נלחם על החיים

סיפורו של חיים ירקוני

אין דבר מעצים יותר כשמושיטים יד ברגע הנכון למי שבאמת זקוק לה. כנער נרדף שחווה את תלאות השואה ועלה לארץ לאחר מסע ארוך וקשה, ערך ההתנדבות צרוב בחייו של חיים ירקוני. עשרות התעודות המעטרות את קיר דירתו המטופחת, שאותה הוא חולק עם דיטה, אשתו, יעידו שהוא לא רק מדבר, אלא גם עושה. "כאדם שעבר קשיים, רוע וסבל ושרד, הבטחתי שאנהג אחרת ואעשה כל שביכולתי למען האחר."

חיים נולד בשנת 1931, בן יחיד להוריו, בעיר קטנה ששמה ראדואץ שברומניה. ילדותו המוקדמת הייתה שלווה. אימו הייתה עקרת בית ואביו עבד במפעל שייצר בירה. בשנת 1939, כשביקר אצל דודתו בצ'רנוביץ', שמע לראשונה את קרובי משפחתו מדברים על בריחה לבריה"מ, תוכנית מסוכנת שלא יצאה לפועל. בהמשך, חווה גילויי אנטישמיות, כשגזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, כך היה כשחדר בבית משפחתו הוחרם לטובת קצין גרמני, והוריו של חיים נאלצו לשרתו. הוא הוכרח לענוד מגן דוד צהוב, חווה בריונות, מכות וקללות, אבל שום דבר לא הכין אותו למה שאירע באותו בוקר מקולל בשנת 1941, כשפורסם צו לגירוש כל היהודים.

"הורו ליהודים להגיע למרכז העיר עם מעט מיטלטלין. העמיסו אותנו על משאיות, ומשם הובלנו בקרונות משא שיועדו לבהמות. זה מה שהיינו בעבור הנאצים, תתי־אדם, בהמות." בדרכם אל הלא נודע, כשהגיעו לנהר הדניסטר, איבד חיים את תיקו, שהכיל מעט מהחפצים שהביא עימו. "חציית הנהר נעשתה באמצעות אסדה עשויה מקורות עץ, איבדנו שם את מעט החפצים שלקחנו איתנו. התחנה הראשונה הייתה מוגילב, זרקו אותנו שם, כשאנחנו רטובים, קפואים ורעבים. מצאו מחסה בחורבה, לא הייתה לנו ברירה, והשלמנו עם המצב. אחרי כמה ימים, בשעת בלילה, שוב הועמסנו והועברנו לקופייגורוד, שבעומקה של אוקראינה. זה היה מעין גטו שאליו הועברו היהודים שהתגוררו במקום, כשאליהם נוספים עוד ועוד יהודים שגורשו. התנאים היו קשים. דחסו שתי משפחות לחדר אחד קטן, שכבנו על הרצפה, לא היו מזרונים או שמיכות, מקום להתקלח או לעשות צרכים, לא הייתה תאורה ומובן שלא היו מים זורמים. הרעב היה תמידי, ומדי בוקר ראיתי עגלות עמוסות בגוויות נפוחות מרעב ועירומות. בהתחלה רכשנו מהגויים שבאזור מעט מזון בתמורה לכסף ולתכשיטים, שהצלחנו לקחת כשגורשנו, וכשאזלו המקורות, הרעב חייב אותנו להתאמץ ולאסוף מזון, ובלית ברירה, למרות הסכנה, התגנבנו בלילה לשדות שבכפר כדי ללקט מכל הבא ליד, שיבולים עם גרעיני חיטה, תפוחי אדמה, קוששנו גם עצים להסקה." המגפות השתוללו במלוא עוצמתן, וחיים חלה בטיפוס הבהרות, מחלה שמעט מאוד שרדו אותה. ואם לא די בכך, כעבור כמה שבועות ולפני שהתאושש חלה גם בדיזנטריה קשה. מאבק ההישרדות נמשך שלוש שנים ארוכות וקשות, שאלמלא התושייה שניחן בה והרצון העז לחיות, חיים לא היה שורד את הזוועה.

ובכל זאת, בתנאים הקשים האלה חגגת בר מצווה

"כשמלאו לי שלוש־עשרה אבי התעקש שאעלה לתורה. את ההכנה לטקס עברתי אצל אברך חרדי צעיר בתמורה לכיכר לחם. העלייה לתורה התקיימה בבית כנסת מחתרתי. היהודים לא ויתרו על בית כנסת, גם בימי התופת."

מתי שוחררתם?

"לילה אחד, בשנת 1944, שמענו הדי תותחים והבנו שהחזית מתקרבת אלינו. היינו מוטרדים מ'קרב המאסף' של הנאצים ושותפיהם, שבמהלכו הם היו עלולים לרצוח כמה שיותר יהודים, ולכן הסתתרנו בתעלות שבפאתי הכפר. זמן קצר לאחר מכן הגיע חיל החלוץ של הפרטיזנים, שהלכו לפני הצבא הרוסי, באותו רגע הבנו שניצלנו. הפרטיזנים לקחו בשבי חיילים גרמנים וחיילים רומנים ששיתפו איתם פעולה, כלאו אותם במזבלה של הכפר, ולאחר שהם הועמדו למשפט צבאי, דנו אותם למוות. ראיתי כיצד יורים בהם מטווח קצר, ולא יכולתי להסתיר את שמחתי."

איך חזרתם הביתה?

"את הדרך הארוכה הזאת, כארבע מאות קילומטרים מערבות אוקראינה לראדואץ, נאלצנו לעשות ברגל. השגנו עגלה וסוס ועליה הועלו החולים, הילדים הקטנים והזקנים, כל השאר צעדו ברגל במשך שבועות ארוכים. לנו ברפתות ובאסמים וקיבלנו מזון מהכפריים שבדרך. בינתיים הרוסים סגרו את מעבר הגבול עם רומניה, נאלצנו להמתין שנה תחת משטר סובייטי, שכלל פחד ורדיפות. בזמן שהמתנו לפתיחת הגבול, ההורים שלי, כדי להתקיים, פתחו מזנון, שעיקר לקוחותיו היו חיילים רוסים, חוליגנים גסים, שבזזו מכל הבא ליד. אני עבדתי כמקרין סרטים בבית קולנוע. רק כשהמלחמה הסתיימה חזרנו לראדואץ, עיר הולדתי. מקהילה שמנתה כעשרת אלפים יהודים חזרו רק כאלף חמש מאות, רובם במצב גופני או נפשי רעוע."

ספר על המסע לארץ

"כשחזרתי לראדואץ הכרתי חבר ששיכנע אותי להצטרף לתנועת בית"ר, שם הפנמתי את עקרונות הציונות. הבנתי שלנו, היהודים, אין עתיד באירופה, והחלטתי לעלות לישראל ולהצטרף למאבק בבריטים. המסע לארץ היה רצוף מהמורות. מרומניה הגעתי עם אימי לדרום איטליה, גם היא רצתה לעלות לארץ. לאחר שהות של כמעט שנה וניסיון כושל להפליג לישראל שנגמר בשריפה, הגיעה האונייה המיוחלת. זו הייתה אוניית מלחמה אמריקאית, שיצאה משירות חיל הים האמריקאי ונרכשה על ידי מוסדות העלייה כדי להביא עולים לארץ, שמה היה 'ארלוזורוב'. רצינו להגיע לחופי הארץ כי ידענו שאם ניתפס הבריטים יכלאו אותנו במחנה עתלית, אבל אם ניתפס בים הם ישלחו אותנו לקפריסין. הבריטים גילו אותנו והדפו כל ניסיון שלנו להגיע לחופי הארץ באמצעות המשחתות, אבל אנחנו נלחמנו בנחישות ובגבורה ובאמצעים הדלים שהיו לרשותנו. לאחר שקצין בריטי נפצע קשה בראשו, הבריטים פתחו לעברנו באש ושלושה עולים נפצעו. עם זאת, הצלחנו להגיע לחוף בת ים, אך לדאבוננו זה היה מול המחנה הבריטי, שהתכונן היטב לבואנו. נתפסנו, ולאחר משפט קולקטיבי נשלחנו לקפריסין. רק בשנת 1946 הגעתי ארצה היישר לשוני, שם אוכסנו במבנה עתיק דמוי מבצר. אחר כך גויסתי לאצ"ל, למדתי בו את כל רזי הלחימה. הייתי בסך הכול בן שש־עשרה כשהשתתפתי במאבק המזוין נגד הבריטים ונגד הערבים, ידעתי שאם איתפס ייגזר עליי עונש מוות. השתתפתי בקרבות, כמו הקרב על מנשייה שביפו, כיבוש רמלה וכפרים נוספים באזור זיכרון. הייתי בטוח בצדקת הדרך וגאה בתרומתי."

כמה שנים שירת, ומה היה אופייה של הקריירה הצבאית?

"גוייסתי לצבא בשנת 1948, כשהוקמה המדינה, ונשלחתי לשורות התותחנים. שם שירתי במשך עשרים וחמש שנים, שבהן ביצעתי את כל התפקידים הנדרשים. פיקדתי על יחידות שונות בחיל, עשיתי תפקידי מטה והדרכה בתחומים מקצועיים מגוונים ומאתגרים. בשנים אלה השתתפתי בשבע ממלחמות ישראל."

מה הייתה התרומה המשמעותית ביותר שלך בחיל התותחנים?

"אני מאמין שהייתי שותף משמעותי לפיתוח ולשדרוג יכולות הלחימה של החיל. רק כדי לסבר את האוזן, בתחילה התותחנות התבססה על שיטות שרווחו באירופה והועתקו ממנה, הן היו איטיות ולקח זמן רב, כשלוש שעות בממוצע, עד שהגדוד היה מוכן לירי. אחר כך ירדנו לחמש־עשרה דקות, ותוך כדי תנועה יכולנו לדייק ולפגוע במטרה. בתפקידי האחרון הייתי סגן מפקד החיל, השתחררתי בדרגת אלוף משנה."

מדוע לא מונית למפקד החיל?

"בתקופה ההיא לא היה נהוג לקדם את יוצאי האצ"ל, אני הייתי ביניהם. פניתי לרמטכ"ל דאז, דדו, ושאלתי אותו ישירות האם יש סיכוי שאקבל את הפיקוד על החיל, תשובתו הייתה שכבר מינה מישהו אחר. הוא הציע לי שאהיה נספח צבאי באחת ממדינות אפריקה, סירבתי בנימוס ויצאתי לפרק הבא בחיי, במפעלי נייר חדרה."

מה היה התפקיד שלך במפעלי הנייר חדרה?

"הקריירה שלי במפעלים נמשכה אף היא עשרים וחמש שנים, שבמהלכם עשיתי כמה תפקידים. התחלתי כסגן מנהל המפעל, ובמהלך השנים כיהנתי כמנכ"ל של חברות הבנות של מפעלי חדרה, חברת דפניר שמייצרת אריזות למזון, חברת מולט העוסקת במוצרי נייר בייתי, כמו מפיות, וחברת שפיר שהתמקדה בייצור קרטון. היו לי אתגרים רבים, שהחשוב מכולם הוא להעביר את שלוש החברות האלה מהפסד לרווח. לשמחתי, הצלחתי במשימה הזו."

כבר שנים שמספידים את תעשיית הנייר בארץ ובעולם, מה דעתך?

"המספרים מראים אחרת, אומנם התרחשה מהפכה דיגיטלית, אך עדיין ממשיכים לצרוך נייר."

נישאת פעמיים, שתף

"את רינה, אשתי הראשונה, הכרתי אצל חברים ברמת גן. הייתה לנו זוגיות טובה, ונולדו לנו ארבעה ילדים. רינה הייתה אמונה על גידול וחינוך הילדים מכיוון שרוב הזמן נעדרתי בשל שירותי הצבאי. כשמלאו לרינה שבעים ושתיים היא נפטרה מסרטן. את דיטה, שהייתה קרובת משפחה של רינה, הכרתי כשהייתה נערה, היינו בקשר טוב. כשרינה נפטרה דיטה כבר הייתה גרושה, מפגש ידידותי הוליד מערכת יחסים, שאני מברך עליה מדי יום. הקשר שלנו מבוסס על אהבה עמוקה, חברות טובה, הערכה ונאמנות."

כשאתה בוחן את סיפור חייך, מהו לדעתך ההישג החשוב ביותר שלך?

"בכל פרק בחיי השתדלתי לתרום לטובת הכלל, אך מעשי העזרה וההתנדבות שבהם השתתפתי הם המעשירים ביותר. במשך כחמש־עשרה שנים כיהנתי כיו"ר ארגון גמלאי צה"ל בסניף גבעתיים, כמו כן הייתי יו"ר ועדת ההתנדבות של כל גמלאי צה"ל, במסגרת זו גייסנו מתנדבים לארגונים ולמוסדות שונים, כמו משמר הגבול. עם זאת, התרומה המשמעותית ביותר הייתה כשפתחנו את דלתות ביתנו לעולה מבריה"מ. היא התקבלה ללימודי רפואה בתל אביב, משפחתה גרה בכפר סבא, והתחבורה לאיכילוב לא הייתה מסודרת, הענקנו לה בית בזמן לימודיה.  אני מאמין שהצלתי גם את חייו של מי שלימים היה הנהג האישי שלי בצבא. הוא הסתבך עם החוק וישב בבית הסוהר. באמצעות החונכות וההדרכה שלי הוא יצא לדרך טובה ונחל הצלחות בהמשך חייו, אנחנו בקשר עד היום."

מה התוכניות שלך לעתיד?

"אף שאני לא רואה ושומע טוב, אני רוצה לחגוג כאן את יום הולדתי המאה."