מהתופת להצלחה
היא התחילה את חייה במסתור ובבריחה מאימת הנאצים, ובישראל, חרף קשיי הקליטה, שברה את תקרת הזכוכית ומונתה ליועצת משפטית בכירה, לחברת הנהלה בבנק ולדירקטורית מובילה. היושרה, ההישגים המקצועיים והניסיון הניהולי שלה הם מרשימים בכל קנה מידה. סיפורה של שוש וינשל מבית עד 120 שברמת החייל הוא סיפור מעורר השראה על אישה קטנת ממדים, אך גדולה בהישגים.
שוש וינשל (שושנה), דיירת בית עד 120 שבתל אביב, יכולה היום להסתכל על הקריירה המקצועית שלה בגאווה רבה. היא הייתה האישה הראשונה שהגיעה לעמדות הנהלה בכירות בבנק בישראל, ובמשך עשרים שנה כיהנה כדירקטורית בחברות גדולות במשק.
"במשך שלוש־עשרה שנה כיהנתי כעו"ד במחלקה המשפטית בבנק לאומי," היא מספרת, "בהמשך ניהלתי את מחלקת ההנפקות בבורסה של הבנק, ואחר כך, כסמנכ"לית בכירה, ניהלתי את החטיבה העסקית שהייתי בין מקימיה. הייתי מספר שתיים או שלוש בבנק לאומי, בחטיבה שהייתה אחראית על עיקר ההכנסה של הבנק – ההלוואות והריביות, וניהלתי את קווי האשראי ללקוחות גדולים. הגעתי לתפקיד בכיר בבנק ובמשק הישראלי. לשמחתי, אחריי מונו כמה מנכ"ליות בבנקים בישראל, אבל בשנים שאני פעלתי כמעט לא הייתה לנשים דריסת רגל בעולמות האלה. היה צריך להפגין הרבה ביטחון, עבודה והתמדה כדי להיכנס לעמדות בכירות. במשך שנים פתח מנכ"ל את הישיבות כשהוא מחווה אליי ואומר, 'גבירתי ורבותיי.'"
אחרי קריירה רבת שנים בבנק מונתה שוש לדירקטורית מבוקשת בחברות מובילות במשק, פרטיות וציבוריות. היא ישבה בישיבות דירקטוריון חשובות ועבדה עם "השחקנים" המרכזיים של המסחר והכלכלה בישראל.
כשבוחנים את הישגיה ומתייחסים גם לנקודת הפתיחה שבה התחילה וינשל את חייה, מעריכים אף יותר את החוזקות והכישרונות שלה. סיפור ילדותה הוא אחד הסיפורים הדרמטיים שיש. וינשל נולדה בברטיסלאבה (היום בירת סלובקיה) שבצ'כוסלובקיה כשהנאצים עלו לשלטון. הוריה של שוש השיגו מדי פעם מסמכי חסות שהגנו עליהם לתקופת מה, אך כשהחסות פגה הם נאלצו לברוח ולהסתתר.
"בשנת 1944, כשהייתי בת שמונה וחצי, המצב נהיה עוד יותר מאיים ומפחיד. נראה היה כי הונגריה היא מקום בטוח, ולכן אחי ואני הועברנו לשם על ידי מבריח בתשלום. לצערי, בלילה שהועברנו להונגריה גם הנאצים פלשו אליה, ואנחנו נתפסנו ונשלחנו לבית יתומים. רק אחרי כמה חודשים הצליח אבי להחזיר אותנו לברטיסלאבה. באותה עת רוב יהודי סלובקיה כבר נרצחו על ידי הנאצים. כניסיון אחרון להציל אותנו הכינו אבי ובן דוד שלי מחבוא, שכונה על ידינו 'בונקר', ולמעשה היה חדר בדירה של אישה קתולית, שהסכימה לשתף פעולה ולעזור לנו. ארון בגדים גדול הפריד בין החדר הסודי לשאר החדרים שבדירה, הסתתרנו בו שישה־עשר איש במשך שמונה חודשים."
מה את זוכרת מהתקופה הזו?
"אסור היה לנו לדבר, רק ללחוש, ואסור היה לנו לזוז. היינו שישה בני משפחה אחת ועוד עשרה אנשים, שלא היה לי מושג מאיפה הגיעו. היינו שתי ילדות, אחי הגדול, והשאר היו מבוגרים. הייתה מיטה אחת, רחבה יחסית, שבה ישנו שתי האימהות איתנו, שתי הילדות. כל השאר שכבו בצפיפות על הרצפה. את הזמן העברנו במשחקי קלפים ובסריגה – פרמנו וסרגנו. אני לא זוכרת שהתקלחתי, הצרכים נעשו בדלי."
