.'"

בספרייה הנעימה של בית עד 120 שבהוד השרון מגולל בן עמי ברהיטות וברגש את הסיפור שיכול בקלות להפוך לסרט מתח, שכן יש בו את כל המרכיבים הדרושים: גיבורים בעלי להט אידאולוגי נטול פשרות, תוכנית מדהימה ונועזת, דילמה מוסרית, בחירה נאצלת וסיום טרגי.

חיים עשירים ומרתקים, מלאי עשייה, הוא חי מאז אותם ימים, שבהם השתתף במאבק במנדט הבריטי. אבל גם היום, בגיל תשעים ושבע, כשהוא חוזר לאותם רגעים דרמטיים שנצרבו באותיות של אש בתולדות היישוב היהודי שלפני קום המדינה, אפשר לחוש בגאווה את מה שהוא מכנה כגולת הכותרת של חייו. אפשר לשמוע בקולו גם את הערצתו לשני הנידונים למוות, חברי מחתרות הלח"י והאצ"ל, שבחרו למות מות גיבורים, ועשו זאת בעזרתו. שניים, שבעבורו הם היסטוריה חיה ומפוארת ולא רק שמות של רחובות בכמה ערים ברחבי הארץ, משה ברזאני ומאיר פיינשטיין. "אין מישהו שמכיר את העניין הזה טוב ממני," הוא אומר בפשטות. "הרעיון היה שלי. התכנון, הביצוע, הכול."

הפרשה מתחילה כששני אסירים חדשים מובאים לכלא במגרש הרוסים שבירושלים: ברזאני, איש הלח"י, ופיינשטיין, איש האצ"ל. שניהם ממתינים לפסק הדין במשפטם. ברזאני נתפס כשבכיסו רימון, שאותו עמד להשליך על מפקד הדיוויזיה האנגלית התשיעית. פיינשטיין השתתף בהתקפה על תחנת הרכבת שבירושלים, פעולה שהסתיימה בחבלן בריטי הרוג, בהחרבת התחנה ובאיבוד ידו השמאלית במרדף שהתפתח מייד אחר כך. לאור חומרת המעשים, לא היה ספק לאיש מהו העונש הצפוי להם.

בן עמי, שבאותם ימים היה אסיר בכלא, לאחר שנשפט לשש שנות מאסר מאחר שברשותו נמצא אקדח, שומע על הגורל הצפוי לשניים ומתקומם. "אני בא לאנשל שפילמן, האחראי על האסירים של הלח"י, ואומר לו, 'אם תופסים בחור ודנים אותו לתלייה, אז שילך להיתלות כמו כלב? כמו גנב? כמו רוצח? מה זה?! הוא צריך לעשות משהו.' הוא שואל אותי, 'אז מה אתה מציע?' ואני חושב ואומר לו, 'אני אכין שני מטענים קטלניים. אחד הוא יזרוק על התליין, ואת השני הוא יפוצץ על עצמו.' ואנשל אומר, 'בסדר. תעשה.'"

בחרתם בשם טעון למבצע הזה, קראתם לו "תמות נפשי עם פלשתים"

"נכון מאוד. זה בדיוק היה הרעיון, לעשות מעשה שמשון, שבמותו הרג יותר פלישתים מבחייו. אם הם הולכים למות, אז שייקחו איתם כמה שיותר אנגלים. רצינו לעורר מהומה, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהם ייתלו וזהו."

שני הנידונים הסכימו מייד?

"מייד ובהתלהבות. אנשל הולך עם ברזאני בחצר, אומר לו שהוא כנראה יקבל עונש מוות בתלייה ושזה יכול לקרות בכל רגע, ושואל אם הוא יהיה מוכן להשליך רימונים על התליינים. ברזאני שואל שאלות, איך זה יתבצע, ואחרי רבע שעה בלבד אומר, 'אני מסכים.'"

איך ביצעת את המשימה בתוך הכלא ובלי שהסוהרים האנגלים הבחינו?

