מרומניה בגאווה

למרות היסוסיו של בעלה, מרים מרקוביץ' הייתה זו שהחליטה. לאחר שבחנה כמה בתי דיור מוגן, היא בחרה בבית עד 120 שבראשון לציון מאחר שהבינה שרק בו תרגיש ביטחון ויהיו לה חיי חברה ועניין. היום היא מאושרת בבחירתה ואומרת, "זה כמו טיול עם חברים שלא נגמר."

מרים מרקוביץ בת השבעים ושש הייתה צריכה לשכנע את בעלה, מיכאל, שלהיכנס לבית עד 120 שבראשון לציון זה הצעד הנכון והמתאים להם. "אנחנו מהצעירים פה," היא מודה, "אבל בגלל ענייני בריאות, הרגשתי שבשבילי יהיה בטוח יותר להיות בדיור מוגן. בעלי הרגיש שזה מוקדם מדי, הוא לא רצה לעבור ופחד שכל היום יראה אנשים מבוגרים, אבל עם הטיעון הרפואי ותחושת הביטחון שאני צריכה הוא לא התווכח. היו לי עוד סיבות לקדם את המעבר."

מה היו הסיבות הנוספות?

"כשחשבתי על שנינו, זוג שנמצא חמישים ושלוש שנים ביחד, לא בפרק ב או ג אלא ממש בפרק א… אנחנו כבר בפנסיה, הילדים מחוץ לבית, נמצאים זה עם זה כל היום, היה נראה לי שזה מאתגר לזוגיות. גם הקשר עם החברים שלנו נהפך ליותר טלפוני. פתאום לחברים צצות בעיות בריאות, הם נוהגים פחות או לא רוצים לנסוע בשעות הערב, ומתחילות אצלם הגבלות מכל מיני סוגים. במשך חצי שנה חיפשתי את המקום שמתאים לנו. לא רציתי קומפלקס גדול מדי של כמה בניינים, רציתי מבנה אחד שהכול קיים בו. לא מאות דיירים, אלא כמות דיירים סבירה, שמאפשרת קרבה והיכרויות. היו מקומות שלנתי בהם יומיים-שלושה כדי להתרשם. מיכאל היסס יותר ממני, הבטחתי לו שאנחנו נכנסים לכאן לתקופת ניסיון, ושבשלב הראשון לא נשכיר את הדירה שלנו. ההדרגתיות הזו הקלה עליו את ההחלטה."

ואז עברתם לכאן. איך היה השינוי?

"בדיוק כמו שחשבתי. מבחינה חברתית ומבחינת התוכן השתדרגנו. אנחנו מעט חודשים פה, אבל כבר התחברנו לכמה זוגות נוספים. אנחנו יושבים איתם כל יום אחרי ארוחת הערב לקפה ועוגה, מדברים ומתעדכנים. זה נעים להיות מוקפים באנשים, זה כמו טיול עם חברים שלא נגמר.

מבחינת עניין ופעילות, אני משתתפת בהרבה חוגים ואירועים: טאי צ'י, התעמלות בריאותית, פלדנקרייז שתמיד עשיתי. לחדר הכושר אני לא מספיקה להגיע. אני מאוד אוהבת את ההרצאות על היסטוריה, ואנחנו גם יוצאים לטיולים. מיכאל עבד כמנהל עבודה בתדיראן, והיום הוא יוצא בבקרים לעבודה בעיתון הארץ. הוא גם אוהב לעשות הליכות על החוף. שנינו יותר רגועים כאן, כי כל ענייני הבישולים והניקיון ירדו מאיתנו, גם האדמיניסטרציה והחשבונות."

החיוך של מרים כמעט לא יורד מהפנים שלה, היא מייחסת את האופטימיות והכוח גם לשורשיה הרומניים. מרים גאה במוצא שלה, וטסה במשך השנים עם המשפחה לבוקרשט כדי להראות לילדים איפה גדלה עד גיל שש־עשרה. "יוצאי רומניה עיצבו בישראל את תחומי התרבות והתעשייה," היא אומרת בסיפוק. "האחים סמי ויולי עופר הם יוצאי רומניה, וכך גם פרופסור קמיל פוקס, הסטטיסטיקאי שלמד איתי בכיתה, והשחקנית ליה קינג. אנחנו גם מכירים את המשפחה של איש הטלוויזיה דני קושמרו, שגם היא יוצאת רומניה, ואת ננסי ברנדיס ורבים אחרים."

אלו זיכרונות יש לך מהילדות ברומניה?

"התרבות לא הייתה מותרות בבוקרשט, ומחירי הכרטיסים לאופרה ולתיאטרון היו נגישים לכולם. רק כדי לסבר את האוזן, כרטיס לסרט עלה כמו חצי כיכר לחם. אני זוכרת שנחשפנו לאומנויות הבמה כבר מכיתה א, כשלקחו אותנו מבית הספר ליציע האופרה כדבר שבשגרה. הייתה לי ילדות מאושרת. גרנו בדירה שיצאה לחצר פנימית, והיו עוד שלוש משפחות שהבתים שלהם פנו לאותה חצר. הם היו נוצרים ואנחנו יהודים, אבל היה בינינו כבוד הדדי. בחגים שלנו הם לא היו מנקים ולהפך. הייתי הילדה היהודייה היחידה בכיתה, אבל לא סבלתי מאנטישמיות. בתקופת הקומוניזם גם לענוד צלב היה אסור, כי רצו שכולם יהיו אותו הדבר. אחרי מלחמת העולם השנייה הרוסים הוציאו מהמדינה הרבה משאבים לאומיים, כי הרומנים היו חייבים להם. היה מחסור בנפט, והיה קשה להשיג אוכל. אני זוכרת שהייתי מחליפה במכולת בקבוקים כדי לקבל לחמנייה, ואז שואלת את אימא שלי עם מה לאכול את הלחמנייה, והיא הייתה עונה לי בחיוך: 'עם הפה.' ההורים שלי פחדו מהשלטון הקומוניסטי. הם חששו שיאשימו אותם בכל מיני דברים, ולא רצו שאתחתן עם גוי. גם לשמור על מנהגי הדת היה קשה, ההורים נסעו למרחקים, לג'וינט, כדי להשיג מצות, ולכן החליטו שעולים לישראל. כשהייתי בת שש־עשרה עלינו לארץ, ובשבילי זה היה נורא ואיום. זה גיל בעייתי מאוד להתנתק ולהגיע למדינה חדשה."

מה את זוכרת מהשלב הזה בחיים?

"שהשארתי הרבה חברים מאחור. השפה העברית לא הייתה דומה לשום דבר שהכרתי. ברומניה למדתי בצרפתית, בגרמנית וברוסית, אם העברית הייתה דומה יותר לאידיש, היה לי יותר קל. היו לי חלומות לעתיד, רציתי ללמוד אסטרונומיה. בתיכון ברומניה כבר התחלתי ללמוד קורסים בנושא, אבל כשעלינו לארץ ההורים שלי חלו, אולי מהקושי של המעבר. לא הייתה לי ברירה, התחלתי לעבוד כפועלת בבית חרושת סלילים. לימדו אותי לעבוד על מכונת תפירה, ולאט־לאט למדתי עברית."

מרים הגיעה לישראל עם בני משפחתה, שעלו בעקבות המשפחה של אביה, שעלתה גם כן לארץ. הם חיו בשכונת ג'סי כהן בחולון, שם היא הכירה את מיכאל, גם הוא יליד בוקרשט, שלמד טכנאות אלקטרוניקה. כשהייתה בת עשרים ושתיים הם נישאו, ומרים למדה מחשוב. כשסיימה את הלימודים היא השתלבה ב-IBM, שהייתה אחת מהחברות העולמיות הראשונות מבין חברות טכנולוגיית המידע שפתחו סניף בישראל. "היינו עושים חורים בנייר," מתארת מרים את השנים הראשונות של כניסת המחשוב לתעשייה, כששורות התכנות נכתבו בכרטיסיות ניקוב מיוחדות. "בהמשך עברתי לחברת כור תעשיות. התקדמתי ולמדתי להפעיל מחשבים, ובמהלך השנים עבדתי גם בחברת סולל בונה. התפקיד האחרון, שממנו יצאתי לפנסיה, היה במאגדת המחשוב של קופת חולים מאוחדת. עבדתי כארבעים וארבע שנים, וכשהייתי בת שישים ואחת יצאתי לפנסיה."

מה את יכולה לספר על ההבדל בין תרבות העבודה של השנים האלה לחברות של היום?

"עבדנו קשה, אבל נראה שעם המשכורות שהרווחנו אז יכולנו להסתדר. הדור שלי לא ישב בבתי קפה. התחלנו מאפס ואפילו מתחת לאפס כי תמכנו גם בהורים וידענו לחסוך. האהבה שלנו היא לטיולים בחו"ל. כל שנה חסכנו כסף או לקחנו הלוואה מהבנק, ואז יצאנו במסגרת משפחתית או זוגית לטיול טוב, ששימח אותנו כל השנה עד לטיול הבא. יצאנו לטיולים נהדרים בסין, בתאילנד, בארה"ב. חיינו בצניעות. קנינו ריהוט לסלון פעם אחת, והוא שירת אותנו עשרים וחמש שנה, וכולם אהבו לבוא אלינו. לא חידשנו את עיצוב הבית כל כמה שנים, אבל אנחנו אוהבים אנשים ושמחים לארח, וזה מה שחשוב. בעלי תמיד אומר שאני מקבלת אורחים כאילו חיכיתי להם כל חיי," היא אומרת בחיוך.

מרים ומיכאל הם הורים לשניים: הבן הוא מהנדס תעשייה ומתגורר עם משפחתו בחיפה, והבת למדה הנדסת תעשייה וניהול ועובדת כקניינית של מפעלי היי-טק. "יש להם את העומס שלהם והחיים והעניינים שלהם," אומרת מרים, "הם כבר כבני חמישים, ופה יש ילד שמתגייס ושם ענייני בריאות. אני שמחה שמיכאל ואני לא נופלים למעמסה עליהם."

ממה את נהנית בשלב הזה של החיים?

"אני אוהבת לרקוד. תמיד אהבתי לרקוד עד שנגמר לי האוויר, ופה יש ערבי ריקודים. אני לא מבשלת, לא עושה קניות ולא מנקה, לא פלא שאני רואה כאן, בבית, אנשים שתוחלת החיים שלהם נמשכת עוד ועוד."