חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

רוקמת מילים למנגינות ולא מפסיקה לחלום

סיפורה של שמרית אור

היא גדלה בבית שהשירה הייתה בו חלק משמעותי מהחיים, כבתו הבכורה של המשורר יעקב אורלנד. היא התחילה לכתוב שירים מרגע שלמדה לכתוב. כשבגרה הייתה למשוררת ולפזמונאית מובילה, עם שורה ארוכה ואהובה של להיטים מצליחים, וביניהם שירה המוכר ביותר, זוכה תחרות האירוויזיון 79' – הללויה. היום, בגיל שבעים וחמש, היא ממשיכה ליצור, ללמד, לכתוב, שומרת על אופטימיות, ולמרות כל הקשיים, מאמינה בחשיבותם של חלומות כדי להמשיך ולראות את הדרך.

 

ספרי על הבית שגדלת בו, ספרי על ילדותך

"אבי, יעקב אורלנד, היה משורר, ואימי, בת-אל, הייתה אחות בהדסה שעל הר הצופים שבירושלים. היא הייתה זו שהחזיקה את המשפחה, שדאגה לכול, כדי שאבא שלי יוכל להיכנס לחדרו כל בוקר ולכתוב. גדלתי בבית מיוחד, בחיפה, רווי ביצירה ובתרבות. נחשפתי לחברים של הוריי שהיו אנשים יוצאי דופן, סופרים ומשוררים, ציירים ואנשי רוח, שהפכו את המפגשים שלהם למרתקים ולמעניינים. אבי היה מיודד עוד הרבה קודם, בימיו התל אביבים, עם אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי, לאה גולברג ונתן אלתרמן, שנקראו באותה תקופה חבורת כסית. גם שם לקחו חלק ציירים ושחקנים, ולמרות שהערים היו קטנות, חיי התרבות תססו."

מתי התחלת לכתוב?

"התחלתי לכתוב שירים מהיום שלמדתי לכתוב, חשבתי שזה מה שכולם עושים. לתפיסתי באותן השנים, אבות כותבים שירים ואימהות צריכות לטפל בחולים. הייתי ילדה בודדה, לא היו לי חברים בגילי, אבל לא סבלתי מכך. מילדות חשבתי שאהיה משוררת, כמו אבא. זה נראה לי טבעי."

האם גדלת עם מודעות פוליטית?

"אבא שלי היה בהגנה ואימא שלי בלח"י, יאיר שטרן היה המפקד שלה. הוריי היו שני הפכים, אך גם זוג מדהים ואוהב, יוצא דופן. אחד הסיפורים שאני זוכרת על אימא שלי הוא שאבא סיפר שיום אחד היא עמדה בתור לאוטובוס בירושלים, כשחייל אנגלי אמר לה משהו היא לא חשבה פעמיים וסטרה לו. היא נשלחה לשלושה ימים למעצר, זה היה שווה לה. ממנה למדתי שאנחנו חייבים לעמוד על שלנו. אין לנו ברירה."

מה היה המסלול שעברת בדרך?

"מגיל צעיר למדתי בלט, מאוד אהבתי לרקוד, חלמתי להיות בלרינה, אבל בגיל הנעורים הבנתי שיש בעיה. המורה שלי לבלט, שבעברה רקדה בבולשוי, ברוסיה, אמרה לאימא שלי, 'שמרית רוקדת נהדר, אבל היא אף פעם לא תוכל להיות בלרינה כי היא גבוהה מדי.' זה שבר אותי, הכריח אותי להפנות את היצירתיות שלי למקומות אחרים, בחרתי ללמוד משחק. התקבלתי לבית צבי, שהיה בית ספר למשחק באותן השנים. שם גם הכרתי את שלום חנוך, שהגיע מקיבוץ משמרות ולמד בכיתה מעליי. גילינו שלכל אחד מאיתנו יש עוד נושאים יצירתיים שמעניינים אותנו חוץ מתאטרון. הוא ניגן והלחין ואני כתבתי שירים, והתחלנו ליצור יחד. הספקנו אפילו לנהל רומן צעיר שנמשך כמה חודשים. אחרי שסיים את בית צבי הוא הצטרף ללהקת הנח"ל, ואחרי שנה שלי בתאטרון הקאמרי התחתנתי ועברתי לגור בירושלים."

מה היו השירים הראשונים שכתבת והולחנו?

"יום אחד שלום התקשר אליי ואמר, 'הקמנו את להקת השלושרים, בני אמדורסקי, חנן יובל ואני, ואנחנו צריכים חומרים. אני מעביר לך קלטת עם שתי מנגינות, תכתבי מה שבא לך.' ככה הגיע השיר צרות טובות, זה היה השיר השני שלי. השיר הראשון שלנו, של שלום ושלי, נכתב עוד בבית צבי ונקרא סתיו, הוא נבחר על ידי הצמד המוזיקלי חדווה ודוד, שהיו מאוד פופולריים באותה תקופה. זה ששיר שלי הוקלט והושמע ברדיו כשהייתי בת שמונה-עשרה, לא יותר, מאוד חיזק אותי והראה לי לי שיש דרך שונה, נפרדת, משלי, משוחררת מצילה הכבד של שירת אבי, וזאת הדרך שבה המשכתי."

שיחקת בתאטרון, את פזמונאית, מעצבת אופנה וזמרת. איך היית מגדירה את עצמך?

"היום ברור לי לגמרי שמרכז היצירה שלי הוא כתיבת שירים ופזמונים. אני תמיד מתלבטת בין פזמונאית למשוררת. אני לא זמרת. אני אישה שכותבת שירים ונהנית לשיר את השירים שלה (וגם את זה התחלתי בגיל שישים), אבל תמיד היו גם העיסוקים האחרים שלי. במשך שנים עיצבתי שמלות כלה שהיו יפהפיות ושונות, ועשיתי את זה מתוך אהבה גדולה לבדים ולצבעים, מה שאיפשר ביטוי ליצירתיות שלי ובעיקר איפשר לי להתקיים. משוררים אף פעם לא מתעניינים בכסף , אבל לי היה בית לפרנס ועשיתי זאת בהצלחה."

מה דעתך על השירים המצליחים של היום ועל השפה הדלה?

"הכול מתחיל ביחס המערכת לשפה, לתרבות, לערך. אי אפשר לחיות בלי תרבות. השירים שלימדו אותנו בבית הספר היו חשובים, דרכם למדנו את השפה. אני לא דוגמה, כבת של משורר למדתי את השפה על הדקויות שלה, ואני מקפידה מאוד על העברית. בילדותי, שרה לי אימי לפני השינה שירים שכתבו גם משוררים אחרים, לא רק של אבא שלי. זה מה שאימהות עשו פעם, שרו לילדים שירים לפני השינה. כך עשיתי גם אני עם ילדיי, יערית ויותם. לפני שלוש-עשרה שנים המוזיקאי  יהודה עדר מבית הספר למוזיקה רימון פנה אליי וביקש שאבוא ללמד. נעתרתי בחשש וצללתי בשמחה פנימה. קראתי לקורס שלי מילים למנגינות, ואני שמה בו דגש על כתיבת מילים ועל המוזיקה שנובעת מהן. הסטודנטים סקרנים, מקסימים ויצירתיים, אבל יש לי תחושה שהם כמהים להכיר את עומק השפה. על זה אני מתעכבת. זה חשוב מאוד שכל תו ומילה בשיר יהיו בעלי משמעות. שיכירו מילים נרדפות, שידעו לומר אני אוהב/ת אותך בעוד דרכים. היום אפילו המורים מדברים בשגיאות. זה עצוב. יש לנו שפה עתיקה, יפהפייה, אנחנו העם היחיד שמדבר בה, שהחיינו אותה אחרי אלפי שנים שהייתה רדומה, ואין מי שנותן לה במערכת החינוך את הכבוד שהעברית ראויה לו."

לאלו מהשירים או מהפזמונים שכתבת את הכי מחוברת?

"זו בחירה קשה. כולם היו בניי, את כולם אני אוהבת כי הם מזכירים לי את הסיטואציות שבהן נכתבו."

מה את מעדיפה, לכתוב שיר ולמסור אותו להלחנה או לקבל לחן ולכתוב לו מילים?

"אני מאוד אוהבת לכתוב מילים למנגינות. השירים נכתבו בעקבות המנגינות. זה משהו שתמיד איתגר אותי. אני שומעת לחן, והוא לוקח אותי לאנשהו, מעיר בי את את ההשראה."

כששיר מצליח זה מפתיע אותך, או שאת יודעת כבר בזמן הכתיבה שהשיר יצליח?

"לא כל השירים הטובים שכתבתי פרצו, אבל בהרבה מקרים שירים שידעתי שיצליחו אכן הפכו למוכרים ולאהובים. עבדתי עם אנשים מוכשרים מאוד, וברור שהמנגינה היא חלק משמעותי מאוד מהצלחתו של השיר. הסוד הוא בשילוב בין מנגינה מוצלחת למילים שמדברות ללב האנשים."

האם את אופטימית או פסימית באשר לשינויים בחברה הישראלית?

"במהותי אני בן אדם אופטימי. כמו בשיר שלי ציפור האש, אני מאמינה שאם לא נקום מן העפר ונעשה מעשה, לא נשרוד, ניעלם. אבל אני מאמינה בטוב ומקווה שנתעשת, למרות הכול, שהקורונה תיעלם במהרה ונשוב לשגרת החיים האהובה."

לפני שנה איבדת את בן זוגך ואהובך זה שישים וארבע שנה, יוסי ורז'נסקי שהיה הלום קרב, שתפי

"אהובי ובן זוגי, יוסי ורז'נסקי ז"ל, היה הלום קרב. נשמתו הייתה חבולה ממלחמת יום הכיפורים. ההידרדרות לא הייתה מיידית, זה התחיל בנדודי שינה, אחר כך הגיעו הסיוטים, התקפי חרדה, עד ל'ריפוי עצמי' בסמים ובאלכוהול. הפוסט טראומה שחווינו בשנים המסויטות האלה הייתה נוראית. יש לי הרבה מה להגיד על זה, זו נקודה רגישה וסיפור נוראי. רק בשנת 1999, עשרים ושש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, הכירו בהלומי הקרב כנכי צה"ל."

את מתמודדת כבר יותר מעשר שנים עם מחלת הסרטן, איך את מרגישה?

"אני מושתלת כליה זה שמונה-עשרה שנים וחיה עם סרטן שד כבר עשור ושלא יהיה יותר גרוע. לפני חודשיים מלאו לי שבעים וחמש. אי אפשר לשנות את המספר, אני מודעת למגבלות. ליוויתי בדרך הזו את יוסי, בן זוגי וחברי האהוב, עברנו יחד שנה וחצי מאוד קשות, עד לפטירתו ב-4 באפריל בשנה החולפת, ערב תחילת הקורונה, ובלי שום קשר אליה. אבל אין ברירה, עם כל הצער והכאב, צריך להמשיך."

מה הם החלומות שעדיין לא הגשמת?

"אם את שואלת אותי על חלומות, אז מה שעובר לי בראש זה לשוב ולפגוש את יוסי, הרי זה טבעם של חלומות, ואני מאמינה שאסור להישאר בלי חלומות. את החלום הזה ארצה לממש, אין לדעת איפה."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים