חייגו: 6120*

מה עושים עם ליא?

ליא קניג, אישה ללא הפסקה, מצחיקה בטירוף, מלאת שמחה ואנרגיה, עומדת שנים בקדמת הבמה של מיטב התאטראות בארץ ואין לה שום כוונה לרדת משם בקרוב. כלת פרס ישראל והגברת הראשונה של התאטרון הישראלי. ריאיון מיוחד לדיירי עד 120 . אחוות גיל הזהב.

כשהיא מציצה ממרומי גרם המדרגות, בהצגה החדשה שלה ‘מה עושים עם ג’ני?’, עוד לפני שעשתה את הצעד הראשון אל מרכז הבמה, נשמעות באולם תאטרון ‘הבימה’, תאטרון הבית שלה, מחיאות כפיים סוערות.
הקהל אוהב אותה והיא מצדה משיבה לו אהבה. ליא קניג כוכבת אמתית, הבמה היא ביתה והקהל הוא משפחתה המחבקת.

קניג נולדה בעיר לודז’ שבפולין והיא בת להורים שחקנים. אמה, דינה קניג, הייתה שחקנית מוערכת בפולין וברומניה, ואביה, יוסף קאמיין, היה חבר הלהקה הווילנאית ה’וילנר טרופה’. במהלך מלחמת העולם השנייה חיו ליא ואמה בצ’רנוביץ ובבסרביה, אחר כך נמלטו לאוזבקיסטן, אז חלק מברית המועצות. אביה נשאר עם להקתו בפולין ונפטר ממחלה בימי השואה בשנת 1942 . דינה קניג התחתנה בשנית עםם השחקן יצחק חוויס, ובתום מלחמה השתקעה המשפחה ברומניה. בניגוד לרצון האם למדה קניג משחק באקדמיה לאמנות בבוקרשט וכבר מגיל צעיר החלה להופיע בתאטרון היהודי בבוקרשט.
בשנת 1961 עלתה לישראל ולאחר שסיימה לימודי עברית באולפן התקבלה בתור שחקנית ב’הבימה’. בשנת 1962 הופיעה לראשונה על הבמה העברית במחזה ‘אדון פונטילה ומאטי משרתו’ בבימוי שמואל בונים ובמהרה החלה לבלוט בתאטרון. במשך השנים הופיעה בשלל תפקידים ראשיים במחזות קלסיים ובמחזות ישראליים מודרניים. קניג הייתה נשואה במשך חמישים שנה לשחקן והבמאי צבי שטולפר והם אף הופיעו יחד כמה פעמים.
קצרה היריעה מלפרט את עשרות התפקידים שגילמה בשנותיה הרבות על הבמה, נזכיר כמה מהם: ‘הכתובה’, ‘מירל’ה אפרת’, ‘אמא קוראז’’, ‘חתונת הדמים’, ‘פילומנה’, ‘ביקור הגברת הזקנה’, ‘הלוויה חורפית’, ‘מדריך למטייל בוורשה’, ‘רעל ותחרה’, ‘הנהג של מיס דייזי’, ‘הכיסאות’, ‘מועדון האלמנות העליזות’ ו’כל החיים לפניו’.
כאמור, בימים אלה מככבת קניג בהצגה ‘מה עושים עם ג’ני?’. היא מגלמת את דמותה של ג’ני איטון, אלמנה טרייה בת שבעים וחמש שאינה סרה לנורמות הזקנה המקובלות, ובמקום לשייט בבטחה אל מחוזות הזקנה המהוגנים והעגמומיים, כפי שמצפות ממנה בנותיה, פוצחת בחיים חדשים וסוערים. היא מציירת עירום, מתיידדת עם נגני מוסיקה ‘מתקדמת’, מתמכרת לשמפניה ומכניסה אל ביתה מאהב חדש. בנותיה החרדות מנסות להשיבה אל תלם הזקנה המקובל, אך ג’ני בשלה, נלחמת על זכותה לחגוג את החיים יום־יום ומחדש כמי שכל חייה לפניה.
‘מה עושים עם ג’ני?’ היא קומדיה הנוגעת בכל אחד מאתנו: בצעירים החיים בהכחשה ובפחד מפני הזקנה האורבת להם, ומנסים לחנך את הוריהם, ובזקנים המתעקשים לשמור על רוח הנעורים ויצר ההרפתקנות שעדיין וערים בהם, ורוצים להספיק כל מה שלא עשו – לפני שייגמר.
בגיל שמונים ושש ליא קניג מבינה את ג’ני ולעתים אף מזדהה עמה. “הדרך שלי ‘לחיות באקסטרים’ שונה מזו של ג’ני, אבל הצורך הוא אותו צורך; לטרוף את החיים, לצקת בהם משמעות, למצות. אני יודעת שאני חיה בעשייה מטורפת.
אין לי רגע דל. לפעמים זה קשה, לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי: ‘מה את חושבת שאת עושה?’ ומזכירה לעצמי שעברתי את גיל ארבעים, אבל רוב הזמן זה מה שמחזיק אותי.
אני אומרת תמיד שכל עוד רוצים אותי ומזמינים אותי, אני ממשיכה. מכאן מקור הכוח והסיפוק שלי.”