"לפני שנתפסתי ונשלחתי לשש שנות מאסר פעלתי במחתרת, בפרדסים של כפר סבא, עברתי קורס בהכנת מטעני נפץ. היו לי ידיים טובות. היה לי מעמד מיוחד בכלא, עבדתי בספרייה וזכיתי כמו שאומרים ליחס מיוחד. בהתחלה חשבתי להכין את המטענים בתוך תפילין, אפילו קנו תפילין של ראש ושל יד והביאו אותן לכלא. לרב אריה לוין, שבא לבקר אותנו, סיפרו שיש בחור דתי שמתפלל כל יום ואין לו תפילין, אבל כשפתחתי את הקופסאות גיליתי שאין שם מקום לשום דבר, הן קטנות מדי."

מה בחרת לעשות במצב המורכב הזה?

"באותה תקופה נתנו לנו לאכול תפוזים. עלה בדעתי שאני יכול למלכד תפוזים, להפוך אותם לרימונים, וכך היה. בעזרת סכין גילוח חתכתי חלק מהקליפה, שיהיה המכסה, עם כפית הוצאתי את התוך ועם האצבע דחפתי פנימה את הרסיסים. בחור שעבד במסגרייה חתך כל יום קצת והביא לי אותם בכיסים. היו לי מאה רסיסים, אבל זה לא הספיק כי התפוזים היו גדולים, אז הכנתי רסיסים גם מבקבוק שבור. הכנתי את חומר הנפץ, כל מה שצריך, ותכננתי שהמטען יופעל על ידי רשף של סיגריה. את המכסה סגרתי עם קיסמי עץ זעירים, עם הרבה קיסמים מסביב."

רגע לפני הפעולה אתה מגלה שיש בעיה

"כן, בעיה רצינית. התוכנית הייתה שיהיו להם שני רימונים, כלומר שני תפוזים ממולכדים. אחד הם היו צריכים להשליך על החיילים האנגלים שבאים לתלות אותם ואת השני לפוצץ על עצמם. הכנתי גם תפוז שלישי שנישאר אצלי כדי שאראה את המצב של התפוזים אחרי כמה ימים, כי הם הרי מתייבשים. חמישה ימים אחרי שהרימונים מגיעים לברזאני, אני מגלה לחרדתי שהתפוז שאצלי התייבש ואפשר לראות בקלות את הקיסמים שמחזיקים את המכסה."

איך הגבת?

"נבהלתי. שלחתי פתק לברזאני, כתבתי לו שיפרק את המטענים והפעולה מבוטלת, אבל הגורל רצה אחרת כי באותו יום הגיעה ההודעה על גזר הדין."

באותו ערב, ב-21 באפריל 1947, מתבשרים ברזאני ופיינשטיין כי הם נשפטו למוות בתלייה. השעה המדויקת של ביצוע גזר הדין אינה נאמרת להם, ולכן הם מניחים כי זה יקרה בבוקר, לכל המאוחר. האנגלים דורשים מאבי אסירי המחתרות, הרב אריה לוין, לשוחח עם שני האסירים לפני הוצאה להורג, וידוי, הם קוראים לזה, אך ליבו של הרב אינו עומד בכך. "על מה יש להם להתוודות?" הוא שואל, "הם הלוא גיבורים. איני יכול." הוא פורש לביתו ובמקומו מזעיקים את הרב יעקב גולדמן, הרב הראשי של הוועד הלאומי, שמשוחח איתם ופורש לחדרו של מפקד הכלא לנמנם עד לשעת ביצוע גזר הדין כי הוא מתעקש להיות נוכח בו.

איך הם בחרו לפעול?

"הם יודעים שאם הם ישליכו את התפוז הממולכד לעבר הפמליה של ההוצאה להורג גם הרב ייפגע, ולכן הם מחליטים לא להשליך את הרימון כדי לא לפגוע בו ולפוצץ את הרימונים רק על עצמם. איזה גיבורים הם, שחשבו כך ברגעים האלה."

