חייגו: 6120*

גיליתי את הייעוד שלי

הוא חשמלאי וסוציאליסט לשעבר, אבל ידי הזהב שלו הן מה שמאפיינות אותו בעיקר. בגיל תשעים ושתיים דן גורן לא מפסיק ליצור יצירות יפהפיות ושובות לב, ספק פסלים ספק רישומים – הכול עשוי מחוטי מתכת. עבודותיו הן סצנות קטנות מהחיים המקבלות תחת ידיו פרשנות אחרת, ואפשר למצוא בהן דמויות מוכרות ובלתי מוכרות.

דן גורן יודע לברוא עולמות קטנים ולספר סיפורים, הכול בחוט מתכת ובקו לירי שיש בו רגישות הטבולה בהומור ובחוכמת חיים. 

דן גורן

דן, אתה דובר לפחות שלוש שפות. כל שפה היא תחנה בחייך, תוכל לספר מעט על ילדותך?
“נולדתי בשנת 1925 בדרזדן בגרמניה. אני הבן הצעיר והיה לי אח מבוגר ממני בארבע שנים.”

תקופה לא פשוטה להיוולד בגרמניה, מתי התחילה הקרקע לבעור תחת רגליכם?
“הייתי בן שלוש־עשרה כשפרצו מאורעות ליל הבדולח. אני עוד זוכר שעמדתי מול הגחלים המעשנות של מה שהיה בית הכנסת היפה שלנו. אבא, כמו כל היהודים, נשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד, ואימא הבינה שחייבים לברוח כמה שיותר מהר. היא פעלה להשיג ויזה לארץ כלשהי, לא חשוב לאן, העיקר לצאת. קיבלנו ויזה לאורוגוואי – ארץ ששמענו עליה מעט מאוד. למזלנו הספקנו להגיע לשם לפני המלחמה.”

למה דווקא אורוגוואי?
“אבא שהיה קצין במלחמת העולם הראשונה הבין שרוחות המלחמה הנישאות באוויר יביאו לכך שאחי הבכור ורנר יגויס, לכן הוא נשלח זמן רב קודם לכן לאורוגוואי.”

ושם התחלתם חיים חדשים.
“אכן כך. לא הלכתי לבית הספר, במקום זה רכשתי מקצוע, משלח יד. הייתי שוליה בבית מלאכה, ובד בבד למדתי את השפה.”
עשר שנים שהה דן באורוגוואי. בגיל עשרים ושלוש ועם הקמת המדינה, עלה ארצה לבדו. “הייתי ציוני גאה וסוציאליסט. רציתי לבנות את המולדת ולשפר את העולם, והמקום הנכון לעשות את זה היה בעיניי הקיבוץ. נקלטתי בקיבוץ געש שאוכלוסייתו הייתה אז על טהרת עולים מדרום אמריקה. הייתי החשמלאי של הקיבוץ, ובקיבוץ גם הכרתי את אשתי רבקה זיכרונה לברכה, ובו גם נולדו שני ילדינו, בני תמיר ובתי עמית.”

ומה קרה לחלום הסוציאליסטי? 
“החלום הסוציאליזם התגלה כבלוף. נמאס לי וחיפשתי עבודה מחוץ למשק. הוריי כבר עלו לארץ ואבא הביא איתו מכונית, אבל לא היה לו רישיון, כך שלמעשה הרכב היה ברשותי. נסעתי ממקום למקום וחיפשתי עבודה. עברתי מפעל־מפעל ושאלתי אם מחפשים חשמלאי. הגעתי במקרה למפעל בפתח תקווה שקראו לו ‘אסיא’, שלימים התאחד עם ענקית התרופות ‘טבע’. אחד הבעלים, אדון סולומון, שהיה נכדו של הרב יואל משה סלומון ממייסדי המושבה פתח תקווה, קיבל אותי בזרועות פתוחות ואמר לי ‘אני כבר מחכה לך’.”

יצירה של דן גורן

אסיא הפכה לטבע ואתה התקדמת בתפקידך.
“המפעל גדל ואני גדלתי איתו. התפתחתי בתפקיד והגעתי לעמדה בכירה: ‘ממונה על בקרת תהליכים אוטומטיים וחשמל’. כמובן שכל הזמן התפתחתי, למדתי והשתלמתי.”

