חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

בחירותיה של אלה

סיפורה של אלה ברוש

מגיל צעיר עמדה אלה על שלה. באמצעות חושיה החדים היא ידעה מה נכון לה. לפני שמלאו לה שבע, היא התעקשה לחזור למקום שבו הייתה מאושרת – בית היתומים שבוורשה. גם כנערה לא ויתרה ודרשה לעלות לישראל, יצאה ללימודי הסיעוד למרות התנגדות משפחתה ונסעה להשתלמות בארה"ב, כשאהובה מחכה לשובה. אלה תמיד בחרה והחליטה. זהו סיפורה של אלה, אישה הנחושה בדרכה.

אלה נולדה בוורשה ב-1938. כשהייתה בת ארבע הצליח אביה להבריח אותה מחוץ לגבולות הגטו, ובמשך שלוש שנים היא גרה אצל נוצרייה, שהכירה את המשפחה לפני שפרצה המלחמה.

מה את זוכרת מהמשפחה שלך?

"אין לי זיכרונות. אני לא יודעת במה עסקו הוריי, מה שמות אחיי, ואפילו לא מה היה טיב היחסים בין הנוצרייה שהחביאה אותי בביתה למשפחתי, אני משערת שהיא עבדה אצלם לפני המלחמה."

כיצד התנהלו חייך בזמן ששהית בביתה של הנוצרייה?

"היא מכרה עיתונים בתחנת הרכבת ויצאה לעבודתה מדי בוקר. לפני שיצאה היא העירה אותי ונתנה לי פרוסת לחם עם מעט ריבה. אחר כך ירדתי לחצר הבית ושיחקתי עם עצמי עד שובה. בשעות הצוהריים, לאחר שחזרה, אכלנו ארוחה דלה (עד תום המלחמה חשבתי שאוכל זה לחם, ריבה ותפוחי אדמה) ושיחקנו. בימי ראשון הלכנו לכנסייה."

לא הלשינו עלייך?

"נראיתי פולנייה וגם דיברתי פולנית, כך שלא עוררתי חשד. סיפור הכיסוי שלי היה שאני בת אחותה הממזרה של הנוצרייה. מי שאיימה להלשין עליי הייתה הבת שלה, מכיוון שאימה לא הסכימה לגדל את הבן שנולד לה מיחסיה עם קצין גרמני. כשבתה הגיעה עם הקצין הגרמני לביקור נאלצתי להתחבא בארון."

בסיום המלחמה הוריה היו אמורים לבוא ולקחת אותה, אך מכיוון שכולם נספו ואף אחד לא התעניין באלה, היא נשלחה לבית יתומים יהודי.

"לבית יתומים יש קונוטציה עצובה, אבל באופן פרדוקסלי זו הייתה אחת מהתקופות הטובות בחיי. בפעם הראשונה היו לי חברים, בגדים וצעצועים ונחשפתי לאוכל מגוון. הדבר היחיד שהעיב על שמחתי היה שבכל יום ראשון, במשך חודשים ארוכים, ציפיתי שהנוצרייה תבוא לבקר אותי. היא מעולם לא הגיעה למרות שהבטיחה. רק כשגדלתי הבנתי שגם לה הפרידה הייתה קשה, ולכן החליטה לחתוך את הקשר באופן חד ומיידי."

מדוע עזבת את בית היתומים?

"לא עזבתי, אילצו אותי לעזוב. שתי בנות הדוד שלי, ששרדו את המלחמה ושמעו על קיומי, חשבו שזה לא ראוי להשאיר בת משפחה בבית יתומים. הן מצאו זוג מבוגרים ניצולי שואה שאיבדו את ארבעת ילדיהם והסכימו לאמץ אותי. מובן שסירבתי, היה לי טוב בבית היתומים, אבל אף אחד לא התחשב ברצוני."

איך היו החיים החדשים בבית עם הורייך המאמצים?