ואותה אישה שסיכנה את עצמה בשבילכם?
"עד היום אני לא יודעת למה היא עשתה את זה," אומרת וינשל. "היא סיכנה את עצמה מדי שעה ומדי דקה. מאוחר יותר דאגנו שיכריזו עליה כעל חסידת אומות עולם ביד ושם, אנה מרשונוב שמה. בתקופה שהגוף שלי התמלא בכתמים ענקיים היא הסתכנה, לקחה אותי לרופא וסיפרה שאני אחייניתה מהכפר. הרופא אבחן שאני סובלת ממחסור חמור בוויטמינים וכמובן לא האמין לסיפורה, אך למזלנו לא הסגיר אותנו. כדי לעזור לי היא דאגה להביא לי קליפות של תפוחי אדמה ובצל. כולם חשדו בה. היא כל הזמן הייתה בסכנה. הנאצים הגיעו לדירה אחרת שהייתה בבעלותה כדי לחפש יהודים, הם אמרו לה שבקרוב יחפשו גם בדירה השנייה, שבה היינו, אבל היא המשיכה להסתיר אותנו, לא היה לנו לאן ללכת וניצלנו בנס."
את זוכרת את סיום המלחמה?
"כשהחזית התקרבה אלינו ושמענו הפצצות, הבנו שישנה התערבות חיצונית והיינו מאושרים, יכולנו אז לפתוח מעט את החלון ולנשום קצת אוויר. הבניין שהסתתרנו בו היה בסמוך למצודה של ברטיסלאבה. מכל כיוון שמענו יריות שעברו מעל הבית ולעבר המצודה. ראינו חיילים סלובקים נכנעים ברחוב, ואז הגיעו הרוסים, והבונקר שלנו נהפך גם למקום מסתור לנשים ולילדות מכיוון שהחיילים הרוסים אנסו בדרך את כל מי שהם ראו."
איך המצב הזה השפיע עלייך?
"חייתי שנים בפחד ובחרדה, זו צלקת שלעולם לא תגליד. ב-1945, כששוחררנו על ידי הצבא הרוסי, נכנסנו לדירה שבה היה ארון ספרים גדול. התחלתי לקרוא ספרים רק כשהייתי בת תשע וחצי. אחד המראות הטראומטיים שהשפיעו עליי קשה היה מראה דודתי ובתה שחזרו מאושוויץ. קלטנו אותן בביתנו, ואימא שלי פינקה אותן בכל דרך שיכלה. הפעם ראשונה שנכנסתי לבית הספר הייתה כשנכנסתי לכיתה ה. אחרי שנתיים נערכנו לעלות לארץ. הגיעו אלינו פעילים ציונים, והייתה פעילות ציונית נהדרת. הם קיבצו אנשים שבורים, ובאופן מפתיע ומהיר גיבשו פעילות תרבותית מגוונת, מחנות נוער, הצגות והכנות רבות לעלייה."
ספרי על העלייה לישראל?
"עליתי ב-1949 בעליית הנוער עם עוד כארבעים ילדים. שיכנו אותנו בבית באבו כביר. המדריכים שלנו היו תושבי גוש עציון שחזרו מהשבי בירדן. לא למדנו הרבה, אבל מהר מאוד למדנו את השפה. בהמשך כל קבוצת הילדים, שהייתי חלק ממנה, נשלחה ליבנה. אבא שלי לא הסכים ואמר, 'תסיימי בגרות, ואז תעשי מה שאת רוצה.' חזרתי לגור עם הוריי, שגרו אז בדירת חדר בבני ברק. ישנתי על מיטה מתקפלת שפתחנו בלילה במטבח וסגרנו ביום. המטבח היה קטנטן, מטר אחד על שני מטרים. התעקשתי להתקבל לכיתה י"א, שתאמה את הגיל שלי, למרות שבאותו זמן סיימתי פורמאלית רק ארבע שנות לימוד. התקבלתי הודות למנהל תיכון עירוני ג, שהיה מכיל ומקסים, ולאחר שעשו לי מבחנים פסיכוטכניים."
העולה החדשה
כאן כבר אמור היה להתחיל פרק מסוים של נחת, אבל אז ההשתלבות של וינשל כנערה בישראל התבררה כמאתגרת: "נכנסתי לתיכון, וזה היה השוק של החיים," היא מספרת בצער. "עד לאותה נקודה הרגשתי שאני מוכשרת ומקובלת, אבל בתיכון נתפסתי כעולה חדשה והייתי מבודדת. לא התחברו איתי, ואף ילדה לא הזמינה אותי לביתה. היינו בכיתה שלוש עולות חדשות, ולכן התחברנו. גם בצבא נתפסתי כעולה חדשה, והייתי מבודדת. עבר הרבה זמן עד שנפטרתי מהסטיגמה הזו והתעריתי בחברה הישראלית."
דיברתם בארץ על האימה שחוויתם לפני העלייה?
"במהלך השנים לא דובבתי את הוריי לספר לי על השואה, לא שאלתי מאיפה הייתה להם תושייה, ומניין הם השיגו כסף. הדחקתי את זה, וכשהתחלתי לחשוב על כך לעומק, כבר לא היה את מי לשאול. הם רצו למחוק, וכך גם אני, רציתי בעיקר להיות ישראלית. ההורים שלי לא נהיו ישראלים. אימא חיה עד גיל מאה ואחת ואבא עד גיל תשעים וחמש. היו להם חברים בארץ, אבל הם מעולם לא למדו עברית. אני הייתי זו שטיפלה בכל הבירוקרטיה. הם עבדו בעבודות כפיים כדי שאוכל ללמוד, אימא שטפה כלים במטבח של תחנת המשטרה שבתל אביב, ואבא עבד כסבל בבית חרושת."
המירוץ קדימה של הנערה המוכשרת, למעשה, כבר התחיל. מהיום הראשון בצבא שילבה שוש את השירות הצבאי עם לימודים. "קמתי בשש בבוקר לצבא, ואחרי הצוהריים למדתי משפטים עד הערב. כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בבנק לאומי."
בבנק עבדה שוש כפקידה ובמקביל המשיכה גם את לימודי המשפטים. כשקיבלה את התואר עברה למחלקה המשפטית של הבנק, ותוך כדי העבודה התמחתה במשרד פרטי. בשנים האלה היא גם נישאה והביאה לעולם שתי בנות.
היית יוצאת דופן בצמרת ההנהלה הבכירה שבבנק
"כאישה הייתי יחסית בודדה. בצמרת הניהול היו בעיקר גברים, והם כמעט לא קידמו נשים. חלק מהלקוחות הרימו גבה כשפגשו אותי בפעם הראשונה, ולא פעם, כשראו אותי, ביקשו שאקרא לבוס. היה אפילו מנכ"ל של חברה מסוימת שאמר לי במפורש שהוא לא עושה עסקים עם נשים כמוני – זה לא עזר לו."
איך תתארי את המציאות שלך כאישה בכירה באותן שנים?
"הרגשתי שאישה צריכה להוכיח את עצמה יותר מגבר כדי להצליח באותו תפקיד. בכל תפקידיי רציתי לקדם נשים, אך התקשיתי למצוא, הרבה בגלל הנשים עצמן. ראיתי נשים שמתלבטות אם הן מספיק טובות, ולעומתן גברים שתמיד הרגישו בטוחים בעצמם. הנשים התלבטו יותר בגלל הפגיעה האפשרית בחיי המשפחה, כי כשאישה לוקחת על עצמה תפקיד גדול, היא תמיד מתוסכלת שהיא לא מספיק אימא ולא מספיק בעבודה. בסופו של דבר, הצלחתי לקדם רק מספר מועט של נשים. בבנקאות הייתי הבכירה ביותר בזמנו, ואני חושבת ששיניתי מציאות. אחריי הכול נפתח, ושלוש נשים התמנו למנכ"ליות של בנקים."
איך את מגדירה ניהול נשי?
"החשיבה של אישה שונה מגבר, אבל אני חושבת שהיא טובה יותר לעסקים. לא פעם תחושת הבטן והאינטואיציה הנשית הוכיחו את עצמן. אין להקל ראש באינטואיציה, וברור שהיא רק חלק ממכלול שלם של מרכיבי אישיות. נשים יותר גמישות, לא פעם השתמשתי ביכולות הנשיות שלי, כמו סמול טוק, כדי לשבור את הקרח."
מה העצה שלך למי שרוצה לשלב משפחה וקריירה?
"אף שהיום המצב שונה לחלוטין, אני חושבת שנשים עדיין צריכות למצוא איזון ולהתקדם כמה שאפשר. אנחנו לא פחות מוכשרות, אולי אפילו יותר, אבל צריך לזכור שהשילוב לא פשוט. יש הרבה בחירות לעשות. לא תמיד הצלחתי למצוא את האיזון בין הבית לעבודה."
איך בכל זאת שילבת בין החיים הפרטיים למקצועיים?
"עבדתי שעות מטורפות, מהבוקר ועד הערב. עד היום אני מרגישה שאולי גרמתי עוול לילדים שלי. אין לי ספק שהשעות הרבות שנעדרתי מהבית פגעו בהם. הם לא קיבלו את מה שהיו צריכים מאימא, למרות שהיום הם טוענים שזה לא נכון. לא ליוויתי אותם בדברים בסיסיים, ובמובנים רבים הפסדתי, לא ראיתי אותם מספיק מתפתחים וגדלים. יש הפרש של שלוש שנים בין הבנות שלי, כך שהגדולה גידלה את הקטנה. ככה זה שאישה מייחדת חלק ניכר מחייה לעבודה. להתקדמות המקצועית שלי היה מחיר רב, בעיקר משפחתי. נישואיי הראשונים הסתיימו בגירושים הרבה לפני שהתקדמתי בעבודה. נישאתי בשנית לבצלאל, והבאנו לעולם ילד משותף. בלי תמיכתו המשמעותית והפרגון לא הייתי מצליחה בכל עיסוקיי. הוא היה התומך האולטימטיבי, איש חם, אוהב, בעל ואבא נהדר לכל שלושת ילדיי. הבת הגדולה שלי חזרה בתשובה, היא אם לאחד־עשר ילדים ויועצת בבתי ספר. הבת השנייה היא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, והבן שופט בירושלים. שלושתם קרייריסטים, אבל אני חושבת שהם מצליחים לאזן יותר בין הבית לעבודה."
המשפט שהכריע את הכף
בראשית שנות התשעים התחלפה ההנהלה בבנק. גם הדירקטוריון התחלף. "בנק לאומי היה הבית שלי במשך שלושים וחמש שנים, ובתחילת שנות התשעים, עם השינויים בצמרת, כבר לא הייתה לי שפה משותפת עם ההנהלה, התחילה לנשוב רוח של מינויים פוליטיים, והיה גם אירוע שלא אפשר לי להישאר. חונכתי שמי שלוקח הלוואה צריך להחזיר, היה לקוח גדול שחשב שיוותרו לו. הוא היה חייב לבנק סכומים אסטרונומיים. ניהלתי איתו משא ומתן, וכבר עמדה על הפרק האפשרות שהוא ייאלץ למכור את אחד ממלונותיו הגדולים, אלא שאז, ביום בהיר אחד, זומנתי בשל הסיטואציה הזו לחדר המנכ"ל, שבו היו הלקוח הכועס והמנכ"ל. כשנכנסתי לחדר הלקוח הסתכל עליי ואמר, 'את זו חבל שהצלנו מהנאצים.' המנכ"ל ישב שם ולא אמר מילה. באותו רגע התבשלה בי ההחלטה לעזוב. זו הייתה תקופה קשה מאוד בשבילי."
עכשיו עצמאית
לאחר שעזבה את הבנק התחילה שוש בקריירה שנייה כדירקטורית בחברות גדולות, כמו בזק, רפאל, מלונות דן, דלק ובנק מרכנתיל דיסקונט. "היה מגוון," היא אומרת בהנאה, "בכל פעם נכנסתי לעולם מקצועי אחר, ולראשונה הייתי אדונית לזמן שלי. התנדבתי גם ביד ושם, שם כיהנתי כחברת הנהלה במשך כעשרים שנה, אלה היו שנים חשובות בעשייה שלי. כשמלאו לי שמונים הפסקתי עם כל התפקידים שלי, למעט יד ושם.
המעבר לבית עד 120 היה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בחיי אחריי שבעלי נפטר. השתלבתי בחיי החברה, ומצאתי כאן חברים טובים, ובשבילי זה מאוד משמעותי. לצערי, במהלך שנות העבודה הארוכות שלי, לא היה לי זמן לטפח קשרים חברתיים רבים וליהנות מהם. אני מעריכה את הפרק הזה בחיים, כשאני יותר פנויה לכך."
היום ממעוף הציפור, מה ההישג המשמעותי ביותר שלך?
"כילדה שבקושי הצליחה לשרוד, הקמתי משפחה גדולה, מרובת נכדים ונינים, אוהבת וחמה. בסופו של יום, זה הדבר החשוב והאמיתי ביותר בחיים. אלה החיים."
