מי מכיר את האיש שבקיר?

רמי מאירי, צייר הקירות המפורסם בישראל, מקבל הזמנות מכל העולם בזכות סדנת הגרפיטי שלו, שנהפכה לאטרקציה בקרב תיירים. ריאיון עם אומן שבעיקר אוהב להיות בחוץ.

כשרמי מאירי השתחרר מהצבא, הוא כבר ידע מה הוא אוהב לעשות, אבל הוא לא שמע על אף אחד שהפך את ציורי הקיר שלו למקצוע. אביו המתמטיקאי עודד אותו לעשות את מה שהוא אוהב והאמין בכישרון הציור שלו, אז מאירי, שהיה סטודנט לאומנות, טיפס לקומה השתיים־עשרה בעיריית תל אביב ובדק אם יש קיר שהוא יוכל לצייר עליו באופן חוקי. ציורי קיר גדולים ומושקעים כבר היו נפוצים בערים גדולות בעולם כדוגמת ניו יורק, ושלמה (צ'יץ') להט, ראש העיר, זרם עם היוזמה. הקיר התל אביבי הראשון שמאירי קיבל ניצב מול חוף פרישמן, והאומן צייר עליו את הדמויות שרשם במחברת הסקיצות שלו כשבילה בחוף הים. אותן דמויות מתנוססות על הקיר הזה, מול החוף, עד היום, אבל רק בזכות הרעש התקשורתי הגדול שהציור עשה.

"כל מבקרי החוף הקבועים הכירו אותי כשהכנתי את ציורי הקיר מול חוף פרישמן," משחזר מאירי את פריצת הדרך. "יום־יום, במשך חודשים, התקדמתי עם הציור, ואנשים התגודדו והביטו. גרתי אז ליד החוף, ויום אחד צעקו לי שמשחיתים את הציור. חרדי ריסס בספריי שחור על כל הדמויות שציירתי, הוא לא השאיר אפילו אחת. מאוד כאב לי לראות את זה. מה שקצת הקל עליי היה שהרגשתי שזה כאב גם לכל מי שהיה סביבי. אנשים התקהלו לנחם אותי ועודדו אותי שאמשיך ולא אשבר. אפשר היה להרגיש את הזעזוע ואת האכפתיות שלהם, כך הבנתי את הכוח של יצירה ציבורית."

השחתת הציורים, כאמור, סוקרה בהרחבה בתקשורת. "קיבלתי חשיפה," נזכר מאירי, "נהייתי מוכר, ועיריית תל אביב הציעה לי לצייר על קירות בעיר והסכמתי. שובצתי כמתנדב במחלקת חזות העיר, קיבלתי צבעים וצוות שהיה צמוד אליי, ויצאנו בכל פעם לטפל בקיר מכוער אחר שהעירייה בחרה."

מאז נפוצו ציורי הקיר של מאירי ברחבי תל אביב, בהמשך ברחבי המדינה ואחר כך גם בחו"ל. "אני מעביר סדנאות גרפיטי בכרם התימנים," הוא מספר, "תיירים ממליצים על החוויה, ומי שמגיע שומר איתי על קשר. ככה, למשל, התחילו להגיע אליי בטפטוף עוד ועוד יהודים שחיים בקהילה היהודית שבמקסיקו סיטי עד שיום אחד הם הזמינו אותי לצייר על שני קירות של תיכון יהודי בעיר. זו הייתה חוויה מצוינת. כשאתה מצייר בחוץ, אתה במגע עם האוויר, עם העולם, עם בני אדם. בכל יום עצר לידי חבר קהילה אחר והזמין אותי לביתו לארוחה או להתארח במפגש מעניין בעיר. באינסטגרם שלי יש צילומים של קירות שציירתי ברחבי העולם."

מה אתה אוהב לצייר?

"נראה שבהשפעת אבי המתמטיקאי אני אוהב משחקי נפח, להפוך קיר דו־ממדי לחוויה תלת־ממדית. עכשיו סיימתי לצייר על קירות של מנהרה בהוד השרון. יצרתי מנהרת תעתועים עם דמויות ש'נמרחות' בציור, כמו שרואים בנסיעה מהירה, הציורים 'רוקדים' על הקירות. אני אוהב אשליות של עומק ותחושת אנרגיה, ואני מאוד אוהב ים. להרבה מהציורים, שיצרתי בסביבה אורבנית או בחדרי ישיבות בבנייני חברות גדולות, הכנסתי את החוויה שלי ואת מה שאני רואה כשאני שט במפרשית קטנה וספורטיבית מול חופי תל אביב, נהנה מהרוח ומרגיש את האנרגיה המדהימה של הים."

מאירי, בן השישים וארבע, אוהב במיוחד להיות בחוץ. עוד כלי תחבורה שמועדף עליו, חוץ מהמפרשית, הוא אופניים. הוא נשוי, אב לבן ולבת (בני עשרים וחמש ועשרים ושמונה, מתמטיקאים, שעובדים בחברות היי-טק), מתגורר בצפון תל אביב עם אשתו ורוכב על אופניו לכל הסידורים בעיר, בכל מזג אוויר.

מה עושים בסדנאות הגרפיטי שלך?

"הסדנאות מזכירות מסיבה. אני תולה יריעת נייר גדולה, וכולם עובדים כקבוצה, משתחררים מהפחד להתבטא ולמלא בד לבן ונהנים מהצבעים ומתחושת השחרור. זו חוויה מגבשת שבסופה נשארים עם יצירה עשירה כמזכרת. אני מאוד אוהב אנשים, ומההיכרויות שעשיתי בסדנה כבר יצאו ציורים גדולים בדרום אפריקה, סן פרנסיסקו, גרמניה, פורטוגל ועוד."

איך הרגשת כשהוחלט למחוק את ציור הנערים המציצים, שציירת ב-2002 מתחת לחלונות של מלתחות הנשים, בחוף מציצים שבתל אביב?

"אני מבין בסיפור הזה את כל הצדדים. ציירתי את הנערים המציצים בתקופה שונה, לפני עידן המי טו. אז זה היה חלק מהתרבות שלנו. היום עדיין קוראים לחוף הזה מציצים ורואים את הסרט, אבל החיים משתנים. אנחנו מדינה שבה התרבות משתנה כל הזמן. אנחנו לא איטליה, שם אפשר לשים את פסל דוד בכיכר מרכזית, ואיש לא ישאל למה יש פה איש ערום. בישראל יש תנועה, שינוי וספקות כל הזמן. ארבע פעמים שפכו צבע כדי להסתיר את ציור המציצים שלי, התחלתי לחשוב מה אני רוצה ועד כמה חשוב לי שכולם יאהבו את הציורים שלי. ירדתי לחוף מציצים ושאלתי אנשים על הציור, שמעתי דעות שונות והבנתי שיש גם כאלה שלא מבינים ולא מקבלים את הציור. אנשים שנולדו אחרי התקופה שבה הוא צויר לא מגיבים אליו טוב, ואני לא יכול להילחם על יצירה שלי שפוגעת בהם. יזמתי פגישה עם אחת הפעילות במחאה, שסימנה את הציור שלי כבעייתי. דיברתי איתה, ומהר מאוד עברתי לצד שלה. היא נפלה קורבן לתקיפה אחרי שהכניסו סם אונס למשקה שלה. הסיפור שלה שבר אותי. יש לי אישה, ילדה, אימא – הזדהיתי איתה, הפגיעה בה זיעזעה אותי. רציתי לתת במה לצעקה שלה. הבנתי שאני צריך לחבק את הנשים שפועלות נגד הציור שלי. אמרתי לה, 'בואי נעבוד ביחד, קחו את הקיר, את ומי שתבחרי, ותשפריצו עליו צבע.' גם בקיר כזה יש אמירה אומנותית חזקה. אחרי האונס באילת החליטה עיריית תל אביב לכסות את הציור של המציצים והעלימה אותו. את הבושה שלא כיסו בחינוך, כיסו בצבע."