חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

על מלחמה ושלום ומה שביניהם סיפורו של ג'ונתן אלחירי

נוף מולדתו של ג'ונתן אלחירי, בנו של מ"פ בצד"ל, היה הרים ירוקים, טבע פראי וטנקים אפורים. יום אחד הכול התהפך, וג'ונתן מצא את עצמו בישראל, בלי שפה ובלי המשפחה המורחבת. בעזרת היכולות הבלתי נלאות שלו של עשייה חיובית הוא נהיה לחלק מהחברה הישראלית, ומשם הוא רק ממריא. זהו סיפורו המרתק של איש יוצא דופן, שהצליח לאחות את עולמו הקרוע ולהפוך את קירוב הלבבות למשימת חייו.

מה אתה זוכר מהכפר ומהחיים בלבנון?

"אני זוכר חיים רגילים של ילד שגדל בכפר, במשפחה מורחבת וחמה ובבית פתוח, תרתימשמע, משחקים בחוץ, טיולי קיץ לנחלים, למעיינות ולהרים. ילדות של ילד טבע של ממש."

ואיך מרגיש ילד טבע שגדל בין טנקים?

"נולדתי במלחמה וגדלתי לתוכה. חיילי צה"ל ושיירות הטנקים היו חלק מנוף ילדותי. לא הכרתי חיים אחרים, לכן זה נראה לי טבעי. הדעה שרווחה הייתה שחיילי צה"ל שומרים עלינו, ולכן חשנו בטוחים."

ומה קרה לאחר הנסיגה של צה"ל ב-0002.5.42?

"תחושת הביטחון התערערה בבת אחת. כמעט לא יצאנו לרחוב, החיים החברתיים התנהלו בבתים, הפוך ממה שהייתי רגיל אליו. אבא נעלם מחיי, והתחילו פשיטות ומעצרים של אנשי צד"ל, הלאמה של רכוש ובעיקר חוסר ודאות באשר לעתיד."

מתי אבא עזב?

"ביום הנסיגה. אבא הבין שהחיים שלו בסכנה מיידית ושהוא חייב לעזוב. הוא חצה את הגדר עם מזוודה לא גדולה, שבה נארזו מעט חפצים, והיה בין האחרונים שעברו את שער פטמה לעבר ישראל."

כיצד שרדתם?

"מאחר שאבי נעדר דודיי מילאו את תפקידו, הם עזרו לנו בכל היבטי החיים. זה לא היה פשוט. באותה תקופה החיזבאללה הלאים את הרכוש של חיילי צד"ל. למזלנו הבית שלנו לא היה רשום על שם אבי, והם לא יכלו להלאימו. באותה תקופה אבא ואימא שמרו על קשר רציף באמצעות הטלפון שאבא השאיר לה כשעזב, הם תכננו ביחד את הבריחה שלנו לישראל דרך קפריסין."

מה זכור לך מיום הבריחה?

"לא ידעתי שאנחנו עוזבים ובוודאי שלא ידעתי לאן. כדי להגן עלינו אימא לא שיתפה כמעט אף אחד, ולכן גם לא נפרדנו מהמשפחה. רק אחי וסבי היו בסוד העניינים. כשהגענו לארץ גיליתי שאני בישראל. אני זוכר שנחתנו בארבע לפנות בוקר, נסענו לכפר הנופש אכזיב שבנהריה, שם שיכנו את אבי. מכיוון שהוא שמן וגילח את השפם לא זיהיתי אותו."

איך התאקלמת בישראל?

"יום לאחר שנחתי בישראל הגעתי לבית הספר באכזיב שאותו ניהלו צד"לניקים. שהיתי שם כמה ימים עד שעברתי לחיפה, שם למדתי בבית ספר רמות, הייתי הילד היחיד שדיבר ערבית. לא הבנתי דבר חוץ מהמילה שלום וכמה אותיות. שלושה חודשים לאחר מכן כבר דיברתי בשטף בזכות המורה הנחושה שלימדה אותי עברית. בדיעבד נודע לי שבית הספר הכין את הילדים, והודות לסיפורי צד"ל נהפכתי לאטרקציה. השתלבתי ושודרגתי לקבוצת המקובלים. אני גאה לספר שבמשך השנים השתתפתי בטקסי יום השואה ויום הזיכרון, ואף זכיתי לקרוא קדיש לזכר חללי צד"ל. נהניתי מקבוצת חברים מגוונת, ילדי צד"לניקים וחברים יהודים. יתרון נוסף היה ריבוי החגים, שכן חגגתי את הכריסמס וגם חנוכה, ראש השנה ופסח."

