חייגו: 6120*

פסקל ברקוביץ אישה השראה

ביום אחד מושלג במיוחד, בתחנת רכבת אחת בפריז, נערה אחת בת שבע־עשרה, שלא רצתה לאחר לבית הספר, רצה והחליקה על הפסים. ברגע אחד מצאה עצמה תחת גלגלי רכבת נוסעת, ואחד הגלגלים קטע את שתי רגליה במהלך הדהירה קדימה. כך, 13 בדצמבר 1984, יום שאמור היה להיות עוד יום שגרתי, כמעט והיה יום מותה של פסקל ברקוביץ, אלא שהיא בחרה בחיים או אולי החיים בחרו בה.

ארבעים ושבע דקות שכבה פסקל ברקוביץ מרותקת אל הפסים ללא יכולת תנועה, בתוך שלולית דם אחת גדולה. למזלה הרב, הפרמדיק שהגיע למקום הציל את חייה כשהחליט שפינוי באמבולנס לבית החולים הקרוב מסוכן מדיי, והזמין מסוק שפינה אותה לבית חולים רחוק יותר, שם נאבקו הרופאים על חייה במשך שבועיים, ונאלצו לקטוע את שתי רגליה. זמן מה אף הייתה במצב של מוות קליני, כך הסבירו לה מאוחר יותר.

מה את זוכרת מאותו רגע נורא?

"אני זוכרת היטב את התחושה שאני עולה למעלה לכיוון אור גדול ומזמין. זוכרת שקט, שלווה. מקום נעים, מחויך, ללא דאגות, ללא געגועים. בקלות בלתי נסבלת אפשר להתמסר לתחושה הטובה הזאת."

אז מה החזיר אותך?

"האמת היא שאין לי מושג. פתאום הרגשתי שאני שוב כאן."

היו מחשבות כלשהן?

"הייתה הארה. זה היה עניין של שניות, כששכבתי שם ומעליי שעטו קרון אחר קרון, באותו רגע הבנתי מה שאנשים בגיל ארבעים או חמישים מבינים, שהכול בידיים שלי. זה סוג של פרדוקס, כי דווקא במצב שהייתי בו למעשה ללא שליטה, הרגשתי המון כוח. הבנתי שיש מציאות חיצונית ויש מציאות פנימית, שהיא אפילו חזקה יותר. הבנתי שהכוחות שבי לא פחות משמעותיים ממה שהמציאות מכתיבה לי. במקום לפחד מהיקום, הרגשתי שהיקום ואני שווים. לצד הכאב שאין לתאר במילים, לצד ההלם וחוסר האונים הפיזי, חשתי שהכול תלוי בי. באותם רגעים קיבלתי החלטה שלפיה אני חיה עד היום – אני מנהלת את מה שקורה לי בחיים, ולא החיים הם שמנהלים אותי."

כך, מתוך מה שהיה הכאוס הנורא של חייה, החליטה פסקל ברקוביץ להפוך את הקערה על פיה, מכוח החלטה בלבד.

לאחר התאונה לא שאלת את עצמך 'למה אני?', לא חשת שאת קרבן?

"אני לא מאמינה בשאלה 'למה' לדברים שהם מעבר לבינתי. השאלה אינה רלוונטית. את יכולה להסביר לי למה ילד בן שנתיים חוטף סרטן ומת? מישהו יכול? אני לא מנסה להבין דברים שאין להם הסבר. ואם הייתי מבינה למה, זה היה מחזיר לי את הרגליים? הייתה לי סיבה טובה לחוש כמו קרבן, 'להתמסכן' ולחיות כך את חיי. אבל בחרתי אחרת. בחרתי לנצח, No matter what."

מה זה אומר?

"שתמיד, בכל מצב אעשה את הכי טוב שאני יכולה ואוציא מהסיטואציה את הכי טוב שאפשר. אם לפני התאונה חשבתי שאולי אהיה רקדנית, כי במשך שנים הייתי מתאמנת קרקע ורקדתי בלט באופן מקצועי, אז אחריה בחרתי להיות ספורטאית אולימפית. אולי שיניתי את הייעוד, אבל לא את התוצאה. בכל סיטואציה, גם אם היא קשה, אני יודעת לא רק לראות את הטוב, אלא גם להתחבר אליו ולפעול ממקומות חיוביים. ושלא תחשבי שוויתרתי לגמרי על הריקוד. כשאני מוצאת זמן אני רוקדת בלהקת 'ורטיגו'. הלהקה הקימה קבוצת ריקוד לאנשים בעלי מוגבלויות."

האם אפשר לומר שלמרות הכול את אישה אופטימית?

"למה למרות הכול? בעיניי זה בזכות הכול, ותוסיפי גם חסרת תקנה. אני אופטימית נגד כל הסיכויים. הוכחתי לעצמי שאפשר. אני חיה מתוך תפישה תודעתית שהעולם הזה הוא שלי. הוא בשבילי. אני לא מצפה שדברים יגיעו בקלות, ולכן אני גם כמעט לא מתאכזבת מכלום. לקח לי שנים לקבל את הרכב שמגיע לי עקב אחוזי הנכות שיש לי. יכולתי לכעוס ולהתעצבן ולהילחם. אני בוחרת לנהל את זה ממקום אחר. והנה הרכב הגיע. הזמן שנמשך עד לקבלתו היה זהה בכל מקרה, רק שבגישה שלי, אני לא שוחקת את עצמי בדרך לתוצאה."

במה את מאמינה?

"בהרמוניה. במה שטוב לנו כאן ועכשיו. מאמינה בלחיות ולמצות את הרגע הזה."

נראה שאת מודעת מאוד לעצמך.

"זה נכון. השלב העמוק יותר של מודעות הוא לקבל את עצמנו. שיפוטיות מסרסת. הכלה עצמית היא הדרך. כמו שיש לי עיניים כחולות ושיער מתולתל, כך אני גובה מטר, שוקלת שלושים ותשעה קילו ויושבת על כיסא גלגלים. אני לא טובה בבישולים, אני לא יודעת לצייר ואני זייפנית. אני טובה בספורט, בשפות ובעוד מיליון דברים. זו אני, ועם זה אני מנצחת."

ואם הזכרנו ניצחונות, זה הזמן לספר שפסקל היא ספורטאית אולימפית. את הקריירה האולימפית שלה התחילה לפני עשור בלבד, בהיותה אם לשתי ילדות צעירות ובגיל שאחרים כבר פורשים בו מפעילות תחרותית. היא החליטה על כך יחד עם בן זוגה, והיא עושה את זה כמו כל דבר אחר שהיא עושה – הכי טוב שהיא יכולה.

היא ייצגה את ישראל במשחקים הפרלימפיים בבייג׳ינג בשנת 2008 והגיעה למקום השמיני בחתירה. ב-2012, במשחקים הפרלימפיים של לונדון ייצגה את ישראל בענף אופני היד והגיעה למקום השישי, וכן באליפות העולם בטיפוס, שם הגיעה למקום הרביעי והמכובד. בריו דה ז'נרו ב-2016 זכתה במקום השמיני בחתירה בקאנו־קאיק.

מחכה לפודיום?

"ברור. אבל הפודיום הוא לא העניין. כל מה שקורה בדרך לתחרות, זה מה שחשוב. אני קמה בכל בוקר ומאתגרת את עצמי להוציא את הכי טוב שאני יכולה באותו היום. להיות קצת יותר טובה ממה שהייתי."

למה?

"כי זה עושה לי טוב. זו הרגשה מטורפת. זה הסיפוק שלי. אני מאמינה שזה גם מה שעושה אותי לטובה יותר בכל מה שאני עושה. אני מאמינה שאם לא רוצים – לא עושים, אבל מה שעושים, צריך לעשות הכי טוב. לא מתוך תחרותיות, אלא מתוך הצורך למצות כל יום באופן המקסימלי שאפשר."

פסקל חיה עם בן זוגה, עוז סקופ, מאמן נבחרת ישראל בטיפוס והבעלים של מועדון הטיפוס 'ונגה' בתל אביב. לשניים בת משותפת, מיקה, היום בת שבע. לפסקל בת נוספת מנישואיה הראשונים, עדן בת החמש־עשרה.

איזו אימא את?

"אימא לביאה. אני קשורה ומחוברת מאוד לבנות. קיבלתי לפיקדון שני אוצרות ומדי יום ביומו אני מברכת על כך שהן אִתי. אני אחראית לחינוך שלהן, לאיכות החיים שלהן. בכל יום אני מנסה להיות אימא קצת יותר טובה מזו של אתמול."

מה זה אומר?

"יום אחד, כשעדן הייתה בת שמונה, היא באה אליי בתלונות שאני רואה הכול ורוד ולא מבינה שהחיים שלה קשים. זה היה אחרי ריב עם חברה שלא רצתה לתת לה עוגייה. במקום לנפנף אותה או לתת לה נאום חוצב להבות על מה זה קושי בחיים, ניסיתי לראות את זה מהעיניים שלה, ולמדתי מזה המון. הבנתי שלפעמים לא נכון להראות לה כמודל את כמה שאני חזקה ומתמודדת ויכולה לכל קושי, אלא להזדהות עם הקושי שלה ולספר לה על החולשות שלי. מתוך זה מגיעה ההעצמה."

היו לבנות קשיים להתמודד עם אימא שונה מאימהות אחרות?

"במשך תקופה קצרה מיקה התמודדה עם קושי. אמרה לי שהיא רוצה אימא עם רגליים כמו כל האימהות. עניתי לה שאני מבינה אותה, שזה נכון שהיא לא בחרה אימא ללא רגליים, אבל זה לא משהו שאפשר לשנות, כי רגליים לא יצמחו לי. לצד העימות עם העובדות, ניסיתי להראות לה את היתרונות שהיא נהנית מהם. כמו למשל שאני מסיעה אותה על כיסא גלגלים. אמרתי לה שרק לה יש אימא על גלגלים. הפכתי את החיסרון ליתרון באופן שאפילו חיזק אותה מול החברים, וכולם התחילו לבקש סיבוב עם אימא של מיקה."

זו בעצם תפישת העולם שלך, נכון?

"בדיוק. אני מאמינה שתמיד אפשר להפוך חיסרון ליתרון ושחייבים להסתכל על חצי הכוס המלאה כמשהו שנותן פוקוס בחיים. זה המסר גם בהרצאות שלי, שלמעלה מחצי מיליון איש ברחבי העולם כבר שמעו אותן. זו אמנם הפרנסה שלי, אבל בעיקר הייעוד שלי בחיים, לתת לאנשים כוח."

את בטוחה שעשרים וארבע שעות ביממה מספיקות לך? אימונים מפרכים, הרצאות בכל העולם, את כותבת ספרים, עובדת בלמצוא ספונסרים ואימא במשרה מלאה… איך מתעדפים? מה לפני מה?

"מילת המפתח היא בהחלט תיעדוף, והבחירות שלי משתנות לפי הצורך. הבנות תמיד במקום הראשון, אחר כך עוז, ואז מתחילים ל'שחק'. לקראת אולימפיאדה, האימונים עולים למקום השלישי וההרצאות, שמהן אני מתפרנסת, יבואו אחרי. לאחר שהתחרות מסתיימת אני שמה פוקוס על הפרנסה, כדי לאזן את המשוואה לאחר תקופת האימונים."

הפוליטיקה מחכה מעבר לפינה?

"פנו אליי לא פעם, ואשקר אם אומר שזה לא מחמיא לי, אפילו מדגדג לי בקצות האצבעות. אני חושבת שבהיבט החברתי יש לי הרבה מה לתרום. אני לא שמאלנית ולא ימנית, לא דתייה ולא חילונית. אני ישראלית, ואני פועלת מתוך המקום הזה. זה חסר בפוליטיקה שלנו. אני אוהבת את המדינה שלנו ואני מאמינה שיש לי את היכולת להשפיע לטובה. כרגע המחיר גבוה מדיי עבורי, אבל אני לא פוסלת שבהמשך, כשהבנות תגדלנה ואולי הספורט האולימפי כבר לא יתפוס בחיי את המקום שהוא תופס היום – בכל זאת אני נושקת לחמישים, אולי תיכנס הפוליטיקה. כל דבר והזמן שלו."

ממה את מפחדת?

"שיקרה משהו לבנות שלי. מלונה פארק ומכבישים."

מהו אושר עבורך?

"רגעים קטנים של שמחה."

ולסיום – טיפ לקוראים שלנו.

"ליהנות מכל רגע. להיות ברגע הזה. למצות אותו."

ולתפארת מדינת ישראל

ב-5 במאי 2014, יום הולדתה ה-66 של מדינת ישראל, זכתה פסקל לכבוד שרק מעטים זוכים לו והדליקה משואה לתפארת מדינת ישראל.

הנערה שבחרה לעלות לבדה לישראל מיד עם שחרורה מבית החולים, שהתנדבה לצה"ל, ושלא מפסיקה לפעול למען המדינה ולמען אנשיה, נבחרה על ידי שרת התרבות והספורט דאז, לימור לבנת, להיות אחת מארבע־עשרה מדליקות המשואה בטקס שעמד בסימן: 'זמן נשים – הישגים ואתגרים'. על בימת הטקס ומול קהל מריע, בהתרגשות גדולה נשאה את הדברים הבאים: "…לכבוד עמיתיי הספורטאיות והספורטאים הנכים, המסמלים מסע מופלא ומשמשים מורי דרך לרבים. לכבוד הספורט והתנועה המהווים דרך חיים ומסמלים ניצחון… לכבוד כוחו האדיר של האדם, הגובר על כל מגבלותיו… לכבוד החולמים הגדולים החותרים להמשיך את חלומם, לעתים כנגד כל הסיכויים… לכבוד הנר הבוער בכל אחד מאִתנו, המבקש להאיר בטוב את העולם כולו…"

לייעוץ ראשוני ופרטים