ולא רק על חייו של הרב חסו שני הנידונים למוות, שניהם בני עשרים במותם. "תראה," מספר בן עמי, "במשך חמישים שנה אני מספר על המזל של השומר הטוב שלהם בלי לדעת את האמת. היה סמל אנגלי אחד, סוהר שהתייחס אליהם רע, והיה אחד שהיה טוב אליהם. תמיד חשבתי שלסמל הטוב, שהיה איתם באותו ערב, היה מזל גדול שלא נפגע בהתאבדות שלהם, אבל זה לא מה שקרה. אחרי שהסמל מדליק להם סיגריה, שרשף שלה מספיק כדי לפוצץ את הרימונים שהכנתי, פיינשטיין חותם על ספר התנ"ך שלהם, בעברית ובאנגלית, ואומר לסמל הטוב, 'תצא ותקרא עכשיו את ההקדשה.' הסמל יוצא מהתא, יושב במקום מספיק מרוחק שאפילו ריקושטים לא יגיעו אליו, ובאותו רגע הם מחבקים ביניהם את שני הרימונים ומתפוצצים. חמישים שנה אחרי המקרה, הילדים של אותו אנגלי הביאו לארץ את הספר עם ההקדשה וסיפרו איך ניצלו חייו. זה העלה את ערכם בעיניי אף יותר."

במשך השנים נשאל בן עמי לא פעם, כך הוא מספר, איך היה לו את העוז והחוצפה להציע לשני בחורים צעירים לקחת את חייהם במו ידיהם. בתשובה הוא מספר על מפגש מצמרר שהתרחש כעשרים שנה לאחר המקרה.

"יום אחד אני מקבל טלפון מאחיו של משה ברזאני. הוא מספר שאביו, הרב אברהם, ציווה עליו להזמין אותי לחתונה של בנו, שגם נקרא על שמו של אחיו, משה. כשאני בא לאירוע, חושש מהמפגש, מתקרב אליי לאט-לאט הרב אברהם, מחבק אותי לליבו ואומר לי, 'אתה הצלת את כבוד ישראל!' אני מתחיל לבכות ואומר לו, 'זה לא אני, זה הם שעשו את זה, הבן שלך ופיינשטיין.' הרב משיב לי, 'כן, אבל אילולא אתה בנית ונתת להם, הם לא היו יכולים לעשות את זה.'"

היית צריך לשמוע ממנו את הדברים האלה? הוקל לך?

"כן, הוקל לי, אם כי תמיד האמנתי בפעולה. תמיד חשבתי שזה היה הדבר הנכון לעשות."

את ילדותו עבר בן עמי ברחובות, שם קנו אביו ואחיו אדמה ונטעו בה פרדסים. "אמי הרתה באוקראינה, היא עלתה כשהיא בהיריון, כך שנולדתי בארץ. לפני שאבי עלה לארץ, הוא נסע לקפריסין ללמוד חקלאות כי רצה להיות איכר. למזלנו, אחד מאחיו שנסע לארצות הברית הרוויח יפה מעסק של כובעים ושלח כסף להוריי שיוכלו לקנות בארץ אדמה."

ההצטרפות למחתרת הייתה בעבורך מהלך טבעי?

"לחלוטין. הוריי לחמו למען הקמת מדינה יהודית. גדלתי בבית רוויזיוניסטי. את סבי, שאני קרוי על שמו, אליעזר, רצחו הבולשביקים כי היה ציוני. אבי לא רצה שאצטרף למחתרת, הוא אמר שהארץ קטנה מדי, אין איפה להתחבא. אמרתי לו, 'אבא, הצטרפת למהפכנים בברית המועצות, אבל להילחם בעבור מדינה יהודית אתה לא מסכים? מה יותר חשוב?'"

בגיל שש-עשרה מצטרף בן עמי לאצ"ל, "כי הסמל שלהם דיבר לליבי. זה היה דגל של גבולות המנדט, כולל ירדן, עם רובה והסיסמה רק כך." כשמתרחש הפילוג ומוקמת הלח"י, ביוני 1940, לבן עמי הצעיר ברור היכן מקומו. "המפקדה של האצ"ל הסכימה להפסיק את הפעולות נגד הבריטים בזמן מלחמת העולם. לי היה ברור שחייבים להמשיך להילחם, בכל זמן ובכל מקום."

ספר על הסודיות שאפפה את פעילות המחתרת

"באותם ימים כל חבר מחתרת הכיר רק שניים או שלושה אנשים. אסור היה לקרוא לאנשים בשמם האמיתי, ולכן בחרתי בכינוי יחזקאל. הדבקתי כרוזים, השתתפתי בפעולות, כמו שדידת כבלי הטלפון של הבריטים, שבהם השתמשנו כדי להפעיל מוקשים מרחוק, עד שתפסו אותי עם אקדח. את הדבר החשוב באמת עשיתי בכלא, כשהכנתי את התפוזים הממולכדים. אתה יודע שאלתרמן כתב על זה?"

מעשה ההתאבדות הסעיר את היישוב היהודי וגם דנו בו בפרלמנט שבלונדון, שם דיברו על הפגיעה שכמעט התרחשה בחיילים האנגלים, ושאלו כיצד הצליחו אסירים יהודים לפוצץ עצמם בכלא הבריטי. ברזאני ופיינשטיין הוכרו כגיבורי ישראל, והמשורר נתן אלתרמן, למרות הסתייגותו הידועה מפעילות המחתרות, כתב כך במדורו הטור השביעי בעיתון דבר:

אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש

להודה של אותה שעת ליל,

שווא נידום כי דוברת לשון האש

בה שרפו את עצמם השניים.

בשעות שכאלה מפסיד את הקרב

האויב, החורק שיניים.

לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,

נועדו המתים השניים.

עם הקמת צה"ל מתגייס בן עמי, אסיר המחתרת המשוחרר, מסיים בהצטיינות קורס קציני הנדסה ונשלח ללמוד הנדסה בטכניון. במשך השנים הוא מכהן בתפקידים רבים בחיל הנדסה ובחיל חימוש, כראש ענף אב"כ (לוחמה אטומית ביולוגית כימית) ועוד. הוא משתחרר בדרגת סגן אלוף, וכאזרח ממשיך לעבוד כמהנדס, תחילה במוסדות ציבוריים ואחר כך כעצמאי.

בשנת 1992 הלכה לעולמה רעייתו האהובה, דרורה. בדירתו שבבית עד 120 הוא מציג פסל מרשים שלה, שפיסל במו ידיו. משלושת ילדיו, שני בנים ובת, יש לו נכדים רבים, "וגם ארבע נינות ונין," הוא אומר בגאווה.

ולהם, לנכדים ולנינים, אתה מספר על תפוזי הנפץ שהכנת?

אליעזר בן עמי מחייך חיוך רחב ואומר, "ועוד איך. הם מאוד אוהבים לשמוע. הם מתגאים בי. זה המזל שלי."

שנים של תרומה ועשייה בארץ, ממרומי גילך וניסיונך במה אתה גאה?

"אני גאה בכושר ההישרדות של הגרים בארץ, באחוות הלוחמים בעיתות מלחמה, במדינה יהודית בריבונות עברית."

ממה אתה חושש?

"אני מודאג מכך שהמנהיגים היום לא דואגים לאחד ולגבש את העם היהודי, התוצאה היא עם לא מאוחד וללא גאווה לאומית."

מה היתרונות בבחירה לגור בבית עד 021?

"אני לומד להכיר דיירים אחרים, ותיקים וחדשים, וגם את עצמי. מגיש עזרה לזולתי במידת יכולתי והבנתי, נהנה מהמפגשים בחבורת ה'פרלמנט' של הבית ומשיחות עם מראיינים. זה הסיפור שלי."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים