חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

צ'פלין. לינה צ'פלין.

החיים מבעד לעדשה

במשך חמישים שנה ביימה לינה צ'פלין עשרות סרטים, רבים מהם עם בעלה, במאי הקולנוע סלבה צ'פלין. אחרי שסלבה נפטר המשיכה לינה לביים על אף הקושי הרב, ובשנה שעברה זכתה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה. בימים אלו היא מסיימת לערוך סרט תיעודי חדש ואומרת, "אין לי ילדים ונכדים לסרוג בשבילם, אז בשבילי לא לעשות סרטים זה כמו למות."

כשהבמאית לינה צ'פלין פתחה לי את דלת ביתה, התגלה מאחוריה צוות צילום קטן. שלא כהרגלה, הפעם לינה הייתה המתועדת ולא המתעדת. הצוות הקטן כלל את מעיין שורץ, במאי תיעודי וסטודנט לשעבר של לינה, ואת ברכה זיסמן כהן, עורכת סרטים ושותפה קולנועית קבועה ביצירותיה של לינה.
גילוי נאות: גם אני סטודנט לשעבר של לינה, היא לימדה אותי בימוי במחלקה לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר. אף שחלף עשור מסיום הלימודים אנחנו שומרים על קשר, היא אחת החברות הכי טובות שלי, ואני לא היחיד. בחודש מרץ האחרון, כמה ימים לפני הסגר, ציינה לינה את יום הולדתה השמונים ושש. סביב שולחן לא גדול, בבר תל אביבי קטן, התקבצנו מעל לעשרים סטודנטים וסטודנטיות, שחקנים ושחקניות, כדי לחגוג עם לינה. ממוצע הגילאים באירוע היה בסביבות גיל השלושים. כשפרצה המגפה והמדינה נכנסה להסגר, המרנו את המפגשים לשיחות זום שבועיות, שכללו שיחות על תסריטים, סרטים, זוגיות, פוליטיקה והרבה הומור שחור. בכל סיום שיחה לינה אמרה, "אני לא יודעת למה אתם ממשיכים להיפגש עם זקנה כמוני, אבל בסדר, אני לא מתלוננת." כששאלתי אותה מה מתעד צוות הצילום, היא ענתה תשובה דומה, "אל תשאל אותי, כי גם אני לא מבינה מה מעניין בי."

אבל ההפך הוא הנכון: בנוסף לעובדה שהיא מרצה אהובה לקולנוע, שטיפחה במשך השנים עשרות יוצרים ויוצרות, לינה צ'פלין היא מהבמאיות הפורות והוותיקות ביותר בישראל. היא ביימה עם בעלה, סלבה צ'פלין, יותר מחמישים סרטים. השניים עלו מברית המועצות ב-1976 והשתלבו כבמאים ברשות השידור, סלבה כעובד מן המניין ולינה כיוצרת תיעודית מן החוץ. את הסרטים העלילתיים הם יצרו יחד וזכו בפרסים רבים. סרטם חצוצרה בוואדי זכה בפרס אופיר ובפסטיבל חיפה כסרט הטוב ביותר.

לעומת הסרטים העלילתיים, השניים הפרידו כוחות ביצירה הדוקומנטרית, וגם על סרטיה התיעודיים זכתה לינה בפרסים רבים. בשנת 2013 סלבה צ'פלין נפטר. מאז מותו של מי שהיה בעלה ושותפה ליצירה ביימה לינה שלושה סרטים תיעודיים. סרטה האחרון, אנדרגראונד בלט, זכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה.

ספרי לי קצת על ילדותך

“נולדתי בברית המועצות ב-1934 בוולדיוולסטוק, עיר ששוכנת לחופי הים היפני. בגיל חמש עברנו למוסקבה. הייתי בת יחידה למשפחה יהודית שחיה בגלות במשטר טוטליטארי, שני הוריי היו מהנדסים. היה ברור להם שאני צריכה ללמוד מקצוע פרקטי, כי גדלנו בתחושה שתמיד אפשר לכלוא אותנו במחנה עבודה, ואם יש לך מקצוע פרקטי יש סיכויים רבים שתשרוד ולא תישלח לעבודות פרך, אז הלכתי ללמוד כימיה.”

אז איך הגעת לקולנוע? מה למדת?

“כשעשיתי את הדוקטורט בסנט פטרבורג פגשתי את סלבה. כשהתחתנו הוא כבר עשה סרטים, ואני מאוד קינאתי. עולם הקולנוע נראה לי זוהר. כשנסע ברחבי רוסיה, ראה מקומות חדשים ובילה עם שחקניות יפות, אני הלכתי כל בוקר למעבדה. זה היה בלתי נסבל, אז החלטתי שגם אני צריכה להיכנס לתחום. התחלתי ללמוד באקדמיה לקולנוע. באותה שנה קיבלו אותי לסדנה דוקומנטרית ונתפסתי. בחיים לא חשבתי שאתעסק באומנויות ובקולנוע, אבל ככה יצא. הכול התחיל מקנאה.”

כשעליתם ארצה השתלבת מייד במקצוע?

"הייתי בת ארבעים ושלוש כשעליתי לארץ. היה לי ברור שאני רוצה להמשיך לביים, אבל לפקידים ממשרד הקליטה פחות. הם רצו שאעשה הסבה מקצועית. אולי הנאיביות עזרה לי להיכנס מייד למקצוע, כי מאוד התעקשתי, אבל בדיעבד זה נראה לי כמו סוג של נס. מאז שהתחלתי לביים הייתה רק שנה אחת שהפסקתי. זה היה בשנה שסלבה נפטר. הייתי המומה כי הוא תמיד היה הבריא, ששוחה כל יום ושומר על עצמו, ואני הייתי זו שחולה. הייתי בטוחה שאמות לפניו. במשך שנה רציתי למות. כולם אמרו לי שהזמן מרפא, ואני עניתי להם שאם ככה, אז כנראה שהוא לא רופא טוב. אבל עכשיו אני רואה שזה נכון. פתאום אני מגלה שעברו יומיים בלי שחשבתי עליו, אז מתברר שהם צדקו, והזמן הוא כן רופא טוב.”

שלוש שנים אחרי מותו של סלבה, בגיל שמונים ושתיים, יצרה לינה את הסרט התיעודי שמוניסטים. היא צילמה בו שלוש גיבורות: הראשונה היא יוליה וינר, משוררת, סופרת ומתרגמת בת שמונים ואחת, שחברה של צ'פלין שנים רבות. השנייה היא נעמי פולני, מייסדת להקת התרנגולים, שמלאו לה שמונים ותשע, והאחרונה היא דליה גולומב, בתו של אליהו גולומב, ממייסדי ארגון ההגנה, ומי שנוסעת גם בגיל שמונים ותשע להדריך סיורים של ארגון מחסום watch בגדה המערבית.

איך נולד הרעיון לסרט?

"החלטתי לעשות את הסרט בגלל המילה שמוניסטים. אהבתי איך שזה נשמע בעברית," כך מסבירה צ'פלין איך היא בחרה בשם לסרט. "כששמעתי שנעמי פולני אומרת את המילה הזאת, חשבתי שזה שם נחמד מאוד, וזה מעניין אותי כי אני בעצמי שמוניסטית."

היו דמויות שלא נכנסו לסרט?

“בשלב התחקיר פגשתי אישה שגרה בדיור מוגן. היא סיפרה לי שזו התקופה הכי מאושרת שהייתה לה. אחרי שכל החיים היא עבדה קשה כמורה, לא היה לה מספיק כסף והיא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה הרבה דברים, פתאום בדיור מוגן יש לה זמן לעצמה. היא התחילה לצלם סטילס, לכתוב ולא הייתה צריכה לדאוג לאוכל והייתה פשוט מאושרת. אבל לצערי היא נפטרה לפני שהספקנו לצלם אותה.”

כשהסרט יצא אמרת שהמסקנה שלך היא ששמונים זה גיל מיותר, את עדיין חושבת כך?

“לא בדיוק. זקנה זה גם דבר מעניין: זה התהליך הכי דמוקרטי והכי שוויוני מפני שכולם מזדקנים ומתים. על כל השאר אפשר להתווכח, אבל זה השוויון היחיד שבאמת מתקיים בכל מקום ובכל זמן. אבל יש הרבה דברים קשים בזקנה.”

מה הכי קשה לך?

“קודם כל אני מאוד כועסת על הגוף שלי, כי הוא כל הזמן  מסדר אותי, פה כאב ושם כאב. יש בדיחה על שני זקנים שמדברים ואחד שואל את השני, ‘אתה ממשיך לקרוא?’ והזקן עונה לו, ‘רק אם זה תוצאות של בדיקות.’ בנוסף אני בודדה כי אין לי ילדים. כשהייתי יותר צעירה לא הרגשתי את זה. כל עוד סלבה היה בחיים לא התחרטתי שאין לי ילדים. לא אהבתי תינוקות, לא ששנאתי אותם אבל לא התלהבתי מהם. פתאום בזקנה אני אוהבת תינוקות, אוהבת לראות את התינוקות של הסטודנטים שלי ולשחק איתם. פתאום גם יש לי חתול, זה בא לי עם הזקנה, לפני זה לא היה לי חיית מחמד, רק דגים.”

איך עברה עלייך הקורונה?

“קשה מאוד. אתה וכל השאר לא הסכמתם לבוא לבקר אותי, וזום זה לא כמו פגישה פנים אל פנים. פחדתם שתדביקו אותי, אבל בגילי מה זה כבר משנה? אני חושבת שבדידות זו מחלה יותר קשה מקורונה.”

מה הדבר שמחייה אותך?

“אני מאוד אוהבת את העבודה הזו. אני עדיין אוהבת לצלם. אני חושבת שזה מחזיק אותי בחיים. זה מעניין, מאתגר, מפחיד, זה הכול ביחד, זה הכי מעניין שאפשר לעשות בחיים. אין לי ילדים ונכדים לסרוג בשבילם, אז בשבילי לא לעשות סרטים זה כמו למות.”

איך את מתמודדת עם ימי הצילום הארוכים?

“צילומים זה דבר קשה ומגעיל, ואני כל הזמן מרחמת על האנשים שמסביבי כי בטח לא נעים להיות איתי כי אני בקושי הולכת. אבל אני אוהבת את זה. בזמן צילומים אני לא מרגישה את הכאבים בגוף שלי. אני מתגברת יותר טוב מיום רגיל כי אין לי לאן לסגת ואני מוכרחה להצליח, לפעמים אני אפילו שוכחת בת כמה אני.”

בימים אלו מסיימת לינה לערוך את סרטה הרביעי שעוסק באנוסים בחברה החרדית. בגלל שרבים מגיבוריה חששו להיחשף, הם צולמו כשהם עוטים מסכות. יומיים לפני הריאיון ארגנה לינה לגיבורי הסרט הקרנה בביתה, במהלכה הלפטופ שלה שבק חיים. לינה הצביעה לי על הלפטופ המקולקל וצחקה, “אני צריכה לקנות אחד חדש, ראיתי שאפשר לקנות אותו בתשלומים למשך חמש שנים, וזה יוצא מעט מאוד לכל חודש. אז חשבתי שבעוד חמש שנים לא בטוח שאהיה בחיים, אז מצוין לי. פעם לא אהבתי תשלומים, אבל היום אני מאוד אוהבת.”

את פוחדת מהמוות?

"אני לא פוחדת מהמוות, רק פוחדת מלסבול. למרות כל הקשיים בזקנה, אני לא רוצה למות מהר כי אני לא חושבת שיש משהו אחרי המוות, ופה יש הרבה דברים נחמדים."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים