חייגו: 072-3321999
ברוכים הבאים לעד 120 - להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

מתכון לחיים – חנה שאולוב

אין תענוג גדול יותר מלנסות מתכון חדש שמצליח ולקצור מחמאות מהאורחים ומבני המשפחה. חלוצת ספרי הבישול והאפייה, שכבשו את המדינה במשך חמישה עשורים ברציפות, חנה שאולוב, מספרת על הבישולים שמאחורי ההצלחה ועל האהבות של חייה.

 

"ניגשתי למדף הספרים וחיפשתי את הספר הכי גדול. הוצאתי ממנו את האנציקלופדיה העברית וראיתי שהוצאת הספרים היא 'מסדה'. השגתי את מספר הטלפון של ההוצאה וביקשתי לדבר עם המו"לית ברכה פלאי. אמרתי למזכירה שיש לי ספר בשבילה."

 

חנה שאולוב יודעת לחלום ולפעול כדי לממש את החלומות שלה. הספר שהציעה לגברת פלאי ב-1974, 'עוגות ועוגיות', היה ספר מתכוני העוגות הראשון בישראל, שסחף את המדינה ונמכר בחמש מאות אלף עותקים. זה התחיל בערמת פתקים גדולה של מתכוני עוגות, שעברו במשפחה או הגיעו מחברים. לכאורה סיטואציה שפוגשת הרבה חובבי אפייה, אבל שאולוב ידעה לזהות את ההזדמנות. "ביקרתי בהרבה חנויות ספרים וראיתי שאין על המדפים ספר מתכוני עוגות. הגברת פלאי הקשיבה לי ונתנה את ברכת הדרך," היא מספרת.

 

איך יוצרים את ספר העוגות הראשון בישראל בלי שיודעים איך לייצר פרויקט כזה?

"הכול היה מאוד ראשוני. ביקשתי משכנה, שהייתה לה מכונת כתיבה בבית שתדפיס לי את המתכונים, ואחרי שבוע מסרתי את החומר המודפס להוצאה, בלי שהיה לי עותק משלי, וחיכיתי לתשובה. הגברת פלאי חילקה את המתכונים שלי לאנשי ההוצאה. כל אחד מהם ניסה כמה מתכונים בביתו, ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה חיובית שמתקדמים."

 

נשמע פשוט

"לא ממש," שאולוב מחייכת, "זה היה תהליך יצירה של דבר חדש, והיו שלבי התגבשות וחיפוש דרך. הייתי מעורבת בכל שלב, היה לי חשוב להשפיע על לידת הבייבי שלי. רציתי שהספר יהיה מושך ושיהיו בו כמה שיותר צילומים, אבל נאמר לי שהספר יכלול צילומים בהתאם לאילוצים. גרנו ברחובות, הלכתי עם העוגות שלי לחנות הצילום שבעיר. הבעלים אמר שהוא מתמחה בצילומי פורטרטים, ולכן לא יוכל לעזור, אבל הוסיף שיש צלם מזון אחד בישראל, חנן שדה, שמתגורר בחיפה. בעלי, אברהם שאולוב, שהיה אז אלוף משנה, לקח שבוע חופש מהצבא, ונסענו יום־יום לחיפה כדי לצלם את העוגות, כל עוגה צולמה במשך כמה שעות."

 

מסקרן לדעת אם הרווחת יפה על ספרי הבישול והאפייה שלך

"רצו לשלם לי תמורת העבודה על הספר, אבל רציתי להיות שותפה להצלחה (היום קוראים לזה תמלוגים). אמרתי שלא יעלה על הדעת שאם הספר יהיה אהוב, יימכר, ולא יהיה לי חלק מהמכירות. התעקשתי, וכך היה. הסכום שקיבלתי הספיק לי בקושי לרכישת מכונית, אבל ההכרה וההערכה היו שווים את ההתעקשות."

 

תוך כדי הדפסת הספר הראשון כבר הציעו לשאולוב מההוצאה לחשוב על הספרים הבאים. "ההצעה הזו נתנה לי זריקת אדרנלין," מספרת שאולוב, "הגיתי את הרעיון לספר 'מאכלי גבינה', ואחריו כתבתי גם את 'מנות אחרונות וריבות מתוצרת בית'. אחריהם הגיעו עוד שמונה־עשרה ספרים, כמו: 'תענוג לבשל', 'מרקים', 'מטבח ללא סוכר: מתכונים לדיאבטיים', 'זלילות קטנות: בין שיעורים לבחינות', 'מבשלים כמו גדולים', 'עוגות ועוגיות: כשר' ו'הסלטים של חנה שאולוב' בהוצאת מודן, 'ספר העוגות שלי', 'ספר המרקים שלי', 'ספר הפשטידות שלי' ו'עוגות ברגע' בהוצאת כנרת זמורה ביתן."

 

מה, לדעתך, סוד ההצלחה של הספרים?

"המתכונים כוללים חומרי גלם, שלרוב יש בכל בית, והסבר פשוט, פתיח קצר של ארבע שורות וזהו, וכמובן מתכונים נהדרים. למשל, עוגת קצף והקצפת, מתכון לעוגת מרנג, משולב בבצק פריך ובקרם קפה. העוגה הזו הופיעה בבתים רבים, כשרצו להשקיע ולהכין קינוח שיהיה פינוק מרשים ואלגנטי."

 

שאולוב הייתה מעמודי התווך של ספרי המתכונים בישראל במשך כחמישה עשורים, ואף עכשיו ספריה נמכרים. היום, בגיל שבעים ושש, היא אנרגטית, כנה ולבבית. היא אם לשלוש בנות, סבתא לנכדים ובת זוג לעדי, שאיתו היא מנהלת זוגיות פרק ב, הרמונית וגורלית במיוחד. לא רבים יודעים, אבל כששאולוב כתבה את ספרי הבישול, היא למדה הוראת אומנות במדרשה לאומנות (לימים מדרשת בית ברל) ולימדה אומנות בחטיבת הביניים 'קציר' שברחובות במשך עשור. בהמשך עברה לתחום הנדל"ן והקימה סוכנות נשית, 'נשות הנדל"ן', המתמחה באזור רחובות ובמושבי הסביבה.

 

את מדלגת מתחום לתחום

"היה לי חשוב לגוון, לא להתעסק רק באפייה, בהוראת אומנות או בנדל"ן. הייתי סקרנית ורציתי להתעסק בכמה עולמות תוכן."

 

התחום האישי של שאולוב הוא מרתק לא פחות מהמקצועי. היא הכירה את בעלה, סרן אברהם שאולוב, כשנשלחה בסיום הטירונות להתראיין אצלו לתפקיד הפקידה.

ספרי על המפגש הראשון שלכם

"הוא ריאיין שתי חיילות לתפקיד הזה, לחצו עליו לבחור ביניהן. אני הייתי השלישית, וכשיצאתי מהפגישה הוא עדכן שמצא את מה שהוא מחפש. לימים סיפר לי שמהרגע הראשון שראה אותי, היה ברור לו שאהיה שלו. הוא היה מאוד החלטי כלפיי, לא עזר שאמרתי שיש לי חבר. במשך חודשיים התלבטתי בין שתי מערכות יחסים, ואז הבנתי שגם אני התאהבתי בו. כולם קראו לו שאולוב וגם אני. הוא טיפח קריירה צבאית ארוכת שנים, ולכן רוב הזמן גידלתי לבד את הבנות. שאולוב היה הבעל הכי מסור עלי אדמות. איש גדול עם לב ענק, שעטף אותי באהבה. אחרי עשרים וחמש שנה הוא השתחרר משירות הקבע ועבד בתחום משאבי אנוש, בשלב הזה תכננו לטייל בעולם, אבל כשהיה בן שישים וחמש חלה במחלת ריאות, נפחת, ששכיחה אצל מעשנים. בשבע השנים האחרונות שלו הוא נשם מבלוני חמצן. החלטתי שהאשפוז שלו יהיה בבית, ולא הבאתי כוח עזר. עצרתי את החיים שלי, ועם הבנות נתנו לו ככל שיכולנו ובאהבה גדולה. זה היה קשה, אבל שמחתי שאני יכולה להעניק לו ולהקל עליו. הוא נפטר כשהיה בן שבעים ותשע."

 

שבוע לאחר לכתו ישבה שאולוב בבית קפה במצב רוח ירוד. כשניסתה לקרוא ספר צלצל הנייד, ומספר לא מזוהה הופיע על הצג. "עניתי ומייד זיהיתי קול שלא שמעתי חמישים שנה," משחזרת חנה.

 

כשהייתה בת ארבע־עשרה הכירה שאולוב את עדי (אז סעדי) בכר, נער אתלטי ומרשים, שעלה מטורקיה בגיל שנתיים, שלמד בכיתה המקבילה. בין השניים התפתח סיפור אהבה ראשוני ועוצמתי, שנמשך חמש שנים. "הוא היה האהבה הראשונה והנשיקה הראשונה שלי," מודה חנה. עדי היה החבר שעליו ויתרה חנה כחיילת, כשהכירה את מי שיהיה בעלה לחמישים השנים הבאות.

 

היה לך קל לוותר על עדי ולבחור באברהם?

"ממש לא. אהבתי את עדי ולא שכחתי אותו כל השנים, אבל הקשר שלנו היה מייסר, וההורים שלי התנגדו לו נחרצות. אימא שלי נולדה בארץ, ואבא עלה מאוקראינה, הם לא הסכימו שאצא עם נער ממוצא טורקי. היום היו קוראים לזה גזענות, אז לא ידעתי איך לקרוא לזה. הם לא ראו אותו מעולם ולא הכירו אותו. מבחינתם, הוא פשוט לא נולד לעדה הנכונה. עדי ואני לא רצינו לוותר זה על זו, ניסינו להסתתר ולחמוק מהעין הפקוחה של הוריי, אבל היו להם שליחים, כלומר, שטינקרים. גם כשניסינו להסתתר דיווחו להוריי שראו אותנו ביחד, אז אבא העניש אותי כי מבחינתו שיקרתי לו."

 

נורא

"כן. ההורות באותה תקופה לא הייתה מבוססת על חברות בין הורים לילדים, ההורים החליטו בשבילנו וקבעו בעבורנו, לא הסבירו לנו. עדי גונן עליי, ניסה לעזור לי, אבל אחרי חמש שנים לא יכולתי להמשיך בעינוי הזה. הרגשתי שעוד רגע אני נשברת, ורציתי להרים את הראש ולהתחיל לחיות. נפרדתי מעדי בקצרה ובצורה מכוערת, לא היו לי הכלים לעשות את זה אחרת. אמרתי לו שלום וביי, ושמונה חודשים אחר כך התחתנתי עם שאולוב. העונש שלי היה שבמשך חמישים שנות נישואים המצפון הציק לי. רציתי לפגוש את עדי ולהתנצל, להסביר לו שלא התכוונתי לסיים כך את החברות שלנו."

 

מה קרה לעדי במהלך השנים?

"נשמות טובות עדכנו אותי שהוא נישא ל'בלונדינית עשירה' ועובד באגד. נולדו להם שלושה ילדים. הוא נהיה סבא, ואז גם התאלמן. נפגשנו שבוע אחרי שיחת הטלפון שיזם והפכנו לזוג. בשנייה שנפגשנו חמישים שנה הפכו לרגע. אנחנו בני שבעים ושש, אבל זה לא שונה מהזוגיות שהייתה לנו כשהיינו בני ארבע־עשרה. לחברות אמת אין גיל."

 

החיבור ביניכם נשמע גורלי

"אנחנו שתי נשמות, שכנראה היו חייבות להיפגש. שנינו ידענו שבאיזשהו שלב זה יקרה, אלא שלא העזתי לפנות אליו, וגם לו היה שכל לא לעשות שום דבר כל עוד הייתי נשואה. רק אחרי שהתאלמנו התחלנו מחדש דבר טהור. בפגישה הראשונה הראה לי עדי תמונות ישנות שלנו, ששמר כל השנים במגירה שליד המיטה. כשנסענו לים המלח החלטנו לשחזר את אחת התמונות – היינו בבריכה, ועליתי לו על הכתפיים, כמו פעם. זה היה ממש מדהים. בהזדמנות אחרת הלכנו לחפש את הספסל שהתחבאנו בו בסוף מכון ויצמן."

 

 ספרי על הקשר שלכם

"הוא חבר נהדר, אבא וסבא מקסים. נזכרנו שבצעירותנו רצינו שיהיו לנו שישה ילדים, ובאמת יש לנו, שלושה שלו ושלוש שלי, וכולם מסתדרים נהדר. כשפגשתי את הילדים שלו בפעם הראשונה, הרגשתי שהם גדלו אצלי בבית. אותו זן, אותו חינוך. הבנות שלי נקשרו לעדי, כאילו הכירו אותו כל החיים, והשמחה בבית גדולה. הפריע לו שהוא טייל בכל העולם ואני לא, אז טסנו לחו"ל. היינו כבר ביוון, בווינה, בבלגרד, בגאורגיה ובקפריסין. כיף לנו יחד."

 

איך נסכם?

"סיפור החיים שלי מראה שאין אהבה אחת. אנחנו אוספים אהבות בחיים, והן יכולות להתקיים במקביל: האהבה לבעל, האהבה לילדים, האהבה לנכדים והאהבה לחבר שהיה."

 

צור קשר
סיור וירטואלי בבתים

 

רוצים עוד תוכן?

בואו אלינו לסושיאל