מתמקדת ביש. אופטימית תמיד.

מילדה שהלכה יחפה בשדות ובחורה שחיפשה את עצמה בתל אביב המנוכרת ובלוס אנג'לס הרחוקה, נהייתה נעמה למטפלת מסורה לגיל השלישי ולאם חד-הורית. זהו סיפורה של נעמה, אישה יוצאת דופן בכנותה, בפתיחותה ובאנרגיות הטובות שהיא מקרינה סביבה, הרואה את הטוב שבאדם, המחפשת את היש.

השיחה עם נעמה, עובדת סוציאלית בבית שבתל אביב, מפתיעה בכנותה. בניגוד לאנשים רבים הסוגרים את עצמם בחומות של הגנה מפני ביקורת של הסביבה, נעמה פתוחה לעולם, מתברר שגם העולם פתוח אליה.

נעמה נולדה בנצרת עלית למשפחה של מזרח ומערב. אביה, יליד הארץ, בן לניצולת שואה ששורשיה מקווקז ומרומניה, ואימה ילידת עיראק, עלתה לארץ שהייתה כבת שנתיים.

איך הכירו הורייך?

"אימא שלי הייתה שוטרת תנועה, היא נתנה לאבי דוח. אין לי מושג אם הוא הצליח לבטל אותו, אבל הזוגיות הזו נוצרה בעקבות העבירה."

מה את זוכרת מילדותך?

"הייתה לי ילדות מאושרת. סבי וסבתי גרו בכפר ברוך, ביליתי שם במשך ימים רבים, זו הייתה ילדות של טבע, על כל המשתמע מכך, חקלאות, הליכה יחפה בשדות, נסיעה על הטרקטור. בכלל, הבית שלי היה בית פתוח ומזמין, האוכל והאירוח היו מוטיבים מרכזיים בחיינו, וכל מי שבא לבקר אכל מהתבשילים של המטבח הקווקזי, העיראקי והרומני. רק כשעברתי לתל אביב הבנתי עד כמה שורשי הילדות שנצרבו בי שונים מאלו של חבריי התל אביבים. האהבה לארח, הפשטות וכל מושגי ההישגיות היו שונים. לא הייתה ריצה מטורפת להשיג, להוכיח. הייתי תלמידה טובה, והיה קל יותר להתבלט בסביבה נינוחה בצפון. כשהייתי בתיכון עברנו לרמת ישי ואת התיכון עשיתי שם. מסיבות שעדיין לא ברורות לי, לא רציתי לשרת בצבא והחלטתי לעבור לתל אביב."

מה גרם לך להחליט לעבור לתל אביב?

"אחותי גרה באותה תקופה בתל אביב, נחשפתי לעיר המופלאה הזו בכל פעם שביקרתי אותה. גרתי בה בסמוך לים, עבדתי כמלצרית ונשמתי אוויר שהיה מאוד שונה מזה של הצפון."

איך הורייך קיבלו את המעבר הזה בגיל כל כך צעיר?

"הייתי ילדה טובה, והם סמכו עליי, נתנו לי את החופש להחליט ולעשות, כך שלא הייתי צריכה למרוד. לאחר חצי שנה חזרתי הביתה והתגייסתי לצבא. השירות שלי היה בשיאה של האינתיפאדה. היה מרתק, ואני שמחה שלא נתתי לחרדה הבלתי מוסברת שלי להשתלט ולמנוע ממני לשרת."

בסיום הצבא את מחליטה להירשם ללימודי פסיכולוגיה. מדוע דווקא פסיכולוגיה?

"רציתי לעסוק במקצוע טיפולי. את התואר הראשון עשיתי במכללת עמק יזרעאל, במקביל לעבודתי כמאמנת חדר כושר וספינינג."

איך הגעת ללוס אנג'לס?

"נסעתי בעקבות אחותי. סיימתי תואר ראשון ונסעתי לחוות משהו אחר. שהיתי שם חצי שנה שלא הייתה מוצלחת במיוחד. זו הייתה תקופת השחרור וההתפרקות שלי, אני מתארת את התקופה באופן סימבולי כמעבר מצמחונית לטורפת בשר. נסעתי לשם כילדה מרצה, תלמידה טובה, ושם, הרחק מכל דבר קרוב ומוכר השתחררתי, פרקתי עול. אולי התיאור כטורפת בשר קצת מוגזם, אבל זו הייתה התחושה, לא היה לי טוב שם, לא היה לי שקט. החיים האינטנסיביים עם אחותי לא עשו לנו טוב, וחוויתי פרידה קשה וכל מה שהיה ברור ומאורגן בחיי התערער. חזרתי היישר לתל אביב כשהמטרה ברורה, ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה."

ואז, למרבה הצער, חווית משבר נוסף

"נכון. כשחזרתי לארץ עבדתי בכל עבודה שאמורה הייתה לקרב אותי ללימודיי התואר השני בפסיכולוגיה: התנדבתי בגהה במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, עבדתי במחלקה להפרעות אכילה בבית חולים שניידר וכחונכת לאנשים פגועי נפש, ועם זאת ולמרות ציוני הטובים בתואר הראשון לא התקבלתי. אני, התלמידה המצטיינת, לא הייתי מספיק טובה לתואר שני בפסיכולוגיה. זו הייתה טלטלה רצינית, לא יכולתי לעסוק במה שרציתי וגם הבנתי שיש פער בין איך שתפסתי את עצמי למציאות שבה יש טובים ממני."

ולימודי עבודה סוציאלית נחשבו כפשרה?

"בהתחלה כן, אבל מהר מאוד הבנתי שאפשר לטפל ולגעת באנשים גם בלי הכותרת של פסיכולוגית. יש בעבודה סוציאלית משהו בלתי אמצעי, יש משהו בדרכי ההתערבות שהוא יותר יצירתי ופחות מגובה בחוקים חד-ערכיים ולעיתים אף נוקשים כפי שמקובל בטיפול הפסיכולוגי. למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטה שבירושלים והתגוררתי בתל אביב. אהבתי את הקצוות שבשני העולמות: ת"א – ירושלים."

כיום את מתגוררת בתל אביב. מה משך ילדה מהצפון לתל אביב?

"העובדה שיש בה מקום לכולם, חופש, חיים ונגישות לים. אפשר לחיות לבד וביחד. לא תמיד הרגשתי כך, בשנים הראשונות התחושה הייתה שכולם מבלים ונהנים ואני לבד. העיר הזו גם יכולה להיות מאוד מנוכרת, אם כי היום אני יודעת שכל התחושות האלה הן בינך לבין עצמך."

איך הגעת לטפל בבני הגיל השלישי?

"זו לא הייתה האג'נדה שלי, רציתי לטפל בבני נוער. התפקיד הראשון שלי בסיום הלימודים היה במסגרת בריאות הנפש בתל אביב. ניהלתי את היחידה שטיפלה באנשים שקיבלו סל שיקום ממשרד הבריאות. הניהול כלל את כל היבטי החיים שלהם, את הפן המשפחתי, התעסוקתי והבריאותי, ומנעד הגילים היה רחב, מבני עשרים ושתיים ועד לבני שישים פלוס. הטיפול היה אינטנסיבי וכלל הרבה מאוד סיטואציות קשות, כמו התקפים פסיכוטיים, מעצרים באבו כביר, פגישות עם הפסיכיאטר המחוזי ואלימות רבה, שאותה גם חוויתי על בשרי. הטיפול עימם נעשה לבד. כשהרגשתי שחיקה ועייפות החלטתי לעשות שינוי ובלי כוונה מוצהרת הגעתי לפאלאס מדיקל. במהלך השנים שבהן אני עובדת עם בני הגיל השלישי נחשפתי לכל כך הרבה סיפורים, לאנשים עם עבר והיסטוריה ומנעד רגשות והתמודדויות, שאני כנראה לעולם לא אחווה. כל מפגש כזה מרתק ומעשיר, ואם אני מצליחה גם לסייע ולעזור, אין מילים לתאר את הסיפוק הזה וההצלחה הזו. כמי שעבדה בדיור מוגן אחר, אני יכולה להגיד לדיירים בעד 120 שהם נמצאים במקום טוב ושוקק חיים. אני חווה סביבת עבודה טובה ומכילה, שמעניקה לי שקט נפשי וביטחון לפרק חדש ונוסף בחיי."

נעמה נמצאת כעת בהיריון ראשון ומתקדם כאם יחידנית, וכשעיתון זה ייצא לאור היא תחבוק, מן הסתם, את תינוקה הראשון.

מתי החלטת להביא לבד ילד?

"הייתי בזוגיות במשך שנתיים עם גבר גרוש שהיו לו ילדים, הוא לא רצה להקים שוב משפחה. לאחר פרידה קשה וכואבת, שלא הייתה קורית אלמלא רציתי ילד, היו לי שתי אפשרויות: למצוא זוגיות אחרת ולקוות שנקים משפחה או לעשות ילד לבד. היה לי קל להיות אקטיבית ולעשות ילד מלמצוא זוגיות.

עולם הדייטים היה קשוח בעבורי, לא השתלבתי בעבודה הזאת, וזו בהחלט עבודה. היום, בעידן הדיגיטלי, מדפדפים ימינה או שמאלה רק על בסיס המראה. חוויתי מעט מאוד דייטים איכותיים. זה לא אידאלי, והייתי מעדיפה זוגיות טובה ומשפחה, אבל זה לא צלח. אני מעניקה לעצמי משפחה משלי ומקווה שבעתיד תגיע גם זוגיות טובה."

מה את אוהבת לעשות?

"אני אדם שנהנה מדברים פשוטים, כמו לטייל בעיר, בפארק או בחוף הים. אני אוהבת לארח ולבשל וגם לאכול. תתפלאי לשמוע, אבל מסעדות גורמה עושות לי את זה מדי פעם."

מה את מאחלת לעצמך?

"להיות שמחה בחלקת האלוהים הקטנה שלי, ולדיירים שלנו, להתמקד במה שיש ולא במה שאין."