חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

אהבה מצילה חיים סיפורה של האומנית הנה אביתר

לפעמים פגישה אחת יכולה לשנות עולמות. הנה שנולדה בפולין הייתה ילדה חכמה, מוכשרת ומחוננת. בגיל שנה היגרה משפחתה לבלגיה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה נשלחו הוריה למחנות ריכוז, והנה ואחותה הקטנה נשארו לבד בעולם. הכומר שפגשה דאג לה, התאהב בה והציל את חייה. זהו סיפור חייה המרתק והלא ייאמן של הנה אביתר.

הנה אביתר נולדה בחורף, בין שתי מלחמות עולם, בלודז' שבפולין. כשהייתה בת שנה היגרה משפחתה לבלגיה. עליית הגג, ששימשה את אביה כסדנה לייצור מוצרי עור, הייתה גם מגרש המשחקים האהוב עליה. היא ישבה שם שעות והתבוננה באביה שחתך יריעות עור גדולות והכין מהן ארנקים. בבית דיברה יידיש ובגן צרפתית. כשהייתה בת ארבע חשה זרה, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה והאנטישמיות הייתה גלויה, נהייתה מודעת יותר ליהדותה. עם הפלישה של גרמניה לבלגיה עזבו בני המשפחה, כמו יהודים רבים, את העיר ונתקלו בהרס ובמוות. במסע הבריחה הזה הם פגשו בחיילים בריטים שקידמו את פניהם בברכה, אך הצבא הגרמני השיג אותם וסיפר להנה ולבני משפחתה שהמלחמה הסתיימה, והמשפחה חזרה לרוע ולאנטישמיות שבבלגיה.

מה קרה אחר כך?

"האנטישמיות הורגשה בכל מקום. הוכרחנו לענוד טלאי צהוב, אסרו עלינו לצאת מהגטו או לעבוד, והתחילו הטרנספורטים למחנות העבודה שבפולין."

ספרי לנו על ההחלטה הקשה שקיבלו הורייך, החלטה שלמעשה הצילה את חייך

"בבניין שגרנו היו שלוש משפחות, לכל אחת מהן היו ילדים. ההורים החליטו להציל אותנו, את ארבעת ילדיהם. הם איתרו את מדמואזל ואן דר שהתנדבה בצלב האדום, ולאחר תחנונים ותושייה היא שלחה אותנו למחנה קיץ שהיה מיועד למשפחות עניות והתקיים בהרי הארדנים. מכיוון שהסכנה הייתה מיידית, הסתתרנו בביתה עד שהמחנה נפתח. ההורים באו לביתה כדי להיפרד מאיתנו, אף אחד לא רצה לחשוב מה יוליד המחר. ימים ספורים לאחר מכן תפסו אנשי הגסטפו את ההורים והם נשלחו למחנות."

מה קרה כשהמחנה הסתיים?

"כל הילדים שבו לביתם חוץ מארבעתנו, פשוט לא היה לנו לאן לחזור. לא ידענו מה עלה בגורל הורינו. ניסו למצוא לנו מקלט, ובסופו של דבר, בעזרת הכומר אוליבייה דה לונה, שהיה חבר מחתרת וייחד מזמנו כדי לעזור לנו, נמצאו איכרים שהסכימו לתת לנו מקלט. מכיוון שלא נמצאה משפחה שיכלה לארח את כולנו חוויתי פרידה נוספת, והפעם מאחותי."

ספרי על התחנה הראשונה במסעך

"התחנה הראשונה הייתה כפר קטן של איכרים שמנה שישים נפשות. התגוררתי אצל אישה שגרה עם שתי אחיותיה המבוגרות, אחיה המפגר ושתי ילדות קטנות. החיים היו פוריטניים. העבודה הייתה קשה, וכל יום דמה לקודמו. השתלבתי וסייעתי בכל העבודות, אך הפער המנטאלי והזרות הקשו עליי. באותם ימים כתבתי יומן ותיארתי בו את רגשותיי. שתי האחיות חדרו לפרטיות שלי וקראו ביומני, מה שלא הסב להן נחת וגרם לי להבין שאני צריכה מקום מגורים אחר. אולי, הכומר, מצא בשבילי את בית היתומים שניהלו הנזירות ממסדר סנט וינסנט דה פול, מסדר שדאג לנזקקים."

איך היו החיים במנזר?

"היו בו ילדים בגילאים שונים ומרקע ומאופי שונה, היינו כמו חבורה של חתולי רחוב שהנזירות הרחמניות אספו. התגוררנו בבניין גדול, ישן ורעוע. המיטות ניצבו זו ליד זו ובלי מחיצות ביניהן. למדנו מעט כי הנזירות התאמצו לשמור על רמה סבירה של היגיינה. הרגשתי שאני לא לומדת דבר, רציתי ללמוד, לקרוא, לגרות את המוח."

כשהייתה הנה בת שבע היא הוגדרה כמחוננת. הייאוש והשעמום במנזר גרמו לה להתגנב מחוץ לשער ולהגיע לביתו של אולי, הוא הבין את מצוקתה ומצא לה מגורים חדש. "מהמנזר הועברתי למשפחה בורגנית מכובדת, למשפחת בונאר. שלושת הבנים התרגשו מנוכחותי, הם נהגו בי בנימוס ובכבוד, ואני סייעתי בעבודות הבית, למדתי לבשל ולאפות ועזרתי לבן הצעיר בשיעורים."

במשך כל אותן שנים עזר הכומר אוליבייה דה לונה להנה, הוא מצא לה מגורים הולמים ואף הנעים את זמנה. "אולי היה המלאך השומר, עוגן ההצלה שלי. הוא בא לבקר אותי כל שבוע. טיילתי איתו, רכבתי אחריו על האופניים שלי בשבילים שבין הכפרים ושוחחתי איתו. בשעות האלה התנתקתי מכל המועקות, סיפרנו בדיחות וצחקנו בקולי קולות. אולי הכיר לי את בני משפחתו, ובסופי שבוע התארחתי בביתם ובהדרגה משפחתו נהפכה למשפחתי.

יום אחד, כשאימו החליטה לעבור ולגור קרוב יותר לאולי, הוזמנתי לגור איתה. באותה תקופה אולי דאג להשכלתי, הוא שילם למורים שילמדו אותי, וגם לימד אותי מוזיקה, לטינית ואת יסודות הציור. הוא היה זה שדאג שאקבל ספרי לימוד בנושאים שונים."

הנה שרצתה להרגיש שהיא מועילה ביקשה מאולי שיאפשר לה להשתתף בפעילות שלו במחתרת. בתחילה הוא סירב, אך בסוף הוא נכנע לתחנוניה, והיא ביצעה שליחויות שונות בקור רוח ובהצלחה.

מתי חציתם את הקו שבין מושיע לניצולה?

"אני חושבת שהדברים קרו בהדרגה. רק איתו הרגשתי חופשייה להתפרק מהדאגות, מהפחד. הוא הקשיב לי והסיח את דעתי. הייתה גם הילה סביב סמכותו, מראהו הגברי והאישיות שלו שהייתה מעוררת ההשראה."

מתי מימשתם את אהבתכם?

"בקיץ 4491 פעילויות המחתרת נעשו תכופות יותר, כמעט כל יום הוצנחו כלי נשק ובוצעו פעולות חבלה. באותו זמן התפשטה שמועה שהגרמנים מחפשים אחרי חברי המחתרת. ההוראה שקיבלנו מהמטה הייתה להתחבא, ולכן תוך דקות אחדות היינו בדרכנו למנזר בעיר רחוקה. שם, במנזר, נפרצו הגבולות. חיינו בבועה והיינו מנותקים מכל מה שהתרחש מסביבנו, וכך היה כשחזרנו מהמנזר ועד שהמלחמה נגמרה."

לא היה לכם סיכוי?

"כל הנסיבות היו נגדנו: פער הגילים, הבדלי הדת והעובדה שאולי היה כומר, אבל לא אלה היו הגורמים לפרידה. שיוועתי לחיים חדשים, ולכן הדחקתי את רגשותיי. אולי שנטש את הכמורה רצה לשאת אותי, כשאגיע לגיל שבו החוק מאפשר זאת. הרגשתי כלפיו מחויבות, היו לי רגשי אשם כבדים שייסרו אותי, ועם זאת לא יכולתי לאהוב אותו כפי שרצה. ידעתי שהעולמות שלנו ייפרדו לעד. חיים אחרים קראו לי."

בערוב ימיו נפגשתם שוב. ספרי על המפגש

"הפגישה התקיימה בבלגיה כשאולי היה זקן וחולה. עיניו היו אוהבות כבעבר, ואף שאשתו הייתה בסביבה הוא הספיק לומר לי: 'זכרי שאוהב אותך תמיד'."

ספרי איך היכרת את עזריאל גוטווירץ, שלימים נהיה בעלך

"לאחר המלחמה הצטרפתי עם אחותי פולה לתנועת נוער ציוניתחלוצית, לגורדוניה, יחד יצאנו למחנאות מחוץ לבריסל. יום אחד פנה אליי גבר מרשים שלא הכרתי מקבוצת הבוגרים וביקש להכיר אותי. שיחה קצרה הספיקה לי להתלהב ולדעת שהוא יאתגר אותי מבחינה אינטלקטואלית. עזריאל היה סטודנט מבטיח למתמטיקה בבריסל. כשעלינו ארצה היה לו דוקטורט במתמטיקה, ולכן הוא התקבל ללמד בית הספר הריאלי. קיבלנו צריף נחמד והתגוררנו בו כחמש שנים, בהמשך הקריירה שלו נסקה והוא הגיע לטכניון."

מה עשית באותה תקופה?

"בטכניון הציעו לי לארגן אירועים לכבוד אורחים רמי מעלה. מיד התחברנו עם השמנה והסלתה של האקדמיה. לאחר כמה שנים בחיפה עברנו לתלאביב. כשגרנו בחיפה נפגשתי בתלאביב עם אומנים, הגעתי לפתיחות של תערוכות, וכך הכרתי את כל מי שעסק בתחום. עם כל הכבוד לחיפה ואף שאת הפסל הראשון שלי הצגתי שם, תלאביב היא עיר קוסמופוליטית ומתאימה יותר לאומנים. החיים שלנו היו שמחים ועשירים בתוכן, אך לצערי עזריאל נפטר לפני עשרים ושש שנים והחלל שהותיר היה עצום, בעיקר בגלל שלא נולדו לנו ילדים."

מדוע?

"פחדתי שהמציאות שבה גדלתי תחזור על עצמה, ולא רציתי שבשר מבשרי יחווה זוועה כזו. הטראומה מהמלחמה והאובדן שחוויתי טבועים בי עמוק."

מתי נולדה האומנית הנה אביתר?

"אומן לא נולד פתאום. זה היה שם תמיד, כילדה קטנה שסידרה את שאריות העורות שנפלו על הרצפה בסדנה של אבא ועד לשביעות הרצון שלי מהיצירה. הוקסמתי מהציור, במיוחד בתקופה הקשה שחוויתי, וכשנסיבות חיי השתנו והתמקדתי בלימודים וביצירה, הכול התפרץ. למדתי לצייר בסטודיו של יסקי ומאירוביץ בחיפה ובמקביל התחלתי לפסל."

השתתפת באינספור תערוכות בארץ ובעולם, למדת במוסדות שונים. במה את גאה במיוחד?

"כולם היו בניי. בכל תקופה יצרתי דברים שונים מחומרים מגוונים, אך יש שני דברים שמייצגים אותי: האחד, הפסל שיצרתי לזכר יהודי בלגיה, אין צורך שאתאר את המעורבות הרגשית שלי בו, והאחר, מגוון יצירות הפרספקס שלי. הפרספקס הוא חומר אקרילי שקוף וצלול. זהו חומר בלתי מסורתי, ששובר את קרני האור שעוברות דרכו, סגולה זו מאפשרת לי ליצור בתוך החומר צורות נוספות באמצעות בועות ושברים. העבודה עם הפרספקס גרמה לי לתת ממד חם ואנושי לחומר תעשייתי, וכך ליצור חיבור רגשי. התוצאות לא איחרו לבוא, על כך יעידו מגוון היצירות והביקורות הטובות שקיבלתי במשך השנים."

בשנת 4991 הוצאת לאור את ספרך, לתמיד, המגולל את סיפור חייך במהלך המלחמה, מדוע דווקא אז?

"לאחר שבעלי נפטר השתתפתי בכנסים של ילדים שהוסתרו ברחבי העולם. באחד הכנסים התבקשתי לכתוב את סיפור חיי. כאמנית הרגשתי שאני יכולה לכתוב את הסיפור שלי באופן אחר, לא רק לתעד את האירועים. בנוסף, שנים רבות נמנעתי מלספר את הסיפור שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני כבר לא מתביישת ברומן שלי עם אולי."

מתי החלטת לעבור לעד 021?

"כשמלאו לי שמונים, ולאחר שנים של חיים לבד, החלטתי לעבור למקום שדואג לצורכיי בהווה ובעתיד. זו החלטה נבונה, ואני מברכת על כך."

ממה את מתרגשת?

"מיצירה איכותית ומאנשים מרתקים, אני גם אוהבת את מה שהחיים הטובים מאפשרים לי."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים