המלביש – ירון מינקובסקי
ירון מינקובסקי בן החמישים ושבע, ששמו נכנס זה מכבר לפנתאון מעצבי אופנת ה-Haute Couture (אופנה עילית) בישראל, היה בן טיפוחיה של לאה גוטליב מ'גוטקס' האלמותית.
בשנת 1989 זכה בפרס 'המעצב הצעיר הטוב ביותר באירופה' בקטגוריית שמלות ערב, עם קהל לקוחותיו נמנות ידועניות רבות ונשות עסקים מכל העולם. מינקובסקי מקפיד להטביע חותם משלו בכל בגד. הוא משתמש בבדי טקסטיל איכותיים, אומנותיים וצבעוניים, משלב עבודות יד ורקמות ומשבץ אבני סברובסקי, תחרות והדפסים גאומטריים ייחודיים.
מינקובסקי, שנשוי לשחקנית פזית ירון מינקובסקי ומחלק את זמנו בין תל אביב לבירות האופנה בעולם, מארח אותי בווילה המפוארת שלו שבכפר שמריהו ומכריז: "כל תעשיית ההוט קוטור הולכת ונעלמת. כוח העבודה הופך לפחות מיומן, ואנחנו סובלים ממחסור באנשי ביצוע. אני מרגיש כמו אחרוני הדינוזאורים."
מינקובסקי, שנולד בשכונת נחלת יצחק שבתל אביב לרחל, עקרת בית, ולאברהם, מוסכניק לציוד כבד לטרקטורים, גדל בראשון לציון. "זה היה בית מאוד צנוע, פרקטי ומסודר. אימא שלי בולגרייה ואבא שלי פולני, ניצול שואה, הוא היה המכונאי הראשי של 'אלטלנה'. אני זוכר ניחוחות של סירים ממולאים באוויר ובעיקר בחום ואהבה."
למינקובסקי שתי אחיות המבוגרות ממנו. הוא מעיד על עצמו כעל 'ילד פלא', שמקטנות בערה בו האהבה לאומנות. "כילד אהבתי לצייר בחורות עם שיער מתבדר ברוח ונסיכות לבושות בבגדים מפוארים ובקרינולינות. מגיל שלוש־עשרה התפרנסתי יפה ממכירת ציורים שציירתי בגלריות לאומנות בראשון, וכשרציתי ללכת ללמוד ב'תלמה ילין', ההורים שלי כיוונו אותי בעדינות לבית ספר מקצועי לאדריכלות כי 'אומנות זה לא מקצוע גברי'."
אם כך פספסת קריירה של צייר?
"לחלוטין. כשהייתי בן שלוש־עשרה התחלתי לעשות תערוכות, זה הפריע לאומנים הבוגרים בעיר, שילד בגילי נדחף להם לבית יד לבנים. כילד לא כל כך ידעתי להתמודד עם הגווארדיה המבוגרת של האומנים ששמו לי רגליים."
האם הוריך אפשרו לך להגשים את החלומות שלך?
"באתי מבית מאוד פרקטי ומסודר, ועם זאת הוריי נתנו מקום לחלומותיי, עובדה שעפתי. תמיד ידעתי שאני יכול לפרוש כנפיים, ליצור ולחלום כי היה לי גב כלכלי איתן." מינקובסקי למד במגמת אדריכלות בבית הספר המקצועי 'עמית', ובצבא שירת כגרפיקאי בחיל הרפואה. "כשהשתחררתי," הוא נזכר בחיוך, "רציתי ללמוד ב'בצלאל' אומנות, אבל שוב הזכירו לי שעם אומנות לא הולכים למכולת, וביקשו ממני שאלמד משהו יותר פרקטי. אני זוכר שכיוונו אותי להתפשר על אופנה. בשבילי פסגת האופנה היה לקבל את גיליון 'לאישה' בכל יום שני, והשיא – קטלוג של 'גוטקס' שיצא פעם בשנה, כשכל הדגמים בו צולמו ביעדים אקזוטיים בעולם, עם הדוגמנית תמי בן עמי ז"ל. זו הייתה הפנטזיה שלי לאיך נראית אופנה ואיך נראה חוץ לארץ."
עם הפנטזיה הזו מתקבל מינקובסקי הצעיר ללימודי עיצוב אופנה בשנקר. "הייתי סטודנט מאוד שאפתן ובולט. בשנה הראשונה עבדתי במפעל הסריגים 'דורינה' שברמת גן. בשנה השנייה היה לנו פרויקט עיצוב בגדי ים בחסות 'גוטקס', ושני בגדי הים שעיצבתי נבחרו לקולקציה של 'גוטקס'. מאותו רגע הגברת לאה גוטליב אימצה אותי, והייתי לבן בית במפעל." הוא נזכר ומוסיף, "צריך להבין שכל הצוות ב'גוטקס', כל הסטודיו וכל מי שעטף את לאה גוטליב, דיבר הונגרית. נכנסתי לשם כילד חוצפן, שאפתן וחד־מחשבה וגם ביצועיסט ומהיר. זה די הפחיד את הגברת גוטליב, היא כינתה אותי 'הרוח'."
איזו אישה היא הייתה?
"לאה הייתה אישה מאוד מרשימה. 'גוטקס' בימיו היפים היה מפעל בין־לאומי גדול שייצא לכל העולם. במייסיס, בהרודס ובבלומינגדייל'ס הייתה קומה שלמה שכולה 'גוטקס'. מי שלמעשה זיהתה את הפוטנציאל הבין־לאומי הייתה יהודית גוטפריד, בתה של לאה. היא ניהלה את השיווק בארה"ב, הקימה קו צעיר לבגדי ים, את "SMASH", שהצליח בעולם כולו, ונלבש על ידי הנסיכה דיאנה והדוגמנית סינדי קרופורד. יהודית טיפחה אותי, עיצבתי בעבורה את כל ההלבשה של מלכות היופי. 'גוטקס' נתנו חסות לתחרות, וכל השמלות בה היו שלי. בין הגברת גוטליב לבת שלה הייתה תחרות סמויה. הייתה ביניהן הפרדה גמורה, והן התנהלו בקומות נפרדות: יהודית הייתה בקומה הרביעית ולאה בקומה השנייה, ואני הייתי הפרס שהן רבו עליו. לאה גוטליב ביקשה ממני שאעצב בגדים יפים לתצוגות של 'גוטקס', כך נולדה הקולקציה של 'ירושלים של זהב', בגדי ים לבנים מעוטרים במתכות מצופות בזהב ומשובצים באבני אילת בצבע טורקיז, עם מוטיבים יהודיים של מגן דוד, מזוזות, מנורות. הקולקציה הייתה עשירה במיוחד ומשופעת בהדפסים, והוצגה לראשונה בדיסלדורף, גרמניה. בפינאלה של התצוגה עלו כל הדוגמניות לבמה בבגדי הים, כשברקע התנגן השיר של שולי נתן, 'ירושלים של זהב', כל הקהל קם על הרגליים והתחיל לבכות. למוחרת זה פורסם בכותרות הראשיות של כל העיתונים."
זו לא הייתה הכותרת הראשית והיחידה שלה אחראי מינקובסקי. ב-1989 הוא זכה בפרס המעצב הצעיר ביותר באירופה, כשעיצב קולקציית שמלות ערב ממפות בוכריות, ובשנת 1991 עיצב לאירוויזיון את התלבושות של אורנה ומשה דץ, ששרו את השיר 'כאן'. בשנת 2019 הוזמן מינקובסקי לטקס הענקת פרס לאשת העסקים יהודית ריכטר, שנערך בנוכחות קלינטון ובוש. ריכטר לבשה שמלה כחולה משובצת באבני חן של מינקובסקי ופסעה בגאון על הבמה. "זה היה סוג של חיבוק ופרגון שקיבלתי מלקוחה שיודעת להעריך איכות. הכרה בין־לאומית."
מינקובסקי מעדיף את הלקוחה שלו כזו שאינה רודפת אחר מגמות האופנה המתחלפות, אלא אישה בעלת טעם ואופי הייחודיים לה, המוכנה להעז ולתבל את המלתחה שלה בפרטי לבוש מיוחדים, צבעוניים ובעלי טקסטורות מעניינות. "הלקוחה שלי," הוא מתוודה בחיוך, "היא אשת העולם הגדול, לאו דווקא ליטרלי, אלא בעלת רקע תרבותי נרחב ועשיר."
הבנתי שלאחר שטראמפ נבחר הצעת את שירותיך כמעצב לאישה הראשונה, מלאניה
"נכון. פניתי אליה דרך מעצב השיער הישראלי שלה, והתשובה שקיבלתי הייתה שהיא נאמנה רק למעצבים אמריקאים. לדעתי צריך ליישם זאת גם כאן בארץ. חבל שהמדינה אינה תומכת במעצבים ואינה מתייחסת לעיצוב אופנה כאל אומנות, ומשרד המסחר והתעשייה ומשרד התרבות אינם תומכים באופנה ישראלית. זה עצוב. אני אמשיך לעצב לנשים המבינות את משמעות ההוט קוטור בארץ ובעולם. זה הייעוד שלי מאז ומעולם."
"כשאני ניגש לעצב בגד ללקוחה בגיל השלישי, יש מספר פרמטרים חשובים שאני חייב להתייחס אליהם: נוחות, שימושיות (פרקטיות) ובטיחות. אישה בגיל השלישי כבר יודעת מה טוב לה והיא די מקובעת, יש לה הרגלים ותפיסה של איך היא רואה את עצמה במראה. החוכמה היא להמשיך עם הקו שכבר קיים, לשדרג, לעדן וכמובן לעדכן.
בחלק העליון אני מעדיף לעבוד עם עליונית מבד אוורירי וקל ועם טקסטורה מעניינת וצבעונית. העליונית מכסה ומרככת את מה שצריך לטשטש, את הזרועות שכבר אינן במיטבן, פגמי העור, הגבנונים ועודף המשקל. לחלק התחתון אני ממליץ על בגד בסיס איכותי, שעליו אפשר לבנות מלתחה שלמה. כדאי מאוד שהבגד ינוצל ולא ישתמשו בו רק פעם אחת, אלא שאפשר יהיה גם לצאת איתו לקונצרט או לארוחת ערב עם הנכדים.
נשים בנות הגיל השלישי בדרך כלל מוותרות על עקבים, לכן חשוב שאורך הבגד לא יפגע בתנועה או יגרום לסרבול שעלול לגרום לנפילה. חשוב גם לזכור שבנות הגיל השלישי סובבו בעבר ראשים, ואין כל סיבה שלא ירגישו מטופחות וחושניות גם היום."