סיפורו של אלוף
זקיפות קומה, נחישות וגנים של ספורטאי, זה סל הכלים שיצחק קיבל מאביו, ובזכות התמדה וחריצות הגיע להישגים מרשימים, הן בשירות המדינה והן בענפי הספורט השונים. זהו סיפורו של יצחק בן שחר (שוורץ), שמילד שנעקר מביתו נהיה גבר שנון ובעל חוש הומור, הנטוע היטב בארצו.
יצחק נולד ברומניה בשנת 1935, בעיר קטנה בשם מוינשט, שלימים נודעה בזכות מצבורי הנפט שהתגלו בה. אביו, יהודה, היה בן בכור למשפחה שמנתה שלושה־עשר ילדים. בצעירותו הקים האב מפעל גדול ומצליח לעיבוד עצים לתעשייה, שהשתרע על שטח של שלושים דונמים. בנוסף לעבודתו הוא גם ניהל קבוצת כדורגל ואורח חיים ספורטיבי. הוא היה גבר חזק ושרירי, ואת הגנים האלה הוריש גם לבנו. אימו, אטלה, אף היא בת למשפחה ברוכת ילדים, ניהלה את התא המשפחתי ביד רמה.
בשנת 1940, כשמלאו ליצחק חמש, החרימו נציגים ממשמר הברזל הרומני את המפעל של אביו ואת ביתם. לבני משפחה אפשרו לארוז ארבעים קילוגרמים של מיטלטלין, שאותם העמיסו על עגלות רתומות לסוסים, כשעברו עם רבים מבני העיר לבקאו, עיר מחוז גדולה. שם הם נדרשו לענוד טלאי צהוב ורוכזו במחנה עבודה. יצחק ואימו היו אמורים להישלח לטראסיניציה, אך מאחר שאביו ניהל מפעל עצים שהיה שייך לתעשייה, הרשויות הסכימו שהמשפחה תישאר בבקאו.
ספר על ילדותך בצל השואה
"היום כשאני צופה בשיירות הפליטים שבאוקראינה, צפים ועולים בי מראות הבן היחיד והמפונק שהייתי, שבאבחה אחת נהפך לחסר בית. חיינו בתנאים קשים ומשפילים, אבל נשארנו בחיים. אחרי המלחמה, כשהגיעו הניצולים הראשונים מבני המשפחה, הבנו שיחסית לאחרים המזל האיר לנו פנים, מחצית מבני המשפחה של אבי נספתה באושוויץ. כשהרוסים נכנסו לרומניה באוגוסט 1944, עם השלטון שהתחלף, השתנה היחס, והמכות וההשפלות פסקו."
לאחר המלחמה המשפחה נשארה בבקאו. אביו ניהל את אותו המפעל, אך בניגוד לתקופת המלחמה, כעת הוא קיבל משכורת, והמשפחה עברה לדירה קטנה. יצחק נרשם לבית ספר יהודי ולמד במגמה הריאלית. הוא היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, שיחק כדורעף, כדורסל וכדורגל, וכן היה פעיל בענפי האתלטיקה השונים. בסניף של מכבי, שהיה במרכז העיר ונוהל על ידי יהודים, נחשף למשחק טניס השולחן, ומהיום שאחז לראשונה ברקטה, התברר לו שענף ספורט זה מתאים מאוד ליכולותיו ולכישרונו, ובו עתידו.
"באותה תקופה כל מי שהיה לו פוטנציאל להצליח בספורט ולהביא כבוד למדינה קיבל יחס מועדף," מספר יצחק, "קיבלתי שש חפיסות שוקולד בשבוע כדי שאשמור על האנרגיה שלי, כשברומניה באותה העת לא היה אפשר להשיג שוקולד. התחלתי להשתתף בתחרויות מקומיות ואזוריות, ובכולן ניצחתי."
מה גרם לכם לעלות לישראל?
"באותה תקופה נפתחו סניפים של תנועות נוער, כמו גורדוניה, בית"ר ודרור הבונים. התקיימה בהן פעילות תרבותית וחברתית, ואני התחברתי להווי, נהניתי מהשירים ובעיקר מהסיפורים על מלחמות היהודים, נחשפתי להיסטוריה, והאהדה לרעיון הציוני והעלייה לישראל פעמה בי. יום אחד הגעתי הביתה והודעתי לאימא שהחלטתי לעלות לישראל."
איך היא הגיבה?
"היא כמעט התעלפה. אבא שלי, לעומת זאת, לא אמר דבר, אך הבנתי שהוא מסכים. לאימא שלי היו אחיות בבוקרשט, הן היו נטועות היטב במפלגה הקומוניסטית, ולא הצליחו להבין מדוע אני רוצה לעלות לארץ קפיטליסטית, אך שום דבר לא שיכנע אותי לזנוח את תוכנית העלייה, הייתי נחוש לעלות לישראל, ובדצמבר 1951 הגענו ארצה באמצעות אוניית טרנסילבניה."
איך הייתה הקליטה?
"הגענו לחיפה ביום קר וגשום במיוחד, כל הזמן סיפרו לנו שאנחנו מגיעים למדבר צחיח וחם, ולהפתעתנו ירד גשם זלעפות. הירידה מהאונייה הייתה טראומטית. אימא בכתה, ואבא היה נבוך וחסר אונים. באותו לילה הגענו לעתלית, שיכנו אותנו באוהל עם עוד ארבעים אנשים ממרוקו, מאלג'יר ומהונגריה, זה היה בליל של שפות ואנשים. אימא ירדה מהאוטובוס כשהיא לבושה במיטב מלחצותיה, בשמלה ובעקבים, אך איבדה את נעליה שנתקעו בבוץ, זה היה מחזה שהמחיש את הפערים במקום ובמנטליות, שאיתם היא התמודדה כל חייה. בשער העלייה שבעתלית הבנתי שנהפכתי למבוגר האחראי. פגשתי שם חבר שהתגורר ביפו ועבד במפעל שהכין חלקי חילוף לתעשייה. כשהחבר הציע לי שאצטרף אליו ואעבור ליפו, השבתי בחיוב. זו הייתה העבודה הראשונה שלי בישראל, השתכרתי יפה, ואת הכסף העברתי באהבה להוריי. מאחר שאני הייתי זה שיזם את הרעיון לעלות לארץ, היה לי ברור שמלאכת הפרנסה מוטלת עליי. לא בחלתי בשום עבודה, ועבדתי בבניין, בסלילת כבישים, בשתילת עצים ועוד."
איך התחילה קריירת טניס השולחן שלך בישראל?
"ליד הדירה שגרתי, ביפו, היה מועדון של הפועל. יום אחד עברתי ברחוב וראיתי אנשים משחקים טניס שולחן ונכנסתי. הזמינו אותי לשחק, קיבלתי רקטה, וחמש־עשרה דקות לאחר תחילת המשחק הם כנראה זיהו את הכישרון שלי והחתימו אותי כחבר הפועל (גם אז הייתה תחרות בין מכבי להפועל, היה להם חשוב להחתים אותי מייד כדי שמכבי לא תקדים אותם ותחתים אותי). עבדתי והתאמנתי, התאמנתי ועבדתי, וההצלחה לא איחרה לבוא, במרץ 1952 זכיתי באליפות ישראל לנוער. לאחר תקופה עברו הוריי משער העלייה לירושלים בעקבות אחיו של אבא, שגר בבית ערבי רחב ממדים. הוא הציע להם לגור בחצר, בצריף שהתאים למגורים. עזבתי את העבודה ביפו, הצטרפתי להוריי, ועבדתי עם אבא בבניין. שם הכירו לי את מי שהיה אלוף ליטא בטניס שולחן, פימברג, שאיתו התאמתי בקביעות."
מדוע פרשת מהתחום?
"הייתי אמור להצטרף לסגל ישראל בטניס שולחן, שהיה מיועד לנסוע לאליפות העולם שהתקיימה בבוקרשט. לאכזבתי הגדולה ולשמחת הוריי הרומנים לא נתנו אשרות כניסה לנבחרת ישראל. במקביל הבנתי שאני מבזבז את זמני מכיוון שבישראל ענף זה אינו מפותח דיו, אי אפשר להתפרנס ממנו, ולכן החלטתי להתגייס לצבא."
מפקד וקצין – ספר על שירותך הצבאי
"התגייסתי לשיריון ועשיתי את כל המסלול: טירונות, קורס מ"כים, קורס קציני חי"ר, קורס קציני שריון וקורס מ"פ. שירתי בתפקידי הדרכה, כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגת שריון במשך שנים ארוכות, שבמהלכן נישאתי ונולדנו לנו ילדים. בעקבות השירות עברנו גם לגור בבאר שבע. במהלך השנים השתתפתי במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, שבה נפצעתי ואיבדתי חלקית את השמיעה והוכרתי כנכה צה"ל. את מלחמת יום הכיפורים עשיתי כבר במסגרת המילואים וכך גם את מלחמת לבנון."
איך הגעת לקמ"ג – קריית מחקר גרעיני?
"כשסיימתי את שירות הקבע ופרשתי מהצבא הציעו לי להצטרף לקמ"ג. פנינה, אשתי, ששבעה מההיעדרויות שלי בשל השירות התובעני בצבא, לחצה עליי שאקבל את ההצעה, וכך עשיתי."
על הפעילות בקמ"ג בן שחר אינו מספר, אך חשוב לו לציין שהקמ"ג רק הוקם אז והיה עדיין בחיתוליו. יצחק הבין שהשירות שם הוא מעין "תעודת ביטוח" למדינה, ובעבורו עתיד להיות מפעל חיים, להעניק לחייו משמעות.
מה עשית בקמ"ג?
"לא כל אדם זוכה להשתתף באחד מהפרויקטים המשמעותיים ביותר של מדינת ישראל. בתפקידי הראשון ניהלתי את בית הספר להכשרת כוח אדם מקצועי, בהמשך מוניתי למנהל מחלקת ההדרכה, הייתי אחראי על ההכשרה המקצועית בקמ"ג ועל הקשר עם מוסדות ההשכלה הגבוהה ומשרד העבודה. במשך השירות בקמ"ג מילאתי כמה תפקידים בכירים עד שפרשתי."
מתי יצאת ללימודים?
"יצאתי ללימודים במסגרת הקמ"ג. התקבלתי לאוניברסיטה על תנאי מכיוון שלא היו לי מסמכים שבאמצעותם יכולתי להוכיח שעשיתי בגרות ברומניה. לאחר שנת לימודים אחת ולאור ציוניי הוכרתי כתלמיד מן המניין. זו הייתה ממש קריעת ים־סוף. כל יום יצאתי לעבודה בשש בבוקר, ובחמש אחר הצוהריים התייצבתי באוניברסיטת בן-גוריון ולמדתי עד עשר בלילה. בשנת 1996 סיימתי את שירותי בקמ"ג לאחר שלושים וחמש שנות שירות, בסך הכול הייתי ארבעים ושלוש שנים במערכת הביטחון."
ספר על 'צעדת ארבעת הימים'
"בזמנו היה מוסד שנקרא 'צעדת ארבעת הימים', זה היה פורמט שהועתק מהולנד, תחרות שבה צועדים ארבעים קילומטרים ביום במשך ארבעה ימים. בפעם הראשונה השתתפתי בצעדה לבדי וזכיתי במקום השני. כפרס נשלחתי להולנד, להתחרות שם עם קבוצת הצועדים שזכתה במקום הראשון."
מה קרה בתחרות בהולנד?
"כשנסעתי להולנד, להתחרות בצעדה, הבנתי שיש פערים גדולים בין הצעדה שבהולנד לזו שבישראל, שאפנו לאמץ את האופן והשיטה שהצעדה התנהלה שם. לכן שיניתי את השיטה, ובצעדה הבאה הוטל עליי לארגן ולאמן את קבוצת הצועדים שתשתתף בצעדה ותתחרה מול חילות צה"ל. התחרות בין החילות נחשבה לקשה וליוקרתית מאוד. לא בחרתי בטובים ביותר בחיל, אלא איפשרתי לפלוגה שלי להתחרות כיחידה אורגנית. חרף הזלזול בשריונאים הצועדים הגענו למקום הראשון, למגינת ליבם של החי"רניקים. הפעם השנייה, שבה אני גאה אפילו יותר, הייתה כבר היה במסגרת הקמ"ג. הובלתי קבוצה של מהנדסים, טכנאים ואנשי מקצוע אחרים. הם לא היו חיילים, והכושר הגופני שלהם לא התאים לצעדה. בזיעת אפי אימנתי אותם לצעדה, שבה זכינו במקום הראשון. יצאנו לצעדה תחת השם 'מתכים', הידוע לכאורה כמפעל הטקסטיל בדימונה (הקמ"ג). במשך עשרים וחמש שנים השתתפתי בצעדות, ונהניתי מכל פעם."
ספר על פנינה, אשתך. איך הכרתם?
"את פנינה הכרתי בצבא, בשנת 1956, במלחמת קדש. לאחר שלא יצאתי במשך שלושה חודשים הביתה, קיבלתי חופשה קצרה כדי לבקר את ההורים. בדרך חזרה תפסתי טרמפ בטנדר צבאי, שבו נסעה גם פנינה. היא הייתה בצוות של פיקוד ומטה, שבאו לתחקר את מאורעות המלחמה. הכומתה השחורה שלי מצאה חן בעיניה, והיא לקחה לי אותה. כשהגעתי ליעדי ביקשתי לקבלה בחזרה, ומכיוון שהייתי צריך לחטוף אותה מידיה, הסמל של השריון נשאר אצלה. היא הבטיחה להחזירו אם אתקשר אליה. כשהמלחמה הסתיימה נתקלתי בפתק עם מספר הטלפון שהשאירה בידי וצלצלתי אליה. שלוש שנים רדפתי אחריה עד שהיא תפסה אותי. נישאנו ב-1959, וב-1961 נולד בננו הבכור, אילן. אמנון נולד ב-1962 וטל בשנת 1974."
מתי עברתם לבאר שבע ולמה?
"בזמן השירות הצבאי קיבלנו דירת שירות בבאר שבע, וכשפנינה, הילדה התל אביבית, הגיעה לשם ברכבת, היא הייתה בהלם. באותה תקופה באר שבע הייתה רק חול וחול. היא איימה לחזור מייד לתל אביב, אבל נשארה לצידי במשך כל שנות השירות. בזכות מסירותה לבית ולילדים יכולתי להמשיך בשירותי הצבאי ובקמ"ג. פנינה עבדה כחוקרת נוער במשטרה, אך בהיעדרי, כשהמשפחה התרחבה, היא נאלצה לקחת חופשות לידה ארוכות ולגדל את הילדים. היא ויתרה על קריירה, ועד היום אני מכיר לה תודה על ההקרבה הזו."
איך עברת מטניס שולחן לטניס?
"במהלך שירותי הצבאי השתתפתי בתחרויות שונות, הן בטניס שולחן והן בענפי ספורט נוספים. כשהשתחררתי חיפשתי ענף ספורט חדש, שבו אוכל להשקיע את מרצי. כשמלאו לי שלושים החלטתי ללמוד טניס. תוך שנה זכיתי באליפות המועדון בבאר שבע, ובהמשך ובמשך עשור זכיתי כל שנה באליפות. במקביל קיבלתי גם הצעה מהפועל ת"א להצטרף למועדון ולשחק בליגה העליונה. בחור שמתחיל לשחק בגיל שלושים נחשב לטרמפיסט בענף, ולכן ההצעה כל כך קסמה לי. שיחקתי כעשור בליגה הלאומית, הייתי השחקן הכי מבוגר, וכשמלאו לי ארבעים וחמש עברתי להתחרות בתחרויות הסניורים שהתקיימו בארץ. במשך השנים זכיתי בלמעלה מארבע מאות גביעים – פעמים רבות בתואר אלוף ישראל בתחרויות חובבים, במכביות ובאולימפיאדה לחובבבים בדנמרק, שבה זכיתי בשלוש מדליות. רק כשהגעתי לגיל שמונים פרשתי ממשחקי הטניס. נאלצתי לעבור מקצה שיפוצים לא מבוטל שכלל ניתוח בקע, הוצאת אפנדציט, טעות באבחנה שעלתה לי בהוצאת כליה וניתוח מפרק. במסגרת השיפוצים שודרגתי, והיום אני מרגיש הרבה יותר צעיר וחיוני."
איך התקבלה ההחלטה להצטרף לבית עד 021?
"המעבר לדיור המוגן היה פרי יוזמתה של פנינה. בתחילה לא התלהבתי מהרעיון, אבל לאחר שביקרנו בלא מעט מקומות והגענו לבית הזה התלהבנו מהמיקום המצוין, מהמרחבים הציבוריים ומהקרבה לשלושת הבנים ומייד החלטנו להצטרף. בשנים האחרונות אני מתמקד במשפחה שלי שהפכה לשבט, בשלושת הבנים שכולם אקדמאיים ועובדים בהייטק. הבן הבכור אף הספיק לעשות אקזיט ולמכור את החברה לאמריקאים. אגב, כולם שחקני טניס שולחן מוכשרים. בני האמצעי, אמנון, אף זכה בתחרויות ובאליפויות שונות. לא נפרדתי מהספורט, אני רק לוקח אותו קצת יותר באיזי, שוחה ארבעים בריכות, שלוש פעמים בשבוע, ובשאר הימים חדר כושר.
מה שקורה היום במדינה מעציב אותי, בעיקר הפילוג שבין החלקים השונים של העם, שלתומי חשבתי שמזמן נעלם. עם זאת, אני בוטח במערכת הביטחון, בצה"ל ובמערכת המשפט, הן מערכות חזקות שלא תיפולנה. הילד שבי, זה שעלה לארץ, עדיין אופטימי, גאה בהישגיה של המדינה ובוטח במקום שבו שירתי בנאמנות ארבעים ושלוש שנים."