חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

שיחה עם קריקטוריסט חרד

מישל קישקה מדבר על הכול

אין ישראלי יותר מהאיורים ומהקריקטורות של מישל קישקה. זווית המבט הייחודית שלו על המציאות הישראלית מלווה אותנו עשרות שנים, אינה מייפה את הקיים, מתאפיינת באמירה ברורה, לעיתים בוטה, נוקטת עמדה, תמיד מציגה זווית לא צפויה, עוקצנית ומשעשעת.  קישקה אינו מפחד להתעמת עם השאלות הגדולות המלוות את חיינו, בכל הזירות, הוא מגיב למתרחש, נוכח, פעיל ומעורב. נפגשנו לשיחה על המציאות שבה אנחנו חיים כקריקטורה, על אומץ ופוליטיקה, על הקו שהוביל אותו מבלגיה לירושלים, שהופך אותו לאחת הדמויות המוכרות בישראל של שנת 2020.

מישל קישקה נולד ב- 1954 בבלייז' שבבלגיה, כבן לניצולי שואה. אביו, אנרי קישקה, גורש כשהיה בן שש-עשרה עם משפחתו לאושוויץ, ואילו אימו, לוסי, הצליחה להימלט עם משפחתה לשווייץ. הוא גדל בבית חם וציוני, עלה לישראל ב-1974, כשהיה בן תשע-עשרה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הוא למד באקדמיה בצלאל, שנהייתה לביתו השני זה שלושים ושמונה שנים, ובה הוא מלמד גם היום.

מ-1979 ועד היום אייר יותר משישים ספרי ילדים ואין-ספור קריקטורות. ב-2012 פרסם רומן גרפי אוטוביוגרפי שנקרא הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא, שזכה להצלחה ברחבי העולם.

קישקה, שמכהן כיו"ר איגוד הקריקטוריסטים בישראל, זכה ב-2012 באות אביר מסדר האומנויות והספרות הצרפתי, והוא פעיל בארגון הבין-לאומי קריקטוריסטים למען שלום. הוא מתגורר בירושלים, אב לשלושה וסב לארבעה, ומתבונן במציאות הישראלית כבר למעלה מחמישה עשורים, ויש לו הרבה מה להגיד.

ספר לנו על ילדותך, על הבית שבו גדלת

"אני הילד השני מבין ארבעה ילדים: אחות גדולה, אחות קטנה ואח קטן. הייתי הבן שאבא פילל לו כדי שימשיך את השם קישקה, שכמעט נמחה מעל פני האדמה בשואה. כניצול יחיד של משפחתו הוא ראה בי הבטחה. הבית שבו גדלתי לא היה בית מסורתי. אבא היה חילוני גמור שגדל עם הורים פולניים, סוציאליסטים, שהיגרו לבלגיה בראשית שנות העשרים. אימי הייתה מבית מסורתי-לייט, אבל מעט מאוד מזה חילחל אלינו. הרגשתי בלגי, עם תרבות פרנקופונית. כשהייתי בן אחת-עשרה התחלתי ללכת לפעולות של השומר הצעיר, ספגתי ערכים, ציונות, ובעיקר הבנתי שאני יהודי וקצת שונה מחבריי הלא יהודיים. אף שחגגתי בר מצווה, לא היה לי מושג על משמעות האירוע, למרות שדיקלמתי באידיש את הדרשה."

כבן לניצולי שואה, איזה סיפור ליווה את ילדותך?

"אבא לא דיבר, הוא לא היה מסוגל ובחר לגונן עלינו בשתיקתו. חיפשתי הסברים על מה שקרה בשואה בספרים שבספרייה. לא ידעתי כלום על משפחתו. אימא שמשפחתה ניצלה מהשואה והייתה פליטה בשווייץ החליטה שסיפורה לא ראוי להיות מסופר כי כולם ניצלו, ולכאורה אין שום דרמה. אבל הידיעה שאבא איבד הכול וניצל בנס תמיד קוננה בי, גרמה לי להגדיר את עצמי כיהודי."

ספר כיצד ניצלו הוריך

"המשפחה של אבא ברחה עם מסמכים מזויפים מבלגיה הכבושה לצרפת ב-1940. סבא עבד על הדרך בעבודות מזדמנות אצל איכרים. המשפחה נעצרה על ידי משטרת וישי ששיתפה פעולה עם היטלר, היא הצליחה בדרך לא דרך להימלט ולחזור לבלגיה ונעצרה בבריסל, בספטמבר 1942. אבא היה בתשעה מחנות כפייה ועבר את צעדת המוות, הוא שוחרר מבוכנוואלד באפריל 1945 על ידי הצבא האמריקאי. משם נשלח בחזרה לבלגיה, כשהוא משאיר את הוריו ואחיותיו הקטנות מאחור."

אביך האהוב חלה בקורונה והלך לעולמו השנה, בגיל תשעים וארבע, בדיור מוגן בבלגיה. תוכל לשתף?

"אבי התאלמן ב-2001, אחרי שאימי חלתה בלוקמיה. באפריל 2019 הוא עבר לגור בדיור מוגן. התפרצות המגפה בבלגיה הייתה קשה מאוד. דיירים רבים מתו בדיורים המוגנים, חדרי מיון קרסו בזה אחר זה. בעקבות זאת הוחלט לעשות בדיקות בכל בתי האבות. בדיור של אבא נמצאו תריסר חיוביים, ואבא היה ביניהם. מכיוון שלא היו לו תסמינים הוחלט לא לספר לו ולעקוב אחרי ההתפתחויות. כולם היו בבידוד כבר חודשיים, בתוך הבית. התסמינים הראשוניים התחילו להופיע אחרי עשרה ימים, ותוך ארבע ימים הריאות שלו קרסו. ניסו לעשות כל מה שאפשר, אך לא היה אפשר להצילו."

מה גרם לך לעלות לישראל?

"אחת המטרות של תנועת השומר הצעיר הייתה שנכיר את ישראל ונעלה לקיבוץ אחרי הבגרויות. ב-1969, כשהייתי בן חמש-עשרה כל השכבה שלי נסעה למחנה קיץ בקיבוץ, זה היה חלק מהמסורת. היינו שלושים וחמש נערים ונערות, וזה היה הביקור הראשון שלנו בארץ. עבדנו בקיבוץ נחשון בקטיף אגסים במשך שלושה שבועות ותרנו את הארץ לאורכה ולרוחבה במשך שלושה שבועות נוספים. התאהבתי בארץ באותו קיץ גורלי. השנים היו תחילת הפריחה שבאה אחרי הניצחון של ששת הימים, תקופה של אפוריה ותקווה. היה לי ברור שיום אחד אעלה לישראל ואשתקע בה, אבל זה היה יותר בגדר משאלת לב מתוכנית סדורה. אחותי הגדולה, חנה, עלתה עם גרעין עלייה לקיבוץ רבדים ב-1970 וחיה בו עד למותה ב-2006. בכל קיץ נסעתי לבקר אותה, ובכל ביקור הקשר שלי עם הארץ התהדק, הרגשתי שזה המקום, שזה העתיד שנועד לי. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ב-1973 נפל לי האסימון, הבשילו התנאים, הבנתי שאני חופשי להחליט על דרכי, ובחרתי להפסיק את לימודי הארכיטקטורה בבלגיה, לעלות לישראל ולהתקבל לבצלאל. עליתי בפברואר 1974, ואחרי שלמדתי באולפן בתל אביב התקבלתי לבצלאל, למחלקה לעיצוב גרפי, ועברתי לגור בירושלים. סיימתי ארבע שנות לימודים ב-1978."

איך הגיבו הוריך כשהודעת להם על החלטתך לעלות לישראל?

"הוריי הבינו שאני נחוש, חדור באהבה לארץ ותמכו בהחלטתי. היה להם ניסיון קודם עם אחותי חנה, והם ראו שהדבר אפשרי. הרגש הציוני שלהם התבטא בכך שהם אפשרו לנו לעלות ארצה."

אחיך הצעיר התאבד. איך זה השפיע עליך?

"התאבדותו של אחי הצעיר, שארלי, ב-1988, הייתה בעבורי שבר עמוק, טרגדיה בלתי מובנת, כאב שליווה אותי שנים רבות והתמודדות ראשונה עם המוות, מוות של בשר מבשרי. לקח לי שנים רבות להתגבר על הטראומה, על העצב. ב-2012 פרסמתי ספר קומיקס אוטוביוגרפי ראשון שנקרא
הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא, ובו גוללתי את סיפור המשפחה שלנו דרך עיניי, כילד, כנער וכאדם בוגר. הפיכת הכאב ליצירה כתובה ומצוירת, שבה יש הומור ועצב, הייתה מסע שעזר לי להשתחרר מהקושי ומהכאב, אני יכול לומר שהספר היה גם סוג של תרפיה אישית."

ספר על חבלי הקליטה בארץ

"הייתה לי קליטה נהדרת כי נורא רציתי להיקלט, להרגיש חלק, לשלוט בשפה, להשלים את החסר. מאחר שעליתי לישראל כשהייתי בן תשע-עשרה, פספסתי את ההווי הישראלי, שמתחיל בגן ועובר דרך היסודי, התיכון, הצבא, וכל מה שקשור בלהיות ישראלי. הצלחתי להשלים לא מעט, בזכות המוטיבציה הגבוהה שהייתה לי להרגיש ישראלי. הקדשתי לזה פרק בספרי פלאפל עם חריף."

ספר על לימודיך בבצלאל של שנות השבעים

"השנים בבצלאל היו שנים רומנטיות, במהלכן הכרתי עולה מצרפת, התאהבתי בה, והיא נהפכה לאשתי. היינו סטודנטים תפרנים, עולים חדשים בלי משפחה, זוג צעיר והורים צעירים. שנות השבעים היו אומנם נגועות בטראומה של מלחמת יום הכיפורים, בהלם של המהפך, אבל כעולים חדשים הכול היה חדש, מלהיב ומאתגר."

מה צריך כדי להיות קריקטוריסט טוב חוץ מכישרון ציור?

"ידע, עמדה ברורה בנושאים שהוא מבקר, אומץ, זריזות ושנינות וגם אהבה לבני אדם, חמלה וסובלנות. קריקטוריסט צריך להיות עוקצני ופרובוקטיבי אבל בטוב טעם, בלי להעליב ובלי לפגוע יותר מדי. את הגבולות מגלים תוך כדי העבודה, במשך השנים."

מדוע בחרת דווקא בתחום הזה?

"לא אני בחרתי אותו – הוא בחר בי. מילדות, תמיד ציירתי דברים מצחיקים. ירשתי את הכישרון מאבא שרצה להיות קריקטוריסט אך לא הצליח להגשים את חלומו, בגלל המלחמה."

אתה מפרסם קריקטורות, קומיקס ואיורים, מה ההבדל ביניהם?

"קומיקס הוא סטוריטלינג מצויר, אמונות הסיפור על ציר הזמן הנמשך על עמודים רבים. קריקטורה היא זיקוק בתוך משבצת אחת של אמירה ברורה על מצב מורכב. התחומים הפוכים, אך גם משלימים. שניהם דורשים אהבה לציור, לאיור, לצבע, לקומפוזיציה. בקריקטורה עמדותיך הפוליטיות-חברתיות חשופות לעין, וזה גורם לתגובות מכל מיני סוגים, נעימות וגם לא נעימות."

מה ההבדל בין קומיקס לילדים לקומיקס למבוגרים?

"ההבדל הוא בתכנים, חוץ מזה אין הבדל. לתחושתי, הילדים של היום הם מבוגרים נמוכי קומה."

האם קיימת קריקטורה אחת שמבחינתך היא פסגת יצירתך או זו שאתה הכי גאה בה, ומדוע?

"ב-2006 השתתפתי בפרויקט אירופי נגד הגזענות. ציירתי שתי זברות מנהלות שיחה על הוריהם, השחורים והלבנים. הקריקטורה תורגמה לאין-ספור שפות, הודפסה בספרי לימוד ברחבי העולם.
לא הבנתי שאני יוצר משהו שכל כך הרבה אנשים מזדהים איתו, מחייכים ומבינים את המסר שכל כך קשה לצייר אותו: כולנו נולדנו שווים."

האם התחום הזה מפותח בישראל?

"כן. היו לנו קריקטוריסטים מדור המייסדים, כמו אריה נבון, בס, דוש, זאב ושמוליק כץ. הם פיתחו את האומנות הזו לרמות גבוהות, והשאר היסטוריה."

אתה מוגדר כפעיל שלום בקריקטוריסטים למען שלום. במה זה מתבטא?

"המפה הפוליטית השתנתה מאוד, המדינה שבה אני חי היום לא דומה למדינה שאליה עליתי,
לפני ארבעים ושבע שנים. הערכים שהאמנתי בהם הוחלפו באחרים, וקשה לי למצוא בהם את עצמי. במילים אחרות, המדינה נעשתה ימנית, דתית, לאומנית וחרדית. השיח נעשה אלים, קיצוני ובוטה, מהכנסת ועד לרחוב. ראש ממשלה נרצח בארץ וגם מפגין. שניהם נרצחו בידי מתנקשים יהודים ימנים קיצוניים, דתיים ומוסתים. אני לא שיניתי את תפיסתי הבסיסית: אני בעד שלום עם הפלסטינים, ומוכן לשלם את המחיר כדי לשים קץ לסכסוך. אני רואה עתיד של שלום צודק, שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי. מגילת העצמאות מקובלת עליי כהצהרת יסוד עקרונית. לעומת זאת, חוק הלאום לא מקובל עליי. הכיבוש שבא בשל המציאות שהוכתבה במלחמת ששת הימים ומפעל ההתנחלויות שבא בעקבותיה הם סטייה מסוכנת מעקרונות הציונות. הפעילות בקריקטוריסטים למען שלום מפגישה אותי עם עמיתים מתרבויות שונות, גם ממדינות אויבות, עם אמונות וערכים שונים. זה מעשיר אותי, מחזק את אמונתי באדם, אני רואה את עצמי כסוכן של שלום ודו-שיח."

לאיזה כיוון, לדעתך, אנחנו צועדים?

"שלטון הליכוד בהנהגת ביבי נתניהו מדרדר אותנו על עברי פי פחת, הוא פוגע מדי יום בערכי הדמוקרטיה. עליתי למדינה חילונית, היום אני חי במדינה הרבה יותר דתית, פחות פלורליסטית, גזענית, חצי משיחית. לצערי, לא נראה לי שזה הולך לכיוון טוב."

איך אתה מאבחן את ההבדל בסטודנטים על ציר הזמן?

"אני מלמד שלושים ושש שנים בבצלאל. התחלתי כמרצה צעיר, כשהייתי בן שלושים, פחות או יותר בן הדור של הסטודנטים. היום אני יותר מבוגר מהוריהם, והם נשארו בני עשרים פלוס לנצח. לצעירים של היום יש יותר מידע, הם יכולים להתמצא טוב יותר בחיים, ועם זאת יש פחות תקווה לעתיד, שנראה לפעמים מאיים ולא בטוח. אני לא מאלה שטוענים שפעם היה יותר טוב. אני יליד המאה העשרים, שחוותה שתי מלחמות עולם ושואה יהודית. התובנות שלי והפרספקטיבה שלי שונה משלהם. עם זאת, אותה אש בוערת בהם: להצטיין, להצליח, להוביל, לחנך, לבנות חברה טובה יותר, כל אחד ברמתו."

מהי תוכנית השלום על פי קישקה?

"אנחנו מדינה בלי גבולות ברורים וחברה המאופיינת בחוסר גבולות. אני בעד לשרטט גבולות ברורים, שתהיה הפרדה ברורה ויהיה פתח לדיאלוג, לשיתופי פעולה מתוך אינטרסים משותפים. לקיים, למשל, פרויקטים סביבתיים באזורנו. עלינו לעבור גירושים מתוך הסכמה, לבנות מערכת יחסים חדשה ושוויונית מתוך הכרה וכבוד הדדי. המזרח התיכון החדש של פרס, מאמצי השלום של רבין, משרטטים אופק לשני העמים. המשך הכיבוש, הסיפוח ופיתוח ההתנחלויות מוחקים כל סיכוי לעתידי טוב יותר. זו אולי נאיביות שמאלנית, אך היא עדיפה על פרגמטיזם ימני כוחני. לחיות לנצח על חרבנו נראה לי סיוט וסופו של המפעל הציוני."

אתה אב לשלושה וסב לארבעה, האם ילדיך ונכדיך ממשיכים את דרכך ובאיזה אופן?

"אשתי אוליביה ואני גידלנו את שלושת בנינו לאהבת האדם והטבע, לערכי שיוויון ואחווה, למעורבות פוליטית חברתית, לשמחת חיים, לתרבות מקומית ואירופאית. שלושתם התגייסו ליחידות קרביות, שניים היו קצינים. הם ספגו אהבת מולדת לא במובן הלאומני של המילה.
הם מגדלים את ילדיהם לאורם של ערכים אלה. דור שלישי לשואה, דור ראשון של צברים, ישראלים, יהודים וחילוניים. אין הגדרה מדויקת יותר. אנחנו גאים בהם."

איזה מסר חשוב לך להעביר לדיירי רשת עד 120?

"צחוק-צחוק, אני בדרך אליכם. אני כבר מוגדר בקבוצת סיכון בימי הקורונה. הנחתם כאן תשתית, בניתם מדינה קטנה עם חזון גדול. אנחנו, ילדינו ונכדינו נעשה הכול כדי להצדיק את מה שבניתם וכדי להפוך את המקום הזה למה שחלמתם כשהייתם צעירים. שרשרת הדורות והמשכיות משפחתית, זה כוח. חשוב לא לוותר על חלומות ולהיות עם הראש על הכתפיים, להקשיב ולכבד את הזולת ולממש את הפוטנציאל האישי."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים