חייגו: 6120*
עד 120 מאחלת לדייריה, בני משפחותיהם ולכל עובדיה שנה טובה ומבורכת. מי ייתן שהשנה החדשה שניצבת בפתח תהיה עשירה ביצירה, מבריאה ומרגשת ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם עד 120 מזמינה אותך ליהנות בבית דיור מוגן חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שעושה את החיים למלאים ולמרגשים יותר

ממה עשוי התפוח  מאת עמוס עוז עם שירה חדד
הוצאת כתר, 2018

בתיה פולניקוב,
דיירת הבית בראשון לציון ממליצה

ספר זה, שיצא לאור סמוך למותו של עמוס עוז, מביא לנו סדרת שיחות שקיים עם שירה חדד, שהייתה העורכת של חלק מספריו. התהליך התחיל כשיחות שלא היו מתוכננות לפרסום, אך אט-אט התגבשו ליצירה המוגשת לקוראים והמגלה עוד ועוד על היוצר, השקפת עולמו, הגיגיו על ספרות וביקורת וקטעים מחייו. מי שמכיר את יצירותיו של עוז ימצא בספר זה מורה דרך, המאפשר להעמיק בהן ולחפוץ לקרוא עוד ועוד. מי שאינו מכיר את יצירותיו ודאי יגלה סקרנות לקראת מפגש כזה.
מהי יצירה ספרותית? זו שאלה שהניסיונות להשיב עליה ממלאים אלפי עמודים מתחום הביקורת הספרותית, תולדות האמנות ועוד. מטבע הדברים עלתה שאלה זו כפתיחה לספר שלפנינו, ומובן שלא זכתה לתשובה מתמטית אלא לדימוי המהווה אף כותרת לספר – ממה עשוי התפוח. הוא מדמה את עצמו לבלש העוקב ומאזין לאנשים שמסביבו, בכל מקום, ומהם נארגים סיפוריו. וכך הוא מסביר: "קחי תפוח. ממה תפוח עשוי? מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל. אבל הוא לא דומה לאף אחד מהם ככה זה סיפור. הוא עשוי מסך הכול של פגישות והתנסויות והקשבות". ביסוד הכתיבה קיים הרצון "להציל את הסיפורים מציפורני הזמן והשכחה". הנושאים שבהם עוסקים ספריו של עוז, הן בסיפורת והן בדברי העיון, נעדרים תיאורי מלחמות וקרבות. לעניין זה הוא מתעכב ומסביר, שמניסיונו זכורים לו שדות הקרב כשהם עמוסים בריחות של עשן, בבשר חרוך וברקב. הריחות כה קשים בעיניו ובלתי ניתנים לתיאור מילולי… אין בשפה מספיק מילים לתאר את הריחות הנוראים האלה.
באשר לתהליך הכתיבה, הוא לעולם אינו מגיע לסיומו בתחושה של שלמות ובשביעות רצון. לא אחת נדרש לפשרה עם עצמו. "חושבים שפשרה זה דבר נכלולי, רכרוכיות, אי יושר, אופורטוניזם. לא בעיניי. בעיניי המילה פשרה היא נרדפת לחיים. ההיפך מפשרה זה קנאות ומוות". אלמלא הפשרה הזאת לא היה מגיע לשלב הפרסום של יצירותיו. כשאינו מרוצה מהתוצאה, אינו מטמין במגירה: "לא גנזתי. השמדתי, אני לא גונז. אני קורע לחתיכות". אגב, בעניין הפשרה הוא מרמז גם על גישתו לחיים וגם על הצורך לפתור את בעיותינו בארץ בפשרה עם שכנינו.
מאחר שמדובר בסופר אמן מרכזי וידוע, מובן שהיה אף הוא חשוף לביקורת ולא תמיד מחמיאה. מוכרת לנו האכזריות הבלתי מבוקרת של מבקרי ספרות ואמנות למיניהם. גם מעמוס עוז לא נחסכה ביקורת לגווניה הכואבים, ובצד ההכרה שזכה לה בארץ ובעולם בפרסים יוקרתיים, לא נחלץ מחציה הפוגעים. הוא מעיד על לא מעט כאב שהיה כרוך במפגש כזה עם הביקורת ומעיר, ש"אם הייתי טורח לכתוב פעם על ספר שאני לא אוהב, בשום אופן לא הייתי כותב את זה בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזים".
מקום נכבד מוקדש בשיחות לשאלות העוסקות במה שבין נשים לגברים. הכרנו את ההתלבטות הזאת בכל יצירותיו. ב"מיכאל שלי" מנסה המספר לצלול לדמותה של אישה, כשהוא מאמץ גוף ראשון ואת נקודת התצפית שלה, ועוד אהבות שונות וכואבות מתקיימות במה שכתב. האהבה החשוכה שבין הוריו, הקשר הרגשי המיוחד למורה זלדה, והעיסוק הקומי בשאלה זו של סבו אלכסנדר שנעל את הדלת כדי לספר לנכד על נשים. ייתכן שעל רקע אישיותה של אמו והתאבדותה הגיע למסקנה, ש"אישה זה דבר שצריך לגעת בו יותר בזהירות מאשר בכלי זכוכית… אישה זה דבר שעשוי מחלומות, מגעגועים, מרגישות ומכאב". בשיחות שלפנינו אנו פוגשים אדם בוגר ומנוסה שמביא את התובנות המרגשות שלו בנושא. הוא מעיין בנושא בגילוי לב ובפתיחות. "התכונה הכי מקסימה. הכי מושכת בעיניי, גם בגבר וגם האישה היא הנדיבות… אני יודע שאין בת זוג יותר מושכת מאשר אישה נדיבה, ונדמה לי שאין גם בן זוג יותר מושך מאשר גבר נדיב. אין לי מתנה יותר יפה באוצר המתנות שיש להציע לבת זוג יותר מאשר נדיבות, סקרנות ודמיון ארוטי בלתי נרווה".


פרק בשיחה עוסק בתקופת חייו המשמעותית בקיבוץ חולדה. נחשפים בו לא מעט כאבים על הזמן המועט שהוקצב לו לכתיבה ועל היעדר מקום פיזי לכתיבה. את "מיכאל שלי" כתב עוז בחדר השירותים של דירתו הקטנטנה. כשנאלצו לעזוב ולעבור לאקלים של ערד בגלל מחלת הבן, לא קיבל סיוע כלכלי כמקובל לעוזב קיבוץ, כל זאת מוצג בסגנון בלתי מתלהם, והכאב מובע בפיוס מסוים. גם רגשי האשמה בנושא הלינה המשותפת מובעים בחסכנות רבה.
השיחות כולן מתנהלות באווירה של רוגע ומתוך תובנות של אדם שבע ניסיון, המסוגל לתפוס עמדה מרוחקת מהאירועים ולשוחח עליהם בשלווה. כך מעיד על עצמו עוז, "ב'שלום לקנאים' אני מנסה, לשם שינוי, לדבר בשקט, לומר בשקט דברים שפעם הייתי צועק אותם". בת השיח, שירה חדד, אורגת את הדברים בעדינות רבה, וגם השאלות האינטימיות ביותר מתקבלות כמכבדות מאוד את הנמען. בתהליך העריכה נשמרת האותנטיות של שיחות שבעל פה ומורגשים תיקוני לשון מינימאליים בלבד.
מרגש היה לשמוע מעין דברי סיכום כה בוטחים על החיים ועל הסובבים: "אני אוהב אדם כי גברים ונשים עשו לי טוב. ואולי כי הילדות שלי הייתה לא טובה, ולכן למדתי להיות אסיר תודה בכל פעם שמישהו עושה לי משהו טוב".
לסיום, ובנימה אישית, לא ידעתי דבר על מחלתו של עמוס עוז. במהלך הקריאה בלטו מאוד הסגנון הרגוע, הנינוחות, הפתיחות, המבט הספוג בשלווה על החיים. הרגשתי באי רצון ובחשש שלפניי מעין דברים של פרידה. הידיעה על מותו הגיעה באמצע הקריאה והעציבה מאוד.

צילום:Michiel Hendryckx

לייעוץ ראשוני ופרטים