שלושים ואחת שנים עבדת באסיא ובטבע, איך פורשים אחרי כל כך הרבה זמן?
“בלי בעיות ובלי חוכמות. בגיל שישים וחמש פרשתי, ולא הבטתי לאחור.”

ואיך התחיל העיסוק בחוטי מתכת?
“שנה לפני פרישתי נשלחתי מהמפעל לְמה שנקרא קורס הכנה לפנסיה. הדגישו שם עניינים פיננסיים, ענייני בריאות וגם תחביבים. ביקרנו במוזיאון ישראל ובעקבות הביקור חשתי דחף לעסוק ביצירה. התחלתי לצייר ולרשום, אבל חוש הביקורת העצמית שלי הוא בעוכריי. הרגשתי שאני לא מספיק טוב ושאני עדיין צריך לגלות את החומר הנכון. במקרה הייתי בביקור אצל בת דודתי באנגליה, ובביתה הבחנתי בחפץ נוי ששבה את עיניי. היה זה ינשוף עשוי חוט ברזל. אמרתי לעצמי שגם אני יכול ומשם הכול התחיל. מצאתי את החומר, את המדיום הנכון לי ליצירה, ומצאתי גם את הייעוד שלי. אט־אט גם השתכללתי בעבודה. למדתי להכיר את החוטים השונים ואת היתרונות שכל חוט נותן לי, למשל את חוט האלפקה שאפשר להלחים אותו.”

יצירותיו של דן נעות על התפר שבין פיסול לרישום. מצד אחד הן עשויות חומר תלת מימדי, מצד שני מדובר בחוט, בקו. לכן העבודות נראות לפעמים כמו רישום פיסולי או כמו ציור תלוי באוויר. אחת העבודות המוקדמות שלו היא של חמור ושור ניצבים יחד על בסיס עץ. כל אחד מבעלי החיים נוצר מחוט תיל רציף אחד. העבודה מזכירה משחק שהשתעשענו בו בילדותנו – לצייר ציור בקו אחד ובלי להרים אף פעם את העיפרון.

יצירה של דן גורן

מאין באים הרעיונות?
“מפה,” הוא אומר ומצביע בידו על הראש. “אני רואה משהו וזה נותן לי רעיון, אבל אני תמיד מעבד אותו, נותן לו טוויסט קטן, מעניק לו את הפרשנות האישית שלי.”

ידיו הטובות, ראשו הנוטה להמצאות וההומור שנתברך בו בהחלט מקנים לעבודות של דן פרשנות אישית ומיוחדת. הדימוי המוכר לנו היטב של מרילין מונרו ושמלתה המתעופפת זוכה לטיפול רענן תחת ידיו של דן. את הדמות יצר בחוטים, הלביש עליה שמלה לבנה, הציב אותה על בסיס עץ, ובמקום נסתר קיבע מפוח חשמלי קטן, כך שבכל פעם שהמפוח מופעל שמלתה מתנופפת באוויר, כמעט־כמעט כמו בסרט.

אילו תגובות אתה זוכה לקבל?
“יש כאלה שזה מדבר אליהם, ואז זה עושה טוב על הנשמה כאשר אתה חש שאנשים באמת מתרשמים, ויש כאלה שלא, שזה בסדר, אבל לי לא אכפת, שזה גם בסדר.”

מה אתה עושה עם כל העבודות?
“רוב העבודות נשארות אצלי. מקצתן אני מחלק לבני המשפחה, לנכדים. לאחר שגמרתי את העבודה של בן גוריון, הנכד שלי ראה, התלהב ורצה גם. הכנתי לו העתק ועכשיו גם לו יש את בן גוריון בבית.”

אתה ממשיך ליצור באותו הקצב?
“האמת, פחות. עכשיו אני יותר כותב. ילדיי רוצים לשמוע על הילדות שלי, אז אני מעלה על הכתב את זיכרונותיי. כעת הידיים נחות, אבל הראש, הראש לא מפסיק לעבוד…”

לייעוץ ראשוני ופרטים