"בהיבט הכלכלי החיים היו טובים: הייתה לי מטפלת צמודה וגם אוכל ובגדים, אבל הוריי המאמצים היו מאוד מבוגרים ולא יכלו להתמודד עם ילדה דעתנית בת שבע. אני משערת שהם ציפו שאמלא את החלל שהותירו ארבעת ילדיהם שנספו, אבל כילדה זה היה משא כבד מדי. ברחתי אין-ספור פעמים לתחנת הרכבת במטרה לחזור לבית היתומים, אבל תמיד נאלצתי לחזור מבוישת מכיוון שלא היו לי האמצעים לרכוש כרטיס. באחת הבריחות הציע אבי המאמץ שהם יבקשו מבית היתומים שיקבל אותי בחזרה. הוא הבטיח שאם יסכימו, הם יאפשרו לי לשוב לשם. בתשובה שלכאורה קיבלתי נאמר לי כי בית היתומים נסגר וכל הילדים פוזרו, בדיעבד התברר לי כי התשובה שקיבלתי הייתה שקרית. כדי לעודד את רוחי ובהמלצת חברים הם אימצו בעבורי כלב, שבעת ההיא היה בשבילי נקודת אור משמעותית."

מה הייתה הסיבה לעלייתכם ארצה?

"היה לי חלק דומיננטי בהחלטה לעלות ארצה. הצטרפתי לתנועת גורדוניה ורעיון העלייה לארץ קסם לי. בנוסף, אבי המאמץ פחד שבבוא היום אתאהב בגוי ואתחתן איתו. באותה עת התחילו לנשוב רוחות של ציונות בקרב יהודים רבים, ורעיון העלייה הבשיל והתבסס גם בקרב משפחתי."

אלה והוריה עלו לישראל באוניית קוממיות, שהייתה למעשה אוניית משא. את רוב ההפלגה היא עשתה על סיפון האונייה, עם הכלב שאותו סירבה להשאיר בפולין. כשהמשפחה הגיעה לארץ היא הועברה למעברה שנקראה שער העלייה, ובהמשך הם שוכנו במעברה שבנהרייה.

"אימא נכנסה לדיכאון. היא לא הצליחה להתאקלם. היא הייתה אישה שתמיד הייתה לה עוזרת, וכעת נאלצה להתגורר באוהל. הקיץ במעברה היה קשה מנשוא ובחורף שרר בה קור מקפיא. השפה הייתה זרה לה והמנטאליות שונה ממה שהכירה. אני, לעומת זאת, השתלבתי מייד. הוריי אסרו עליי ללבוש מכנסיים, לצאת עם חברים, לנסוע לטיולים או ללכת לים, אבל עשיתי את מה שבני גילי נהגו לעשות, פיתחתי מיומנויות של שקרנית. כשמלאו לי שבע-עשרה אימי חלתה בסרטן ותקופה קצרה לאחר מכן היא נפטרה."

ספרי על התחנה הבאה בחייך. איך הגעת לבית הספר לאחיות?

"מאז שזכרתי את עצמי רציתי ללמוד רפואה, אבל אבי לא יכול היה לממן את הלימודים והתפשרתי על לימודים בבית ספר לאחיות שבתל השומר. לכאורה זו הייתה פשרה, אך למעשה זו הייתה אחת ההחלטות החכמות והמשמעותיות בחיי. מובן שהוריי התנגדו למהלך הזה, הם חשבו שלהיות אחות זה לא מקצוע הולם לבחורה יהודייה ואיכותית. שלושה חודשים היינו בנתק מוחלט, רק כשאימא חלתה והיה צורך לאשפז אותה בתל השומר חודש הקשר."

תקופה קצרה לאחר מות אימה נסע אביה לארה"ב לפגוש את אחיו שלא ראה חמישים שנה, ואלה מצאה את עצמה שוב לבד. במהלך ביקורו זה אביה מתחתן ונשאר שם.

"אומנם חייתי במשך לימודיי בצמצום, וכשיצאתי אחת לחודש לסוף שבוע לא הייתה לי משפחה לבקר, אבל דבקתי בטוב, הכרתי חברות טובות שדאגו לי, הייתי מאוד פופולארית וחיזרו אחרי הרבה מאוד גברים. בשנים האלה הייתי עדה ושותפה לטיפול במגפת הפוליו, כמו גם בפצועים שנפצעו במלחמת ההתשה."

מה, לדעתך, סוד הקסם של המקצוע הזה?

"יש במקצוע הזה המון סיפוק מהטיפול באנשים. הוא מגוון, מתפתח כל הזמן ואוניברסלי. בכל מקום שהייתי השתלבתי מייד, מעצם היותי אחות."

איך הכרת את יוסקה, שימים נהיה בעלך?

"כשסיימתי את הלימודים נשלחתי לנהרייה, להיות שותפה לפתיחת חדר ניתוח בבית חולים חדש. זה היה השירות הצבאי שלי. שמחתי לחזור לנהרייה, היו לי שם הרבה חברים מתקופת התיכון. יום אחד, כשביקרתי בפינגווין, בית הקפה הנודע, פגשתי בחבר טוב שישב שם עם חבר יפה תואר, ששמו יוסקה. סירבתי להצטרף אליהם לקפה ואמרתי שאני הולכת לראות סרט בקולנוע. להפתעתי, כשהגעתי לקולנוע ראיתי את יוסקה ממתין לי. יצאנו במשך שנתיים עד שהתחתנו."

מדוע עזבת אותו ונסעת לארה"ב?

"הייתה לי פנטזיה לנסוע לחו"ל, אבל לא יכולתי לממן נסיעה כזו. כשהציעו לי לצאת להשתלמות בחו"ל יכולתי לממש את החלום. בנוסף, זו הייתה הזדמנות לבקר את אבי המאמץ. רבים מחבריי התפלאו כיצד אני עוזבת את הבחור המקסים הזה ונוסעת לחצי שנה, אבל יוסקה האמין בי. כשהגעתי לארה"ב התברר לי שאבא עבד על רשימת חתנים פוטנציאלים, אבל מהר מאוד הבין שהחתן המיועד ממתין לי בישראל. מדי יום קיבלתי ממנו מכתב, וכשפתאום פסקו המכתבים וידעתי שהוא נמצא בחזית נלחצתי, התקשרתי והודעתי לו שאני חוזרת עם שמלת כלה. לאחר החתונה שכרנו דירה של חדר בשדרות ח"ן שבתל אביב. חזרתי לעבוד כאחות בתל השומר ויוסקה שירת כמג"ד בגולני."

איך היו השנים הראשונות שלכם?

"קשות מאוד. האמצעים הכלכליים היו דלים ביותר. הייתי רוב הזמן לבד מכיוון שיוסקה יצא לחופשה אחת לשבוע והגיע הביתה עייף. העובדה שגרנו בתל אביב סייעה להפיג את הבדידות, תל אביב הייתה מאז ומעולם מקום מעניין."

איך הגעתם לאתיופיה?

"הציעו ליוסקה להיות יועץ צבאי. בתנו מיכל הייתה אז בת שש, ומאחר שנודע לנו שיש שם בית ספר ישראלי, בחרנו לנסוע לאתיופיה ולא לסינגפור. בשנת 1968, כשמלאו לי שלושים, נסענו לשליחות עם שתי הבנות (אורנה הייתה אז רק בת שנה וחצי). ההחלטה לנסוע לשליחות נבעה משיקולים כלכליים. ידענו שכך נוכל לחסוך כסף ולרכוש בית. רציתי להתאקלם לאט, לנוח קצת, אבל התבקשתי על ידי השגריר דאז, אורי לוברני, לקחת על עצמי את תפקיד האחות הראשית בבית החולים הצבאי. אומנם עבדתי משבע בבוקר ועד שבע בערב, אבל היו לי שתי עוזרות צמודות בבית והחיים היו קלים יותר. אלה היו שלוש שנים נפלאות של חשיפה לתרבות ומנטאליות שונה. בנוסף, הרווחנו חברי אמת שמלווים אותי עד היום ולשמחתי הצטרפו לבית הזה בעקבותיי – חיים והלן שריד."

אתיופיה הייתה יריית הפתיחה לשליחויות רבות בחו"ל, בתחילה במסגרת הצבא ובהמשך בתפקידים שונים שיוסקה מילא בעבודתו בסוכנות היהודית.

"גרנו בארה"ב, באוסטריה ובהונגריה. במשך עשר שנים טיילנו בעולם, נחשפנו לאנשים שונים, לתרבויות אחרות, לטעמים ולריחות. עשר שנים שבהן התמודדתי עם סיטואציות מורכבות וקידמתי את עצמי גם בהיבט המקצועי, עשר שנים שאני מודה עליהן יום-יום."

ספרי על השליחות האחרונה בהונגריה

"יוסקה כבר היה חולה בסרטן ואחת לכמה שבועות נסע להקרנות בארץ. הוא לא הסכים לוותר על השליחות הזו כי מבחינתו זו הייתה סגירת מעגל לילד שעזב את הונגריה בשואה וחזר לשם כנציג של מדינת ישראל. המטרה הייתה להחזיר את הנוער המתבולל ליהדות. מכל המקומות והחוויות שצברנו במהלך השליחויות, הונגריה הייתה השיעור שלי."

מה היה שם?

"התחילה עליית היהודים הגדולה מרוסיה והונגריה הייתה נקודת מעבר. עובדה זו  שינתה את אופי השליחות. כל יום הגיעו מאות עולים להונגריה, בסך הכול עברו שם יותר משלוש מאות וחמישים אלף אנשים. תפקדתי גם כאשת יחסי ציבור של המשלחת מכיוון שהיו הרבה מאוד ביקורים של תורמים ואנשי ממשל. הקמנו שם מערך מרשים שטיפל בעולים וכלל גם מרפאה. הענקנו טיפול לכל מי שהיה זקוק לכך. יילדתי תינוקות, הענקתי טיפולים רפואיים לחולים ולצערי גם סייעתי בפטירות."

התאלמנת בגיל צעיר מאוד, לא רצית פרק ב?

"התאלמנתי בגיל חמישים וארבע. היה לי בעל משכמו ומעלה, הוא שירת שנים ביחידות קרביות, היה איש של ערכים ובעל ידע בהיסטוריה, במוזיקה ובספרות.  ידעתי שבעל כזה לא יהיה לי, ולכן לא הייתה בי פתיחות לפרק ב. שידרתי שאני לא מעוניינת. בדיעבד היו רגעים שהצטערתי שאפילו לא נתתי צ'אנס, כי בסופו של יום, ובמיוחד אחרי שהבנות עזבו, חוויתי הרבה מאוד שעות של בדידות."

מה היה התפקיד האחרון שמילאת במסגרת עבודתך?

"לאחר שיוסקה נפטר וחזרנו מהונגריה חזרתי לאיכילוב. הייתי אחראית על חיילות ובנות השירות הלאומי, שהיו כוח עזר בבית החולים. תמיד נהגתי לומר להן שמה שהן נותנות לבית החולים זה כאין וכאפס לעומת מה שהן יקבלו כצידה לחיים. במסגרת התפקיד דאגתי להשלים להן פערים של ידע ותרבות מעבר להדרכה המקצועית, ואני גאה על כך. בגיל שישים וחמש פרשתי לגמלאות, אך במשך שנים רבות המשכתי להתנדב במחלקת צנתורים."

לבית עד 120 שבתל אביב הגיעה אלה לפני כעשור ונמנתה עם הדיירים הראשונים, אלה שיצרו את אופיו המיוחד של הבית.

"הגעתי לבית שבתל אביב כשהייתי בת שבעים ושתיים, היו כאלה שטענו שאני צעירה מדי, אך הבנות שלי תמכו בהחלטה וזה הקל על התהליך. עד שהגעתי לכאן לא האמנתי שבגילי המתקדם אצליח ליצור חברויות חדשות, אמיתיות ומשמעותיות. אני חושבת שמי שהקונספט של דיור מוגן מתאים לו, שייעשה זאת כשהוא יחסית צעיר, פעיל ובעל מרץ ורוצה להתנסות במגוון רחב של פעילויות שהמקום מאפשר. במשך השנים הייתי חברה בוועדות, היום אני שמחה לסייע ולעזור לכל מי שצריך בשקט, מתחת לרדאר."

במה את גאה במיוחד?

"בשתי בנותיי, מיכל ואורנה, שתמיד העניקו לי כוח וכמובן בארבעת נכדיי, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אני לא גאה במה שנעשה במדינה, כואב לי לראות איך שנים של בנייה והתפתחות יורדות לטמיון. אני רוצה להאמין שבסופו של יום הרע יוביל לטוב, אם לא למעננו, בני הגיל השלישי, לפחות למען הדורות הבאים."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים