חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

סיפורה של יהודית רותם

“אל לו לאדם להיות כלוא כל חייו במסגרת שבה נולד, אם נפשו זועקת לחופש”

היא נולדה בהונגריה, באמצע מלחמת העולם השנייה, גדלה במשפחה חרדית בבני ברק, נישאה לבחור ישיבה והביאה לעולם תשעה ילדים, אך האהבה לספר והתאווה לידע לא הרפו ממנה. היא עזבה את העולם החרדי, פרסמה עד כה שלושה-עשר ספרים והפכה לסופרת אהובה ומוערכת. אין זה מקרה שדירתה משקיפה על היכל התרבות ותאטרון הבימה, מוסדות התרבות החשובים בישראל. נפגשנו לשיחה על כתיבה ודת, חיפוש אחר משמעות, אהבה, הצלחה וכוחה של יצירה.

איך נחלצתם מהונגריה הנאצית?

“חלק מנוסעי הרכבת שיצאה מבודפשט ביוני 1944 ביוזמת ד”ר ישראל קסטנר קיבלו אשרות נסיעה על פי מכסות שניתנו למפלגות ולתנועות הנוער השונות. אבי, שהיה מנהיג בתנועת צעירי אגודת ישראל, קיבל ארבעה סרטיפיקטים, לו, לאימי, לאחותי ולי. אימי סירבה להצטרף לנסיעה בלי אחיותיה שהתגוררו אצלנו. כשאבי הבין שהיא עומדת על דעתה, הוא השיג שתי אשרות עלייה נוספות. דודותיי הורדו מהרכבת לאושוויץ והועברו ל’רכבת קסטנר’. הוריי היו בטוחים  שהמסע יהיה קצר ותוך יומיים-שלושה נגיע לפורטוגל, כפי שהבטיחו הגרמנים, אך הרכבת שוטטה באוסטריה ובגרמניה למעלה משבועיים עד שהגיעה למחנה הריכוז ברגן בלזן. שהינו שם כשבעה חודשים. זה לא היה מחנה השמדה, אבל עשרות אלפי אנשים גוועו שם מרעב, מקור וממחלות. אימי הייתה בדיכאון ולא תפקדה. אחותי ואני חלינו ודודותיי, שניצלו בעזרת אבי, טיפלו בנו במסירות והצילו אותנו.”

איך הייתה ההתאקלמות שלכם בארץ?

“התיישבנו בגבעת שמואל שהייתה אז מושבה פסטורלית קטנה, שתושביה חילונים ודתיים. למדתי בבית ספר דתי שנקרא מזרחי. בדרכי לבית הספר עם אחיותיי עברתי ליד בית הספר שנקרא הסתדרות. התלמידים יידו בנו אבנים וצעקו לעברנו ‘מזרחי פחי’, ואנחנו נמלטנו וצעקנו, ‘הסתדרות סמרטוט’. זה לא הפריע לנו לשחק יחד אחר הצוהריים. השבר הגדול קרה כשמלאו לי תשע. בחופש הגדול שבין כיתה ד ל-ה אבי העביר אותנו לבני ברק, לאחת השכונות החרדיות שבעיר, ורשם אותנו לבית ספר בית יעקב. החומרות הקפדניות והנוקשות הדתית הקשו עליי. באופן פרדוקסלי, בגבעת שמואל נחשבתי לדתייה ובבני ברק חשבו שאני כמעט לא דתייה.”

למה התייחסו אלייך כך?

“פעם אחת יצאתי לרחוב במכנסי התעמלות והילדות התעלמו ממני. בכיתה לא ידעתי להתפלל בנוסח המקובל, בעיקר בשל הספרים שקראתי.”

אלו ספרים קראת?

“מאז שאני זוכרת את עצמי קראתי בלי הפסקה. בבית דיברו הונגרית ואת העברית למדתי אינטואיטיבית, ודי מהר הפכתי את השפה למולדתי. אני חושבת שאין לעברית אחות ורע. זוהי שפה חכמה, פסיכולוגית. כשיורדים לשורשי המילים נדמה שהמילים נוצרו בידי שמיים. הספרים היו בעבורי מחוזות רחוקים, עולמות של יצירה, ידע, רגשות ומפלט, ולא יכולתי לוותר עליהם. כשעברנו לבני ברק החלפתי ספרים בספריית בית ההסתדרות. הספרניות הרחומות ציידו אותי בשלושה ספרים בכל ביקור. הייתי הולכת ברחוב, קוראת תוך כדי הליכה, נתקלת בגדרות, בעמודי חשמל, בחברות לכיתה שהלשינו עליי. בפעם הראשונה נקראתי לנזיפה אצל המנהלת, וכשלא חדלתי ממנהגי, זימנו את אבי וגרמו לו להבין שאני ילדה מקולקלת, שיצאה לתרבות רעה.”

מה קרה בעקבות המפגש עם המנהלת?

“אסרו עליי לקרוא. אבי לא מחה על כך, מה שגרם לקרע שמעולם לא אוחה. לא הצלחתי להבין איך הספרים נהפכו לאויבים.”

המשכת לקרוא?

“בוודאי, בהסתר, במיטתי, בלילה. באמצעות פנס.”

 

איזה צורך מילאו הספרים?

“בתחילה הם היו מקור לידע, תרבות, יופי, ערכי מוסר וחלומות. בהמשך חיפשתי בהם תשובות לשאלות, למצוקות ולתהיות. הספרים הרשו לי להטיל ספק בעולם שלכאורה אין בו ספקות. על חלקם הם ענו, ועם זאת, הם גרמו לי לשאול שאלות עמוקות יותר.”

מדוע סירבת להמשיך ללמוד בסמינר בית יעקב?

“בכיתה ח כולן דיברו על לימודי המשך בסמינר בית יעקב. חינכו את כולנו להיות מורות או גננות, כדי שבבוא היום נתחתן, נכלכל את המשפחות העתידיות שלנו ואילו הבעלים ישבו וילמדו. אני רציתי לרכוש השכלה. רשמתי את עצמי, בלי רשות הוריי, לבית ספר תיכון חרדי לבנות ברמת גן, שתשתיתו החינוכית התבססה על שיטת ‘תורה עם דרך ארץ’, שנוסדה בגרמניה. השיטה הזו הוכיחה שאפשר להיות אדם דתי ופתוח, אוניברסלי, שוחר מדע ותרבות. לשמחתי, מנהל בית הספר הבין את המצוקה שלי ואת סירובו של אבי, ובחוכמתו הצליח לשכנע אותו שיאפשר לי ללמוד בבית ספרו. בכיתה י”ב קצה סבלנותו של אבי והוא הוציא אותי מבית הספר מאחר שרציתי לעשות שירות לאומי כמו חברותיי.”

אז במקום לעשות לשירות לאומי התחתנת, מדוע?

“רציתי לצאת מהבית. חשבתי שבעלי לעתיד, שלמד בישיבה שנים רבות ונראה לי שקול, בוגר וידען, יעזור לי להבין את הסייגים וההגבלות, את המהות. זה לא קרה, נדרשו לי שני עשורים לעשות את המעשה ולעזוב.”

איך אישה שרוצה להרחיב אופקים ולרכוש השכלה מביאה לעולם תשעה ילדים?

“אהבתי להיות אימא ורציתי משפחה גדולה. ההריונות היו קלים וגם הלידות. נהניתי מגידול ילדיי. ראיתי בזה ייעוד. אחרי שחזרנו לגור בבני ברק, לא מצאתי משרת הוראה והייתי לאם במשרה מלאה. עליי להסביר שהאישה החרדית אינה מקבלת תגמולים נפשיים על שום היבט חיים שקיים בעולם החילוני, כמו קריירה או אורח חיים. המקום היחידי שיכולותיה נמדדות ומוערכות הוא בגידול ילדיה ובניהול הבית.”

ובכל זאת קמת והלכת. מדוע?

“כשמלאו לבתי הקטנה שלוש שלחתי אותה לגן ולהפתעתי חשתי ריקנות וכמיהה למלא את החסר שנפער בי. אמרתי לבעלי שאני רוצה ללמוד ספרות באוניברסיטת בר אילן. הוא סירב. אמרתי לו שלאחר שנים ארוכות שבהן אפשרתי לו ללמוד, הגיע תורי. הוא זלזל כשהשוויתי בין לימודיו ללימודיי. באותו רגע ידעתי שתם הפרק הזה בחיי. היה גם כאב לא מטופל לאחר אובדן בתי הראשונה בגיל שנה ובתי השלישית בגיל חצי שנה. הרגשתי שבר גדול וצורך עמוק לחולל שינוי. העובדה שהוריי חיו בארצות הברית בעת ההיא הקלה עליי לקום וללכת. הגירושים היו מרים. ויתרתי על מזונות ונלחמתי על כל ילדה בבתי המשפט. בני היחיד, שהיה אז בן חמש-עשרה וחצי החליט להישאר בעולם החרדי. אנחנו בקשר חם והדוק.”

איך הילדים קיבלו את הניתוק מהעולם שהכירו?

“הבנות רצו בזה. ברבות הימים הבנתי שבתי החמישית כעסה מאוד. כעסה נבע מהעובדה שלא ביקשתי את רשותה למהלך. עם כל הכבוד לחירות הילדים ולזכות הבחירה שלהם, ישנן החלטות שאני כאם חד-הורית ומפרנסת יחידה נדרשתי לקבל.”

איך התמודדת לבד בעולם החדש?

“לקראת סוף נישואיי למדתי באוניברסיטה הפתוחה, זו הייתה הפשרה שבעלי הסכים לה. נחשבתי, איך לומר, לאייקון מעניין, חרדית עם שבעה ילדים שלומדת ומצליחה. קיבלתי ציונים גבוהים והציעו לי לכתוב. כתבתי בשם בדוי בעיתון הנשים את. זאת הייתה רשת הביטחון שלי. חברותיי וחלק גדול ממשפחתי ניתקו את קשריהם איתי. למרות הקושי, כלכלתי את ילדיי בכבוד. לא היה שפע, אבל היה כל מה שנדרש. עם השנים כתבתי כשמונים ספרים מוזמנים לאנשים שרצו לכתוב את סיפורי חייהם או תכנים אחרים. חלקם זכו להצלחה רבה.”

מתי התחלת לכתוב בשמך – יהודית רותם?

“הביטחון בעצמי ובכושר הביטוי התחזק לאט-לאט, בשלב מסוים אמרתי לעצמי שגם אם לא אהיה וירג’יניה וולף או שרלוט ברונטה, אולי גם לי יימצא מקום. שמונה שנים לאחר המפנה בחיי יצא לאור ספרי הראשון אחות רחוקה. מבחינתי, זה היה ניסוי צופרים שהצליח מעל ומעבר לכל ציפיותיי. ערי סטימצקי החליט להוציא את הספר לאור, והוא פשוט תפס.”

בשלושים וחמש השנים האחרונות פרסמה יהודית שלוש-עשרה ספרים, ביניהם קריעה, שראה אור ב-1996, אהבתי כל כך (2000), כולם צמאים לאהבה (2003), על משכבם בלילות (2009), מתי תבוא אלי (2012), שובי נפשי (2018) ורבים אחרים.

מה הם חומרי הגלם שמהם נוצרים ספרייך?

“הרבה מאוד לקוח מן העולם החרדי, אך הם לא על עצם החיים שם. הגיבורים שלי תמיד קרועים, מתמודדים עם סכסוך פנימי וחיצוני, נמצאים במאבק נפשי. אני כותבת מהמקום הכי כואב, קרוע ומפוצל בתוכי. לשמחתי, ספריי זכו לאהדת הקהל, לביקורות חמות ולפרסים רבים. מעולם לא נאלצתי לחכות לגזר דינה של הוצאת ספרים שתוציא לאור את ספריי.”

אפשר להתפרנס מזה?

“לצערי לא, ולכן המשכתי לכתוב ספרים מוזמנים, לערוך ספרים ולהרצות. לשמחתי, שתיים מבנותיי משתתפות איתי ב’מפעל’ הכתיבה הקטן שלנו, וכך גם הן מתפרנסות בכבוד.”

מתי הכרת את בעלך השני, משה בר יודא ז”ל?

“כשהייתי בת חמישים זכיתי באהבה של גבר ראוי, דבר שאין לו תחליף. הוא היה איש משכמו ומעלה ששמע עליי ורצה להכיר אותי. חלקנו ביחד שמונה-עשרה שנים, עבדנו הרבה על הקשר הזה והאהבה הלכה והתעצמה מיום ליום. במשך שנים הוא ידע חולי, אך לא נתן למחלה להשתלט על חיינו. הוא נפטר בזרועותיי. משה היה יו”ר אמנות לעם, איש מוזיקה ואומנות ארץ-ישראלית, איש של תרבות וידע. לאחר מותו כתבתי רומן על ילדותו ונעוריו שזכה בפרס יד ושם. קראתי לספר עד שאבא יחזור. באמצעות הכתיבה עיבדתי את לכתו, הענקתי לו את אהבת הנעורים שחסרה לו בנעוריו. מקווה שהוא יודע ואוהב.”

איפה פגשת את דניאל, בן זוגך הנוכחי?

“יום אחד הגיע אליי פרופסור למתמטיקה ופיזיקה, יהודי צרפתי, שביקש שאכתוב את סיפור חייו. פגישה של שעה וחצי התארכה לשעות. עם לכתו נתתי לו את ספרי מתי תבוא אלי. למוחרת, בשדה התעופה, הוא כתב לי ווטסאפ ושאל, ‘ומתי את תבואי אליי?’ והשאר היסטוריה. בדצמבר השנה הוא נסע לטוקיו, שם הועסק כחוקר באוניברסיטת ריקיו, לסגור את ענייניו, ובשל הקורונה לא נפגשנו כבר כשלושה חודשים.”

את מהרהרת לעיתים בשאלה מה היה קורה לך אלמלא הייתה עוזבת את עולמך הישן?

“את השאלה הזו אני שואלת בשתי צורות. האחת, מה היה קורה אם הייתי נשארת נשואה, והתשובה היא קיצונית: הייתי חולה, מתמוטטת או מתה. על השאלה השנייה, מה היה קורה לו הייתי נישאת לאדם פתוח, נאור, מכיל, קשה לי לענות. אין לי תשובה. דברים רבים, לא רק אישיים אלא גם מהותיים ועקרוניים, אמללו אותי בחיי בחברה החרדית. אל לו לאדם להיות כלוא כל חייו במסגרת שבה נולד, אם נפשו זועקת לחופש.”

מה יחסך לעולם החרדי היום?

“אני אוהבת את החרדים וחולקת עליהם. אני חושבת שהמונופול על היהדות אינו שייך להם. היהדות היא של כולנו ויש צורות רבות להיות יהודים. מאז שמגפת הקורונה ממררת את חיינו, אני חושבת הרבה על היחס לחרדים. צריך לדעת שהם אינם מקשה אחת. ישנם קיצוניים ומתפרעים, וישנם חרדים רבים הרואים במעשי האחרים חילול השם. בימים טרופים אלה אני מרגישה לפעמים כמו אימא שמרשה לעצמה לצעוק על ילדיה בשעת הצורך, אך מסרבת להרשות זאת למישהו אחר. יש לי קשר רגשי עמוק איתם, ועם זאת, אני מאושרת שהצלחתי לצאת משם.”

 

על מה את חולמת בעת הזו?

“רוב חלומותיי התגשמו. אני רוצה דברים בסיסיים: שהמציאות החברתית תשתנה, שהממשל ישתנה וישתפר, שביבי ירד מהפודיום ושתיבנה מערכת יחסים חכמה עם החרדים. צריך לשלב אותם באופן חכם במציאות הישראלית. יש בתוכם כישרונות, כישורים וערכים שאל לנו להפסיד. וכמובן שאני מאחלת לעצמי עוד שנים טובות עם דניאל הנפלא שלי.”

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

עוד לא עוקבים אחרינו?

הירשמו עכשיו וקבלו את התוכן שלנו לפני כולם!


רשת בתי דיור מוגן עד 120