את עדיין מתרגשת כשאת עולה לבמה?
“כל ערב מחדש. מי שנהיה אדיש, מי שלא מתרגש – הבמה אינה בשבילו. משחק הוא מקצוע שמערב את כל ההוויה. אין חצי עבודה, אין מקום לזיופים. אי אפשר לדחות למחר. כששחקן לא מתרגש, הקהל מרגיש את זה.”
מה את אומרת על הדור הצעיר של התיאטרון?
“יש ביניהם כישרונות. פעם בכמה זמן יש איתי טיראן אחד, אבל בעיקרון אין את הנפילים שהיו לנו. אין את הטיפוסים של ה’שמן’, ה’רזה’, ה’מכוער’, ה’נמוך’, ה’חתיך’, היום כולם חתיכים, די דומים זה לזה. תחשבי על קלצ’קין, מסקין, ברטונוב, כל אחד מהם היה מאופיין כ’טיפוס’. כולם היו שחקנים משכמם ומעלה, וכל אחד הביא משהו אחר לבמה. היום זה חסר.”
עם זאת קניג מציינת שזה פלא בכלל שיש בארץ כל כך הרבה תאטרון ועשייה תרבותית. “רק בתל אביב, עיר שאינה משתווה בגודלה לכרך בחוץ־לארץ, עולות בערב אחד בין שלוש לארבע הצגות: הבימה, הקאמרי ובית לסין, כולם תאטראות השוכנים מרחק רחובות ספורים זה מזה. בהיכל התרבות נערכים קונצרטים, ובבית האופרה מתקיימים מופעי בלט או אופרה. ובל נשכח את תאטרון הסמטה ותאטרון תמונע, והכול רק בתל אביב. זה מטורף כמה שזה מבורך.”

איזה תפקידים את הכי אוהבת לשחק?
“היה שחקן רוסי גדול שאמר פעם: ‘תנו לי מחזה טוב, במאי טוב ותפקיד טוב, ואני אהיה שחקן טוב’. אני אוהבת הכול, אבל אולי התפקידים המושכים אותי ביותר הם תפקידים שיש בהם שילוב של קומי עם דרמטי, כמו התפקיד בדמות של ג’ני.”

איזה הצגה הכי מזוהה  עם ליא קניג?
“אני חושבת ש’אמא קוראז’’ ו’הכיסאות’. שתי הצגות בלתי נשכחות.”

איך את מגיבה לביקורות?
“למדתי לחיות עמה אחרי כל כך הרבה שנים. אני לוקחת את זה בפרופורציה. שמחה שאוהבים, אבל לא מתערערת כשלא. מה גם שלעתים מבקר אחד מהלל הצגה מסוימת ומבקר אחר קוטל את אותה הצגה בדיוק, כך שאני מבינה שבסופו של דבר זו נקודת מבט אישית ולא כולם חייבים לאהוב הכול.”

ביקורת יכולה להרוס הצגה?
“לא ממש. לקהל יש את המילה שלו. יש רבים שגם לא קוראים כלל ביקורות. יש לא מעט הצגות שספגו ביקורות שליליות והפכו לשלאגר ויש הצגות שהביקורת היללה אך הקהל לא הגיע.”
בשנת 2008 הוענק לליא קניג תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. בנימוקים להענקתו צוין כי התואר ניתן לה ‘על תרומה שאין דומה לה לחברה ולתרבות בישראל ועל יכולת וירטואוזית על הבמה’. בשנת 2010 קיבלה קניג תואר דוקטור לשם כבוד גם מאוניברסיטת בר־אילן. בשנת 2012 זכתה בפרס א.מ.ת – פרס האמנות, המדע והתרבות.
קניג משחקת בשלוש הצגות בו־זמנית וסיימה לא מכבר צילומים לסרט בהשתתפותה. היא מופיעה בפרסומות, משתתפת באירועי שבתרבות ומופיעה בהרצאות בארץ ומחוצה לה.

איך נראה היום שלך?
“אתמול לדוגמה יצאתי מוקדם בבוקר לירושלים למפגש עם תלמידים. משם הגעתי ישר לחזרה של הפקה חדשה שאני משתתפת בה. אחר כך היו לי ריאיון וצילומים לחדשות בערוץ 2. חזרתי הביתה בשש בערב. לפעמים גם יש לי עוד הצגה בערב. בגילי זה לא עניין של מה בכך.”

מה היית רוצה לעשות ועוד לא הספקת?
“ללמוד שפות נוספות. אני חושבת ששפות הן גשר אל אנשים ואל תרבויות. אני דוברת יידיש, פולנית, רומנית ועברית. זה לא מספיק. ויש כמובן את התכניות לסדר את התמונות, את הניירת האין־סופית ואולי אף לכתוב
זיכרונות.”

איך מגיעים לגילך מחוזקים באנרגיות ואופטימיות שבורכת בהן?
“לא תמיד זה קל, אבל אני משתדלת לקום כל בוקר מחייכת שני חיוכים, חיצוני ופנימי. אני מזכירה לעצמי שכל יום שעובר, לא חוזר ושהיום אני כאן כדי ליהנות וכדי למצות. נראה שזה עובד.”

לייעוץ ראשוני ופרטים