חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

מאחורי הקלעים עם סנדרה שדה

הבית האמיתי שלה הוא התאטרון, והמבטא הרומני הוא סימן ההיכר שלה. סנדרה שדה, הכוכבת המוכתרת של סברי מרנן, פותחת בפנינו את ליבה ומדברת בגילוי לב על ילדיה שבחרו בבמה כדרך חיים והיתרונות שבכך, הקושי של השנה האחרונה והמחשבות על מה שצופן לנו העתיד הלא ידוע ועל געגועיה אל אורות הבמה. קבלו את סנדרה שדה, שהיא ההפך הגמור מריקי רוזן.

סנדרה שדה, ילידת 1949, נולדה ברומניה לזוג זמרי אופרה שהכירו באקדמיה למוזיקה ועלו לישראל ב-1964, היישר למעברה שבבת ים. מאחר שהאהבה לתאטרון כבר הייתה טבועה בה, זה היה טבעי שסנדרה תמצא את ביתה האמיתי על הבמה. היא למדה משחק באוניברסיטת תל אביב, ובסיום הלימודים הצטרפה לתאטרון חיפה. היא התחילה קריירה מפוארת כשחקנית משנה ובמהרה נהייתה לשחקנית ראשית. סנדרה הופיעה על כל במות התאטרון בישראל, שיחקה בסרטים ובסדרות, ובשנים האחרונות היא חברה בצוות הקבוע של הבימה. היא תמיד שמחה לעלות על הבמה, להופיע ולהוציא מעצמה את המקסימום, בכל תפקיד. את בעלה, השחקן מוני מושונוב, הכירה בתאטרון חיפה. אין זה מפתיע שגם שני ילדיה בחרו באורות הבמה. בתם, אלמה, היא זמרת אופרה מוערכת, ובנם, מיכאל, שחקן ומוזיקאי. אחיה של סנדרה הוא זמר הטנור גבי שדה, גיסתה היא מעצבת האופנה דורית שדה ואחייניתה היא הזמרת מיקה שדה. זוהי משפחה מלאה בכישרון, ואפשר לומר שהשדה המשפחתי הנרחב צמח לתפארת. סנדרה היא אישה יפה מאוד, למרות מה שהיא חושבת, ועם כל ההומור והקלילות, היא לוקחת את החיים בכלל ואת המשחק בפרט ברצינות גמורה.

נולדת חמש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. עד כמה השואה הייתה נוכחת בבית?

"השואה הייתה נוכחת מאוד. למזלם של הוריי, הנאצים לא הספיקו לקחת את יהודי בוקרשט. אבי נשלח למחנה עבודה, והוריי גם חוו את ההפגזות על העיר ושהו במקלטים. דרך סיפוריהם של קרובי משפחה למדנו על הגיהינום שהם עברו. שיחות שואה היו מאוד דומיננטיות וטראומטיות, ובמשך שנים הרגשתי שזה חלק בלתי נפרד ממני. כששיחקתי בהצגה חמש של נולה צ'לטון עברתי, כנראה, סוג של קתרזיס והצלחתי להרפות מעט."

היו לכם חיים טובים ברומניה. מדוע עליתם לארץ?

"אימא שלי הייתה ציונית, בלי שידעה שכך קוראים לזה. היא פשוט הייתה באקסטזה מעצם הרעיון שנחיה במדינה של יהודים. אני רציתי שנהגר לאמריקה בגלל הוליווד. אימא שלי הטילה וטו על הרעיון, ולא היה אפשר בכלל לדון באפשרות הזו."

איך הכול התחיל?

"הוריי היו זמרי אופרה, כך שמאז שאני זוכרת את עצמי האומנות הייתה דרך חיים. אבל הבחירה בתאטרון הייתה בחירה שלי, שהתחילה ביום שהקראתי שירים בכיתה ונוכחתי לדעת שאני עושה את זה די טוב. בהמשך התגלגלתי לתוכנית רדיו, שבזמנו קראו לזה תסכית, מלשון להסכית, להקשיב. למדתי בחוג לתאטרון בבוקרשט, וכשעליתי לבמה בפעם הראשונה אפפה אותי תחושה חמה, אנרגיה שלא דומה לשום אנרגיה אחרת. אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שהתאטרון הוא הייעוד שלי. עד היום כשאני עולה לבמה אני מרגישה שאני עוברת לממד אנרגטי יצירתי אחר. זו מתנה יוצאת דופן."

ואחרי שנים של תאטרון הגעת גם לטלוויזיה

"בניגוד למוני ולמיכאל, במשך השנים כמעט לא עשיתי קולנוע וטלוויזיה. תמיד ידעתי מה לעשות על הבמה, אך לא מה לעשות מול המצלמה, עד שהגיעה ריקי רוזן מסברי מרנן. רק בגיל שישים התחברתי למדיה הזו, בעיקר בזכות טוביה צפיר והטקסטים. המשחק בסברי מרנן לצד טוביה זה סגירת מעגל כי ההצגה הראשונה ששיחקתי בתאטרון לנוער הייתה איתו. הוא היה מלך האלמוגים ואני בתולת הים."

עד כמה ריקי רוזן היא סנדרה?

"אין לי כמעט שום דבר במשותף עם האישה הזו. כשהייתי צעירה הלכתי לפסיכולוגית שאבחנה אותי כפליזרית, כלומר זו שמרצה אחרים. פתאום בגיל שישים זכיתי לעשות תיקון בעניין הפליזריות ולשחק דמות שאומרת כל מה שעולה על רוחה, כל מה שאסור להגיד. במובנים רבים זו מתנה יקרה מפז, את מגלה שאפשר להישאר בחיים גם אם דיברת בחוסר טאקט, גם אם העלבת."

איך ההרגשה להיות סלב, להיות מוכרת ואהודה?

"בסברי מרנן הבנתי סופית את הפער העצום בין מספר המבקרים בתאטרון 'למספר המבקרים' בטלוויזיה, מהספה שבסלון. עד אז הציבור הרחב זיהה אותי רק כשדיברתי, וגם זה רק בגלל המבטא הרומני הכבד. פתאום, כשאני מסתובבת ברחוב, אנשים ניגשים אליי ומבקשים להצטלם איתי, ילד בן עשר מבקש שאברך אותו לכבוד יום ההולדת. כשהסלבריטאיות מגיעה בגיל הפנסיה, זה מרגיש יותר כמו עבודה סוציאלית מאשר חגיגת אגו. אני לא יכולה לשמוח מהתופעה הזו כמו בחורה בת עשרים וחמש שמרגישה על גג העולם, אבל התגובות והאהבה שאני מקבלת בהחלט נעימות."

אפרופו סלב, איך את מרגישה עם כוכבי הראליטי שנהפכים בין לילה לשחקנים?

"את יודעת, יש לי חברים אליטיסטיים שלוחמים למען האליטות הישנות בתאטרון וחושבים שהתופעה הזו היא שערורייה ואפילו בגידה במהות המקצוע. אני חושבת שאנחנו צריכים להתחבר למציאות, למה שקורה כאן ועכשיו ולטעמו של הדור הזה, ואם באמצעות סלב יבואו צעירים לתאטרון או יצפו בסדרה ישראלית – דיינו."

איך חיים כל הזמן עם ביקורת שלעיתים היא נטולת כפפות ואכזרית?

"גדלתי בבית שהאומנות הייתה דרך חיים של הוריי. הם הכירו באקדמיה למוזיקה שברומניה, וכל יום העבירו ביקורת, מי טוב יותר ומי פחות. בכלל, ביקורת הייתה נושא מאוד דומיננטי בחיי. בהמשך, גם נולה צ'לטון דגלה בגישה שמי שעוסק באומנות צריך להיחשף לביקורת קשה ולשדרג את עצמו כל יום."

איך חיים כל הזמן עם ביקורת שלעיתים היא נטולת כפפות ואכזרית?

"גדלתי בבית שהאומנות הייתה דרך חיים של הוריי. הם הכירו באקדמיה למוזיקה שברומניה, וכל יום העבירו ביקורת, מי טוב יותר ומי פחות. בכלל, ביקורת הייתה נושא מאוד דומיננטי בחיי. בהמשך, גם נולה צ'לטון דגלה בגישה שמי שעוסק באומנות צריך להיחשף לביקורת קשה ולשדרג את עצמו כל יום."

את נשואה לשחקן, הבת שלך זמרת אופרה מחוננת והבן שלך שחקן מוערך. איך נראים החיים במשפחה כזו?

"לעיתים מעמסה ולעיתים הקלה, יתרון לצד חסרון. במאזן הכללי אני חושבת שהיתרונות עולים על החסרונות, כי כשכולנו עוסקים בעולם החשוף והתובעני הזה השפה המשותפת מקלה, המצוקות זהות, האתגרים מובנים והפרגון הדדי."

שנים של זוגיות יציבה עם מוני. איך עושים את זה?

"החוכמה היא לעבור את התקופות הרעות ולהאמין שהטוב יחזור, כמו גם להיות נדיב לחולשות של בן הזוג, להכיל ולקבל אותן גם כשהן פוגעות וכואבות. אני לא מאמינה שהדשא של השכן ירוק יותר, נהפוך הוא. לי הוא תמיד נראה צהוב יותר. יחסים דורשים סבלנות ואורך רוח."

איך עוברת עליכם תקופת הקורונה?

"אני לא אוהבת את החופש שנכפה עליי בשל היעדר פעילות תרבותית. אומנם היה לי פנאי נפשי ורגשי שלא היה לי הרבה זמן, אבל אני חושבת שאם הנגיף הזה ימשיך התאטרון בסכנה, וזו מחשבה מבעיתה, מה גם שזהו מקור הפרנסה של כל המשפחה שלי."

תאטרון או קולנוע וטלוויזיה?

"חד משמעית תאטרון. אני תמיד מחכה לעלות על הבמה ולקבל תפקיד קטן כגדול. גם אם צריך להחליף שחקנית שמאיזו סיבה אינה יכולה להופיע, אני מתייצבת ושמחה בחלקי."

על מה את עובדת היום?

"על מחזה של נאוה סמל שנקרא דָבָר על מקום הימצאם, שמביימת איה קפלן, הוא אמור לעלות באמצע אוקטובר, בהבימה. זה תפקיד נפלא על  עולה חדשה מרומניה שהגיעה לארץ בזמן הצנע. גדלתי במעברה, כך שהדמות נמצאת באזור נפשי מוכר. בנוסף אני משחקת בתאטרון באר שבע במחזה שנקרא הדירה של רוזה. דינה דורון שיחקה במחזה הזה, אבל מפאת הסכנה שבקורונה הרופא אסר עליה לשחק. אני חולקת את התפקיד הזה עם רבקה מיכאלי, לשמחתי גם את ההצגה הזו מביימת איה קפלן, שהיא במאית צעירה ומוכשרת."

אפרופו במאית, יש לך העדפה מגדרית בבימוי?

"יש לי סולדריות נשית כשיש במאית, זה גורם לי גאווה מגדרית, אך המגדר אינו קובע את האיכות או המקצועיות של הבימוי. אני כל כך מתלהבת בזמן החזרות, אני נמצאת בבועה שכולה יצירה, כך שאני תמיד מתאהבת בזמן הזה בבמאי או בבמאית."

אפרופו במאית, יש לך העדפה מגדרית בבימוי?

"יש לי סולדריות נשית כשיש במאית, זה גורם לי גאווה מגדרית, אך המגדר אינו קובע את האיכות או המקצועיות של הבימוי. אני כל כך מתלהבת בזמן החזרות, אני נמצאת בבועה שכולה יצירה, כך שאני תמיד מתאהבת בזמן הזה בבמאי או בבמאית."

ואין כמו שמפניה וקוקאין על הבוקר?

"חס וחלילה."

מעולם לא הבעת את דעותייך הפוליטיות. מדוע?

"אני אדם רגשני באופיי ויכולה בכל רגע נתון להזדהות גם עם צד אחד וגם עם הצד השני. תוסיפי לזה את הפליזריות שבי, את זו שרוצה להיות בסדר עם כולם, ואולי זה בכלל חוסר עמוד שדרה פוליטי. אומנם החלטתי להישאר בצל, אך אני מעריכה מאוד את אותם אומנים שמביעים דעות מוצקות, נלחמים על האמת שלהם. זה מורכב ואכזרי ובעיקר דורש אומץ."

איזה חלום היית רוצה להגשים?

"להקים תאטרון לשחקנים שמסיבות שונות לא שיחקו ולהגשים להם חלום. ייתכן שרצו אך לא העזו, אולי נבחנו ונדחו, לא היה להם ביטחון עצמי או שנסיבות החיים הרחיקו מהם את החלום הזה. אני מאמינה שכל מי רוצה לבטא את השחקן שבו זכאי להזדמנות הזו, ואשמח להיות הכתובת, אפילו כהתנסות חד פעמית. ההשראה שלי מבוססת על זמרת האופרה השוודית ולבורג ורבק-סוורדסטרום, שהטיבה לבטא את הרעיון באמצעות המשפט האלמותי: 'הקול האנושי חי כשלמות אצל בנאדם.' לדבריה, לא לפיתוח הוא זקוק כי אם לגילוי. הסיפור של ולבורג ארוך וראוי לכתבה בפני עצמה, אבל הרעיון הוא שכל אדם יכול להגיע לקול שהוא חלם עליו, כל אחד שרוצה יכול לשיר את עצמו, וכמו בשירה כך זה במשחק. זה החלום, הלוואי שאגשים אותו."

ממה את שואבת אנרגיות מלבד משפחה ותאטרון?

"אני לומדת במשך שנים אצל מורה ששמה חנה פילניק, במיזם המכונה הורים מרפאים. בעזרת אנרגיה פנימית מכוונת לומדים לרפא את הילד שבך ואת האנשים שבסביבתך, להשתמש בעולם האנרגטי כדי לשפר ולתקן את הגוף והנפש. ישנן אין-סוף דרכים ליישם את הרעיון, חנה היא מורה דגולה, והתוצאות גורמות לשינוי ממשי. סיימתי עכשיו גם קורס שנקרא אומנות האהבה, שבו לומדים להכיל את האנשים שאנחנו פחות אוהבים, או לא אוהבים או שיש לנו חשבונות איתם. כשמישהו מעצבן אותנו, בהכלה היחס שלך כלפיו משתנה, המשברים נפתרים ואיכות החיים שלך ושל האדם שעימו יש לך בעיה משתפרת פלאים. הכעס והשנאה הם אנרגיה ששואבת אותך והופכת לקבועה, הרוע יותר עוצמתי מאהבה, יש לו כוחות הרס."

את מיישמת את השיטה גם עם מוני?

"בוודאי, כשמוני ואני בתקופה מתוחה ולחוצה, קשה לצאת מהמעגל של הכעס ולעיתים אף של העלבון. זה כל כך חשוב להפסיק את כדור השלג הרע הזה כשאתה חי עם אדם ארבעים שנה."

איך את עושה את זה?

"במדיטציה של שתיים-שלוש דקות, שלוש פעמים ביום. אני חושבת עליו כילד, לוקחת אותו על הידיים ונותנת לו במרוכז גל או זרם של אהבה, ובשל המחשבה שהוא ילד קטן, קל לי באותו רגע לאהוב אותו. בצוהריים אני שוב מחבקת אותו לחיקי ובוחרת ברגע קסום, כמו הזמן שהתאהבנו, ובערב שוב ברגע טוב של אהבה שחווינו, בתקופה טובה וכדומה. בדקות האלה אני מפסיקה הכול ומתמקדת בטוב, באהבה. התוצאות מדברות בעד עצמן, פתאום העצבים נעלמים, הוא מתמלא ברוך ובאהבה כלפיי, וההרמוניה חוזרת לבית. בכל פעם את מכילה מישהו אחר. הגעתי לשם בזכות הבת שלי, היא יזמה את הרעיון."

יש לך מחשבות וציפיות לעתיד?

"להמשיך לשחק. זה מהותי, מקור הכוח והנשמה, ועל כך אני מודה יום-יום."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים