חייגו: 6120*
עד 120 מזמינה אותך לצפות בכל פרקי העונה הראשונה של הסדרה "עד מאה כעשרים" בהשתתפות דיירים משלושת הבתים ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

נחושה בדרכה

 סיפורה של ד"ר מדלן קאן

חופשת הקיץ שלה, כילדה קטנה אצל סבתה ברומניה, התארכה לשבע שנים קשות ואכזריות, גם חזרתה לפריז הייתה רצופה במשברים מאחר שביקשה להישאר נוצרייה. מדלן, בחורה חזקה ונחושה, נהפכה ברבות השנים לרופאה, להיסטוריונית ולסופרת מוערכת. ספרה החמישה־עשר והראשון שראה אור בעברית, 'צרפת, גרמניה והמופתי הגדול,' מגולל את דמותו האנטישמית והאכזרית של חאג' אמין אל-חוסייני. נפגשנו לשיחה גלויה ומרגשת עם אישה שמעוררת השראה.

מדלן קאן נולדה בפריז להורים מהגרים. זה היה בית נוקשה, שלא היו בו חום ואהבה. היא זוכרת שאימה שלחה אותה לשחק עם החברים בגינה כשעל ידיה כפפות לבנות כדי שלא תתלכלך. כשמלאו לה חמש היא נשלחה לחופשת קיץ אצל סבתה שברומניה. אימה הייתה בהיריון מתקדם, אך את מדלן לא שיתפו בבשורה. "פשוט ארזו לי מזוודה ושלחו אותי," היא מספרת.

 

איך הייתה החופשה אצל סבתא?

"הגעתי לסטנשי דה ז'וס, לכפר שהיה בשליטת הרומנים, שבו התגוררה סבתי. היא קיבלה אותי בחום ובאהבה ואפשרה לי לעשות את כל מה שנאסר עליי בפריז. שיחקתי במרחבים הפתוחים עם ילדי הצוענים, אכלתי עוגות שסבתא אפתה בשבילי, ובעיקר קיבלתי חום וסימפטיה. סבתא הייתה אהבתי הראשונה, והזמן במחיצתה היה פשוט קסום."

 

לדאבונה של מדלן התקופה הקסומה הזו הייתה קצרה, דלתות החזרה הביתה נסגרו. הגרמנים עברו ברומניה בדרכם לרוסיה, ומדלן הקטנה מצאה את עצמה נעה ונדה במשך שנים ארוכות.

 

מה עברת בשנים הללו?

"הגרמנים עודדו את התושבים לבצע מעשי פרעות ביהודים. בפוגרום שנערך ב-1940 הם רצחו את כל הגברים, ולאחר מכן כינסו את כל הנשים והילדים היהודיים של הכפר והמחוז בכיכר. סבתי ביקשה מהבחורה שעבדה בביתה שתבריח אותי, "קחי את מדלן איתך, היא יכולה לרוץ," וכך היה. אותה בחורה לקחה אותי לבקתה שלה שביער, אך בלילה נשמעו צעקות ויריות. אביה פחד מאחר שנאסר על הגויים להסתיר יהודים, ולכן הכריח אותה לסלק אותי מהבית. בארבע בבוקר יצאנו יחד לשדה, אני לא יודעת אם הלכתי לאיבוד או שנעזבתי בכוונה, אך לאחר כמה שעות מצאו אותי קצינים גרמנים והחזירו אותי לבית סבתי." מאותו רגע התחיל מסע ארוך ופתלתל, שאליו יצאו הסבתא, הדודה, בנה הקטן ומדלן.

 

לאן המשכתם משם?

"נסענו ברכבת שהובילה בהמות לצ'רנוביץ ומשם לנהר הניסטרו (דניסטר), ובסירות רעועות שטנו למחנה הריכוז וההשמדה שבצ'רניצי. החיילים לקחו מאיתנו את כל המסמכים, אך דודתי סירבה למסור להם את הדרכון הצרפתי שלי. היא שיחדה חייל בטבעת הנישואים שלה, ובזכותה הושב לי הדרכון. כששהינו במחנה הכריזה דודתי, שהייתה בעלת דמיון עשיר ומפותח, שהיא מגדת עתידות, היא אמרה למישהי מהמחנה שבנה החייל יגיע בעוד יומיים, וכך קרה. בין שניחנה ביכולות או לא, תמיד היה תור ארוך מחוץ למבנה הרעוע שבו גרנו. תמורת ניבוי העתיד קיבלנו מהאנשים מעט אוכל. החיים במחנה היו נוראיים, אבל הייתי עם אנשים שהיו יקרים לי ושותפים לגורל. לצערי, סבתי נפטרה שם."

מתי הופרדת ממשפחתך?

"יום אחד הגיע חייל ואמר שכל מי שיש לו דרכון צרפתי יצא מהמחנה. הוא לא אמר עם מי, איך או לאן, וגם אף אחד לא שאל. הבריחו אותי בנפרד מדודתי ובנה, עם בן דודי פרדי. הגענו לשגרירות צרפת שבגאלאץ, ושם נשארתי לזמן מה. היו לי כינים וגם טיפוס, שגרם לי להזיות וחום. גילחו את שערי, הוכנסתי לאמבטיה עם מים ודלק כדי להרוג את הכינים, וכשמצבי הדרדר הועברתי לבית חולים. למזלי הרופא והאחיות שבבית החולים היו יהודים, והם דאגו לשלומי. בהמשך הועברתי למנזר והתיידדתי עם ישו ומשנתו."

 

איך היו החיים במנזר?

"במונחים של ילדה רעבה, חולה ובודדה הם היו נפלאים. הנזירות אהבו אותי, ומהר מאוד למדתי את כל התפילות. הייתה לי קורת גג וגם אוכל חם."

 

ספרי על החזרה לפריז ולמשפחה?

"ההלם הראשון היה בפגישה הראשונה. הוריי לא זיהו אותי. הם ציפו לילדה שנשלחה שנים קודם לכן, ליהודייה, מחונכת ודוברת צרפתית רהוטה. שכחתי את השפה ואת היהדות, ורציתי לשוב למנזר ולנצרות. הם מעולם לא שאלו אותי מה עבר עליי, איך שרדתי, ומה אני מרגישה. לא כעסתי עליהם, פשוט לא רציתי להיות שם. שנה לאחר שחזרתי אבי נפטר, אימא האשימה אותי בכך. בפרספקטיבה של שנים אני חושבת שזה כנראה נכון, הוא נפטר מהצער שגרמתי לו."

 

מתי שבת ליהדות?

"חזרתי לבית הספר ולשיעורים עם הרב שהתקיימו פעם בשבוע, אך בכל פעם שהרב דיבר איתי על יהדות, ביקשתי ממנו שיפסיק. יום אחד, כשנסענו במטרו, אמרתי לו: 'אדוני הרב, אתה יודע שרציתי להיות קתולית ולא יהודייה?', והוא ענה, 'הרבה ילדים מפריז ומרחבי צרפת הוטבלו כדי להינצל.' באותו רגע הבנתי שהנצרות הייתה פרק בעברי, אבל לא חלק מזהותי."

איפה פגשת את ז'אן?

"בארגון יהודי, הוא סיפר בהתלהבות על הביקור שלו בישראל, כמה הארץ יפה, וכמה אנחנו צריכים לעזור לה. אחרי הפגישה הוא ביקש את מספר הטלפון שלי. יום אחד הוא התקשר ושאל אם אפשר להיפגש, הסכמתי בתנאי שלא ידבר רק על ישראל. הוא לא עמד בהסכם והמשיך לדבר רק על ישראל."

 

אחרי שנישאו ועברו לכפר ששמו Luzarches, בעלה עבד כווטרינר, ומדלן נסעה בכל יום שמונים ק"מ מהכפר לפריז כדי ללמוד ומאוחר יותר כדי לעבוד כמתמחה בגניקולוגיה בבתי החולים שבפריז ובסביבותיה. היא עבדה כרופאה המתמחה בתכנון משפחה.

 

למה בחרת להתמקד ברפואת ילדים ונשים?

"במהלך לימודיי ועבודתי היה לי ברור שאהיה רופאת ילדים ונשים ולעולם לא אטפל בגברים. גברים סימלו בשבילי את החיילים האכזריים והברוטליים. במקביל עשיתי התמחות נוספת בתחום רפואת עבודה. לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית רציתי איזון ועברתי לעבוד כרופאה המפקחת על בריאות העובדים במפעלים. יום העבודה שהסתיים בחמש אפשר לי לעשות עוד דברים."

 

מתי החלטת ללמוד היסטוריה בסורבון?

"שוחחתי עם מישהו על מלחמת העולם השנייה, במהלך השיחה הבנתי שאני לא יודעת כלום, ולכן החלטתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי, הכרתי ודיברתי עם המון אנשים, יצאנו יחד והשלמתי פערי מידע משמעותיים."

 

מתי התחילה הקריירה שלך כסופרת?

"כשסיפרתי לפרופסור שלי בסורבון על ההיסטוריה שלי ברומניה, הוא שאל אותי: 'למה את לא כותבת על זה?' לאחר זמן קצר הספר הראשון שלי יצא לאור – 'שביב'. זהו ספר אוטוביוגרפי, קיבלתי תגובות חיוביות, אנשים התחילו לספר לי את סיפורי חייהם, הסיפורים שלהם נכנסו לספרים הבאים שלי. הסיפורים השונים שבספר משולבים במלחמת העולם השנייה. אני לא יכולה להגיד שנהייתי מפורסמת, אך שמי התפרסם במעגלים מסוימים כמומחית לענייני רומניה. עבודת הדוקטורט שלי הייתה בנושא 'יהודי רומניה במלחמת העולם השנייה'. הכתיבה נהפכה לקריירה השנייה שלי. כתבתי ספרי היסטוריה, התמקדתי בחיי קתרין דה מדיצ'י, באלכסנדר השני, קיסר רוסיה, ובבנקאי האיטלקי-יהודי, אנג'לו דונטי, שהציל יהודים באיטליה."

 

'צרפת, גרמניה והמופתי הגדול,' ספרה החמישה־עשר של ד"ר מדלן קאן והראשון שראה אור בעברית זכה לשבחים ולביקורות מחמיאות. עוד לפני שספרה יצא לאור היללו אותו עיתונאים וסופרים. "דמותו של המופתי קיבלה ממדים דמוניים בתולדות ארץ ישראל במאה העשרים בגלל בריתו עם היטלר. כל דיון נוסף בו מסקרן ומעורר עניין רב, לכן לספרה של מדלן קאן חשיבות רבה," כך כתב חיים באר. "למרות שהמופתי היה נגד יהודים, ועושי דברו הרגו בעיקר מוסלמים, אנחנו לא יודעים על כל עלילותיו. צריך לברך על המחקר של מדלן קאן. הספר יעזור לכולנו לדעת יותר, ואולי גם להבין יותר," הוסיף בן-דרור ימיני, ואילו דניאל בן-סימון החמיא: "הנה בא ספרה של מדלן קאן הצרפתייה ומאיר פן נוסף ביחסים הסבוכים והאפלים בין צרפת, היהודים והמופתי הגדול בתקופת מלחמת העולם השנייה. ספר חשוב."

מדוע החלטת לכתוב על המופתי?

"כל מה שקשור להיסטוריה של צרפת וישראל עורר בי שאלות רבות. רציתי לדעת למה שתי המדינות הללו התנהגו כפי שנהגו. המופתי, שעליו שמעתי בפריז, בסורבון, הפליא אותי. לא הבנתי מדוע לא עוסקים בו. כשבנימין נתניהו דיבר עליו לפני כמה שנים, הבנתי שזה נושא שכדאי לפתח. הדבר הראשון שעשיתי, כשהגעתי לישראל, היה לנסוע ליד ושם ולהתחיל לעבוד על הספר. היה מעט מידע על המופתי, בסך הכול שלושה ספרים. אני לא יודעת אם זה היה במקרה. ביקשתי מנכדתי שרון, שהתגוררה באותה תקופה בברלין, שתמצא לי מלון שממנו אוכל להגיע בקלות למשרד החוץ הגרמני שבברלין כדי להתחיל במחקר. נסעתי לשם לשבוע וגרתי דלת ליד משרד החוץ הגרמני. שרון יצרה קשר עם מנהל הארכיון, שהכין בעבורי את כל המסמכים על המופתי. זה היה מכרה זהב של מידע. כשחזרתי לפריז התחלתי לעבוד בארכיון משרד החוץ הצרפתי. מסרו לידי ארגז סגור. כשפתחתי אותו ראיתי פתק שעליו נכתב: 'לא למסור לידי הציבור'. באותו הרגע הבנתי שהחומר שברשותי הוא חלומו של כל חוקר, למצוא את המסמכים שאין לאף אחד, לגלות מה קרה מאחורי הקלעים."

 

מה הפתיע אותך בסיפורו של המופתי?

"ההגנה שהוא קיבל מהגרמנים. אפשר היה לחשוב שהגרמנים, מתוך גזענות, לא יגנו על מוסלמי, אבל זה היה ההפך. הם הגנו עליו, כמו הצרפתים והאיטלקים. אפילו היפנים העבירו לו נשק. עם זאת, אף אחד לא התערב, אף אחד לא אמר דבר."

 

איך את מסבירה את זה?

"המופתי לא היה כריזמטי, אבל הוא היה החלטי, ביצועיסט. כשהוא רצה משהו, הוא קיבל אותו. הוא החליט שילדים יהודים יצעדו לחדרי הגזים, וזה מה שקרה."

 

עבדת על הספר הזה חמש שנים. המופתי הוא דמות מורכבת ובעיקר אכזרית. לא היה לך קשה?

"היה לי מאוד קשה, אבל זה שירת אותי משום שכך נשארתי בעולמי. העברתי שנים בכתיבה, בקריאה של מה שכתבתי, בעריכה. ככל שעבדתי על הספר, כך התחלתי ליהנות יותר ויותר בישראל. עבדתי על הרבה ספרים בצרפת, אבל יותר נהניתי לכתוב ספר בישראל."

 

שנים סירבת לעלות לישראל, מה גרם לך לשנות את החלטתך?

"במשך שנים ז'אן רצה לעלות לישראל, אך אני סירבתי. רציתי להישאר איפה שאני ולא להמשיך לנדוד, כמו בעבר. בכל שנה הצטרפתי לז'אן לכל הביקורים שלו בארץ, ובכל ביקור אמרתי לו, 'בבקשה, במקום להצטרף לשר הזה וללכת לטקס ההוא, נלך ללמוד עברית, לא רק לבקר,' אך הוא לא רצה. בשלב מסוים האנטישמיות בצרפת החמירה, התחילו הפגנות וקריאות 'מוות ליהודים'. יום אחד חזרתי הביתה ואמרתי לז'אן שאנחנו עולים לישראל. שבוע לאחר מכן הכול היה ארוז."

 

בשנת 2014, לאחר שעלו לישראל הצטרפו ז'אן ומדלן לבית עד 120 שבתל אביב. "אנחנו בארץ שמונה שנים, והרגשות מעורבים. אני לא בטוחה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. לא הצלחנו לקלוט את השפה כמו שצריך, ושפה היא מפתח לתקשורת."

 

מה הפרויקט הבא שלך?

"לתרגם לעברית את ספרי על הדיפלומט האיטלקי-יהודי, אנג'לו דונטי, שהציל יהודים רבים ולא יודעים עליו דבר. ההצלחה של 'צרפת, גרמניה והמופתי הגדול' עודדה אותי, כבר התחלתי לעבוד על הספר החדש."

 

בהכנת הכתבה השתתפה מאיה גז.

 

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים

רוצים עוד תוכן?

בואו אלינו לסושיאל