ספר קצת על חיי החברה שלך

"כשסיימתי את הלימודים התנדבתי לשירות לאומי, ובמשך שנתיים הייתי המנהל האדמיניסטרטיבי של מרפאת פרסונל בבית החולים רמב"ם. הייתי גם חלק מהנהלת הסיעוד. כשסיימתי את שירותי הצטרפתי כמתנדב לפורום הגיוס של העדה הנוצרית, שאותו הוביל כומר יווני אורתודוקסי מנצרת, כדי לעודד את החברה הלא יהודית להתגייס לצבא או להתנדב לשירות לאומי. אנחנו מאמינים שצריך לתרום לחברה כפי שהחברה תורמת לנו. הייתי גם מאלו שפעלו כדי לשנות את הלאום הנוצריערבי לארמי, ב-2014 אפשרה ממשלת ישראל לערבים שמקורותיהם מושרשים בארץ לשנות את הלאום שלהם לארמי."

למה ההחלטה הזו הייתה כל כך משמעותית?

"מכיוון שלראשונה הכירו בנו לאחר שנים שביטלו את ההיסטוריה של הנוצרים דוברי הערבית בארץ וקשרו אותם ללאומיות של כל הערבים. הנוצרים היו כאן לפני הכיבוש הערבי של המזרח התיכון וכפו עליהם היסטוריה לא להם. זה לא נעשה כדי להרע להם, אלא כדי להעצים את הלאום הערבי."

איך זה קרה?

"השגנו חוות דעת שתמכו בנו, בעיקר מהיסטוריונים של המזרח התיכון. משרד הפנים התבסס על חוות הדעת הללו בהחלטתו."

הפורום נסגר בגלל איומים, הכפשות ותלונות סרק שהיו נגד ראש הפורום. לאחר שראש הפורום החליט לנקות את שמו ולעצור את ההתקפה הפרועה על משפחתו, החליט ג'ונתן לפעול בחו"ל במסגרת עמותת "מילואימניקים בחזית".

מה היה תפקידך בעמותה?

"הקמתי וניהלתי את פרויקט המיעוטים, שעסק בהסברה ובמלחמה נגד הדהלגיטימיזציה שעושים למדינת ישראל, וגם חשפתי את החברה האמריקאית לחברה הישראלית על כל גווניה.

הפרויקט איגד מוסלמים, נוצרים, בדואים ודרוזים. בפעילותי בעמותה הוצאתי משלחות רבות, שכל אחת מהן הורכבה מנציג אחד לפחות מכל סקטור. כל נציגי המשלחות שירתו בצבא או עשו שירות לאומי, מה שחשוב הוא שכולם רואים את עצמם כחלק מהמארג של החברה הישראלית. ספגנו אלימות מילולית ופיזית, אבל זה מעולם לא הרתיע אותנו. כשאתה מאמין בצדקתך, אין דבר שיכול לעצור אותך."

ומה אתה עושה עכשיו?

"לפני כחודש סיימתי את הפעילות וחזרתי לעבוד כמנהל קבלה והזמנות במלון שטרקמן ארנה שבנהריה. זה המקום להודות לבעלים ובמיוחד לאורנה שטרקמן שהכירה בפעילות החשובה שלי ואפשרה לי לשלב בין ההתנדבות לעבודה בבית המלון המשפחתי והמקסים הזה. כעת אני בוחן את דרכי העצמאית, אני לומד לתואר ראשון במדעי המדינה ובתקשורת ומרצה מול פורומים שונים ברחבי הארץ."

בזמנו האשימו את ישראל שהפקירה את אנשי צד"ל. מה דעתך?

"בקרב אנשי צד"ל המעשה של אהוד ברק נחשב לבגידה. לא בגלל שהנסיגה הייתה לא לגיטימית, אלא מאחר שהייתה פתאומית והם לא ידעו עליה מראש. ברק ידע שהחיזבאללה יתנקם בכל מי שנחשב אז כמשתף פעולה, אבל הוא מעולם לא התנצל.

יש הבדל מהותי בין התחושות של הדור שלי, ילדי צד"ל, לדור ההורים. אנחנו הגענו לכאן כילדים והשתלבנו, כדרכם של ילדים. ההורים, זה כבר סיפור אחר. רובם היו אנשי צבא שהגיעו לכאן כשהיו כבני ארבעים וחמש בלי לדעת את השפה. הם הרגישו זרים בארץ, מדובר בכשש מאות ושמונים בתי אב. אם היו מטפלים בנו נכון, הם היו יכולים להשתלב טוב יותר. הובטח להם, למשל, דיור, אך רק מאה וחמישים משפחות קיבלו דירה מכיוון שהם הוגדרו כנתמכי משרד הביטחון, אף שחוק צד"ל משנת 2004 הגדיר כי משרד הביטחון יטפל בכל אנשי צד"ל. הביקורת היא כלפי הממשלה ולא כלפי החברה שחיבקה אותנו."

מה עם משפחתך המורחבת שנשארה מאחור?

"אנחנו בנתק מוחלט מסיבות מובנות של הגנה על שלומם, וזה פצע שלא יגליד לעולם."

איפה תהיה עוד עשר שנים?

"וואלה, לא יודע. מעורב חברתית, פעיל ושמח בחלקי. ייתכן שחי ונושם את הצפון."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים