חייגו: 6120*

תרועת הפסטיבלים

לקראת מופע משותף העונה לשם: 'תרועת הפסטיבלים' נפגשנו עם הזוג הבימתי החדש: חני נחמיאס ומשה דץ – ההוגים, היוצרים והכוכבים של המופע – לשיחה פתוחה וכנה על החיים, על חברות ועל המופע שבפתח. חני מזמינה תה עם נענע, דץ הולך ישר על כריך בשרי. חני פוזלת לצלחת, הוא מציע להתחלק, היא מסרבת באלגנטיות: 'מאמי אתה יודע שאני בדיאטה', בסוף היא נשברת ומזמינה סלט. מתחילים.

איך נולד הרעיון למופע משותף?
חני: "יום אחד התקשרתי לדץ ואמרתי לו: 'בוא נעשה משהו יחד'. אני יודעת שדץ מקבל הצעות רבות, שלרובן הוא מסרב, אבל זה הרגיש לי כל כך נכון לשנינו, שלא חשבתי פעמיים."
דץ: "הפתעתי את עצמי ומיד השבתי בחיוב. חני היא אחת השחקניות והזמרות המקצועיות בתחום, אבל הכי חשוב, היא חברה. ידעתי שיהיה בינינו פרגון אמתי ובונה, בלי אגו. ידעתי שכל מה שנעשה יהיה ברמה הגבוהה והמקצועית ביותר, ולא פחות חשוב, ידעתי שניהנה מהדרך, מתהליך העבודה, מהיצירה המשותפת – וצדקתי. יש בינינו הרבה כבוד ואמון שגורמים לשלם להיות גדול מסכום חלקיו."
חני: "פשוט לא נתתי לו סיבה אחת טובה לומר לא."

כל הסימנים מצביעים על כך שאתם עומדים להעלות את אחד ממופעי הדגל שייכנס לקלסיקה הישראלית. צומת משמעותי בחייכם המקצועיים?
חני: "אנחנו מסתובבים כבר שבועות עם פרפרים בבטן, ממש התרגשות עצומה. זה לא שאנחנו משתתפים במופע – אנחנו עשינו את המופע. יחד. יצרנו אותו מכלום. ערכנו תחקיר באורך הגלות, במסגרתו נפגשנו גם עם חנוך חסון, המפיק האגדי של כל הפסטיבלים ושמענו ממנו סיפורים מפתיעים ופיקנטיים על מאחורי הקלעים של ההפקה המורכבת הזאת, שמקצתם נספר על הבמה. נפגשנו גם עם יובל ניב, עיתונאי שעבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא פסטיבלי הזמר. ישבנו שעות עם יואב גינאי האחד והיחיד, עורך התרבות של הערוץ הראשון, ושוחחנו, איך לא, עם המנחה המיתולוגית של הפסטיבלים – רבקה מיכאלי. רק כשהרגשנו שאנו מצוידים בידע רב ובמידע טוב התיישבנו לכתוב, לשזור את הסיפורים ואת קטעי הקישור ביןהשירים, שאנחנו מגניבים אליהם גם קורטוב מן הזווית האישית שלנו."
דץ: "מילת המפתח של המופע הזה היא נוסטלגיה. אנחנו מתעטפים בה בהתרפקות לאורך כל המופע. בחרנו כל שיר בפינצטה, רצינו שלכל שיר תהיה משמעות. בסופו של דבר האוסף הנבחר הוא אותם שירים שליוו את המדינה כמה עשורים והפכו לנכסי צאן ברזל, הכי ישראלי שיש, הכי
נותן כבוד להוויה הישראלית וליוצריה. אני גאה בזכות שהתאפשרה לי לעשות מופע שכזה."
חני: "עבור דץ זו בעצם גם חזרה רשמית לעולם המבוגרים לאחר שנים, ולאחר שאלפי ועשרות ילדים גדלו על הקלטות ועל המופעים שלו."

איך אתה מרגיש לגבי החזרה שלך לעולם המבוגרים?
דץ: "בעולם הילדים אני מרגיש הכי בבית שאפשר, הכי טבעי לי. במשך כמה עשורים אני בעיקר שם, אבל בלב פנימה ידעתי תמיד שיום יבוא ואסגור מעגל, ואחזור למקום שהכול התחיל בו חיכיתי לדבר הנכון ברגע הנכון,
ל'תרועת הפסטיבלים', כשחני לצדי. והיא, ללא ספק, הגשר האולטימטיבי עבורי לעשות את השינוי הזה."

מתוך שש מאות שירים בחרתם עשרים. איך עושים את זה?
חני:"שעות של עבודה. הולכים קדימה, אחורה ולצדדים. בוחרים, בוחנים שוב, פוסלים ולפעמים בוחרים מחדש. היה מאתגר מאוד. בסופו של דבר בחרנו שירים שאפשר להגיש ולא רק לשיר, ושירים שמתאימים לזוג."

אז אילו שירים נשמע במופע?
חני: "שירים כמו: 'ערב בא', 'אהבתיה', 'על כפיו יביא', 'שיר לערב חג', 'ליל חניה', 'כשאהיה זקן', 'חייך וחיי'."
דץ: "וגם להיטים שכבשו את העולם כמו: 'הללויה', 'אדון עולם' ו'כאן'. עשינו עיבודים חדשים ועל כל המופע מנצח המוסיקאי הצעיר והמחונן אביב קורן. וכמו שהבטחנו לעצמנו, אנחנו לא מתפשרים על כלום בכל מה שקשור לאיכות ההפקה. על הבמה לצדנו יהיו גם שישה נגנים שינגנו בשמונה כלי נגינה, זו תהיה הפקה מכבדת ומכובדת."

איך הייתה חלוקת העבודה ביניכם? מי היה אחראי למה?
חני: "נוסף על כל מעלותיו ועל כל כישרונותיו, דץ הוא מפיק בחסד כבר שנים רבות, לכן המילה הסופית בבחירת השירים ובהפקה המוזיקלית ניתנה לו מראש. אני סומכת עליו בעיניים עצומות."
דץ: "חני מיד לקחה על עצמה את כל התפעול והאדמיניסטרציה. קלסרים נערמו על שולחן העבודה בסלון ביתה של חני, שם התנהלו החזרות. אופרציה שלמה נוהלה על ידה בשיא הקלילות והטבעיות. היופי הוא שלא ממש ישבנו והחלטנו על חלוקה, היא נוצרה מעצמה. כל אחד השתלט על התחום החזק שלו, ולשמחתי גילינו שאנחנו ממש משלימים זה את זה."

מה ייחשב בעיניכם להצלחה?
חני: "אנחנו מקווים לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה עם המופע ולהגיע לכל קהל שרק ירצה להתענג על השירים שמייצגים יותר מכל את ארץ ישראל שלנו."
דץ: "ואם ירצו את 'תרועת הפסטיבלים' גם בקהילות יהודיות ברחבי העולם – נגיע בשמחה גם אליהם."

שניכם נמצאים על הבמה בערך מגיל עשר ולא ירדתם ממנה, תפילה שהתגשמה ?
חני: "לא סתם אומרים שהמקצוע הזה בוחר אותך. אם לא הייתי שחקנית, הייתי…שחקנית. פשוט אין אופציה אחרת. בגיל עשר אולי לא הגדרתי את זה כתפילה או כחלום, אבל אין ספק שזה בדיוק מה שזה, על הבמה אני יכולה לומר: 'כאן נולדתי'."
דץ: "מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לשיר. אף פעם לא הייתי החתיך של השכונה, גם לא של הכיתה. גם לא הייתי, כפי שלא קשה לנחש, ספורטאי מצטיין, מאלה שהבנות מתעלפות עליהם, אבל תמיד הייתה לי גיטרה ביד ותמיד שרתי בבית הספר, וזה בנה אותי מבחינה חברתית. הסיפור הכי מפורסם שלי בהקשר זה הוא שבאחת החופשות נסעתי לדודים שלי בקריית חיים לחודש ימים. זה הרבה זמן בשביל ילד. כדי להתחבר עם הילדים הזרים
שם, המצאתי סיפור שהתקבלתי ל'פסטיבל הילדים' שהיה אז אחד המופעים הנחשבים והנחשקים ביותר, בערך כמו מתקשרת לבדוק אם אני פנויה, מבחינתי זה הצל"ש הגדול ביותר שאני יכולה לקבל."

דץ, עברו כמה שנים מאז הגירושין ואתה עדיין לבד. אתה מאמין באהבה? בזוגיות?
דץ: "מאוד. אני בן אדם של אהבה. זה בנשמה שלי. אני חושב שמנגנוני ההגנה עדיין פועלים אצלי, עדיין לא שחררו אותי לגמרי. אני מאמין שצריך לעשות הכול כדי לשמור על מסגרת הנישואין ואני כועס מאוד על הקלות
הבלתי נסבלת של המתגרשים. מצפוני שקט, עשיתי כל מאמץ אפשרי לפני שבחרתי להתגרש. בין לבוא הביתה לזוגיות לא טובה לבין להיות לבד ללא זוגיות, אני בוחר באופציה השנייה. אם אפגוש את הבחורה הנכונה, אדע את זה מיד. בינתיים אני נהנה להיות מחוזר…"
חני: "בחורות חופשי כותבות לו בווטסאפ שרוצות להיפגש אתו, מזמינות אותו לקפה."

מה אתם אוהבים במקצוע שלכם?
חני: "זו פריווילגיה אדירה להתפרנס ממשהו שאתה כל כך אוהב, ואם יש לך גם את הפרטנר הנכון לצדך – זה בכלל הדבש הכי מזוקק בעולם, דבש מלכות."

מה אתם לא אוהבים?
דץ: את הנסיעות הארוכות, את חוסר הוודאות, את המלחמה הבלתי פוסקת בין הרצון לומר 'כן' לכל הצעה ולא לרדת מהבמה, לבין הניסיון לא להיות בני ערובה של המקצוע הזה שבקלות משתלט לך על החיים."

יש חברות אמת בעולם השואו ביזנס?
דץ: "יש גם יש. את רואה דוגמה כזו לנגד עינייך. בסוף כולנו בני אדם, וזה קודם כול שאלה של איזה אדם אתה. פרטנרים אמתיים הם כאלה שיזרקו לך את הכדור באופן שיאפשר לך להחזיר אותו ולא באופן שמנסה להכשיל אותך. מי שיש לו פרגון בנשמה יפרגן גם על הבמה."

חני, איפה תהיי בעוד עשר שנים?
חני: בטח כבר אהיה נמוכה בעוד כמה סנטימטרים, אם זה בכלל אפשרי… מקווה לשבת, כמו היום, על המרפסת בשרונה, ליהנות מהים ולהודות לבורא עולם. מקווה להיות כבר סבתא לנכד או שניים או יותר, ולעבוד, לעבוד, לעבוד. כמה שיותר. אה, ובטוח עוד תהיינה הופעות של 'תרועת הפסטיבלים'.

דץ, משפט לסיום?
ברשותך ציטוט מבית של אחד השירים מהמופע:
"הללויה על הכול,
הללו על מחר ואתמול.
הללויה, ותנו יד ביד
ושירו מלב אחד – הללויה."

לייעוץ ראשוני ופרטים