לימור לבנת – מאז ועד היום

“אין חברים בפוליטיקה,” כך טוענת לימור לבנת. אחרי עשרים ושלוש שנים כחברת כנסת ושרה, היא כנראה יודעת מה היא אומרת. היא מסתכלת אחורה בסיפוק, אך לא בגעגוע. “מיציתי. הקדשתי את מיטב שנותיי למדינה מתוך תחושת שליחות ואמונה בדרך. אני שמחה שהייתי, ושמחה לא פחות שהיום אני לא שם.” ולא, היא לא מוכנה לדבר על מירי רגב.

לימור לבנת 1

הפרישה מהחיים הפוליטיים לא גרמה ללימור לבנת להפסיק את העשייה והתרומה הציבורית שלה, להיפך. היא יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה, תפקיד שאותו היא עושה בהתנדבות, היא חברה בוועד המנהל של אוניברסיטת אריאל ושל מרכז סוזן דלל, גם בהתנדבות, ודירקטורית בקרן הפנסיה מקפת.

נראה שאת לא מפסיקה לעבוד גם אחרי הפרישה

“כן. אני אדם של עשייה, לא יודעת לשבת בבית. כל עוד אני יכולה לתרום, להשפיע, להניע ולגייס את השם והקשרים שלי לטובת דברים משמעותיים אני מתכוונת לעבוד. אני מאמינה שהדברים שאני עושה חשובים, ולכן אני עושה אותם בהתנדבות. אני שם בגלל המהות.”

את מתכוונת לקרן לרווחת ניצולי השואה? מה עושה הקרן הזו?

“זו קרן חשובה מאין כמוה שהוקמה על ידי ניצולי שואה למען ניצולי שואה. לא היה לי מושג כמה אשאב פנימה ואתחבר למקום הזה, לשליחות ולעשייה שבו.

תקציב הקרן הוא כ-800 מיליון ₪ בשנה. סכום יפה, אך לא מספיק. אנחנו מספקים עוד תשע שעות סיעוד בשבוע, מעבר להקצאה של הביטוח לאומי לניצולי שואה, הזכאים לכך ועל פי קריטריונים שנקבעו. המימון מגיע ממשרד האוצר וממשלת גרמניה באמצעות ועידת התביעות. אנחנו הגוף המבצע. זו אופרציה לא פשוטה לניהול.

אנחנו גם מגייסים תרומות לאפיקי סיוע נוספים, כמו הנגשה סיעודית בבתים, טיפולי שיניים, משקפי ראייה חינם, ואנחנו גם נותנים מענקים לסיוע מידי, לדוגמה, ניצול שואה שזקוק למקרר, לתרופות מחוץ לסל וכן הלאה. הכול על פי הפרוטוקול. העבודה מתבצעת בשיתוף פעולה של מספר גורמים ובהם משרדי הבריאות, הרווחה, השיכון וקרנות פילנטרופיות. יש לנו מערך של עובדים סוציאליים ועובדי בריאות הנפש שמסייעים לנו ומטפלים בניצולים שברחבי הארץ, ויש לנו גם כ-3,800 מתנדבים. 2,500 מתוכם מבקרים ניצול שואה כל שבוע.

הקמנו פרויקט שנקרא ‘מחוברים’ ושותפים לו מורים ותלמידים מרשת אורט. אחת לשבוע הם מבקרים כארבע מאות ניצולי שואה. אנו נותנים להם, לניצולי השואה, מחשב במתנה (מהתרומות שאנו מגייסים) והתלמידים מלמדים אותם להשתמש בו. בזכות הפרויקט הזה ניצולים רבים כותבים את סיפור חייהם, מתקשרים עם משפחה רחוקה בארץ ובחו"ל ומתחברים לעידן המודרני. למרות שהעשייה שלנו גדולה ומשמעותית, היום אני מבינה כמה צריך עוד לעשות כדי לעזור לאנשים האלה, שאף אחד מאיתנו לא יכול להבין מה הם עברו. הנזקים של המלחמה באים לידי ביטוי באופן קיצוני בגיל המבוגר, ומתעוררות גם בעיות בריאות קשות הנובעות מכל מה שהם עברו במחנות. לצערי, אין מספיק פתרונות. זה כואב לי כל יום מחדש.”

אחרי ארבעים ושש שנים בפוליטיקה, יש הקלה לצאת החוצה?

“הקלה גדולה. עם זאת, חשוב לי להדגיש שהחיים הפוליטיים היו מבחירה. נהניתי מאוד בשנים הללו, הייתי פעילה, עשיתי, השפעתי, תרמתי, אני לא מצטערת לרגע. נכון, הפוליטיקה היא גם מקום בודד, כפוי טובה, מקום של עבודה סיזיפית. מול רגעי הנחת יש הרבה התמודדויות קשות, כואבות, חלקן צורבות. פוליטיקאים נעים כל הזמן על ציר שמחייב אותם לצד העשייה והביצוע לרצות את הבוחרים שלהם

וגם לעמוד בציפיות של המפלגה וראש הממשלה, ובדרך נפגעים ונשרפים אלה שמתנגדים לעשייה. ותמיד יש כאלה.”

מה הייתה המלחמה שהכי הרבה פצעה אותך?

"ב-2005 יזמתי את הקמת 'ועדת דוברת' כדי לבחון לעומק את מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית ולהתוות דרך ליישמה. האמנתי שיש צורך אמיתי בכך לאור ההישגים הנמוכים של התלמידים במבחנים הבינלאומיים. עיקרי הרפורמה כללו קביעת סולם שכר חדש למורים, הנהגת יום לימודים ארוך והגדלת מספר שעות ההוראה בכיתות, העלאת הדרישות המקצועיות ממורים ומתן אוטונומיה למנהלים. ארגון המורים העל-יסודיים התנגד לרפורמה ויצא למאבק שכלל קמפיין אישי ונרחב נגדי בעיתונות ובשלטי חוצות. עשו לי רצח אופי. ניסו לחסל אותי. הם לא הצליחו, אבל פגעו בי פגיעה קשה מאוד, גם פוליטית וגם אישית. בעקבות הסיפור הזה חשבתי לפרוש, אבל בסופו של דבר החלטתי שכשאפרוש זה יהיה מבחירה ומתחושת מיצוי ולא מסיבה אחרת. אף אחד לא ינצח אותי.”

מה למדת מהמשבר הזה?

“את שואלת האם בעקבותיו הגעתי למסקנה שלא תמיד צריך ללכת עד הסוף? אז התשובה היא שלא. לא באתי לכאן בשביל להיות פופולארית, לא מעניין אותי לקבל 'לייקים' או לחמם את הכיסא. אני לא מהשרים שעושים שינויים קוסמטיים. תמיד עשיתי שינויי עומק שלוקחים זמן ודורשים מאמץ ואומץ. גם אחרי המאבק עם ארגון המורים נשארתי נאמנה לעצמי, לדרכי ולשליחות שלי, והייתי מוכנה לשלם את המחיר. היום יש לי סיפוק רב כשאני רואה שאת הרפורמות בדוח דוברת מיישמים כל השרים שבאו אחריי: יולי תמיר, גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט.”

את רואה היום אלטרנטיבה לביבי?

“מצד אחד אומרים שאין אדם שאין לו תחליף. מצד שני, כרגע אין לביבי תחליף. לא באופוזיציה ולצערי גם לא בקואליציה.”

לימור לבנת 2

מה היו ההישגים הגדולים שלך כשרה?

“בכל התפקידים שלי כשרה הייתה עשייה ענפה, כי זה מה שבאתי לעשות. אם אני צריכה לבחור כותרות לכל תחום, אז נדמה לי שכשרת התקשורת (1999-1996), הכנסת הלוויין (YES) נחשב לחותם המשמעותי שהשארתי. נסעתי לארה"ב כדי ללמוד על טכנולוגיית הלוויין, וכשחזרתי עשינו בדיקות כדי לראות האם עמוס, הלוויין הישראלי, מתאים, וראינו שצריך לתקן את החקיקה. לא היה קל לגייס רוב, אבל ניצחנו במלחמה הזו והלוויין יצא לדרך. את מסיבת ההשקה עשו כשכבר לא הייתי בתפקידי, ומי שהכין את רשימת המוזמנים שכח לכלול אותי. נפגעתי, אבל מה שהיה חשוב שהטלוויזיה בלוויין הושקה, ואני יודעת ששמי חרוט על הפרויקט הזה כמי שעשתה מהפכה בעולם התקשורת. אבני דרך משמעותיים כשרת החינוך (2006-2001) הם, כמובן, ועדת דוברת, וגם הכנסת מבחני המייצב ומועדי ב לבגרויות שהיום הם חלק בלתי נפרד, אבל לא היו קיימים כשנכנסתי לתפקיד, ולכן רבים התנגדו לכך, וזה לא היה פשוט. בנוסף, ביטלתי את שיטת ההוראה שהייתה נהוגה במתמטיקה – שיטת הבדידים, שהכשילה תלמידים, כמו גם את שיטת ההוראה בקריאה לגיל הרך – קריאה כמכלול. כשרת הספורט עשיתי שינויים מהותיים בנושא טוהר המידות בספורט. יזמתי חקיקה שחייבה להעביר ישירות את כספי הטוטו לאגודות ולמועדוני הספורט בכל ענפי הספורט. החוק החדש החליש את כוחם של מרכזי הספורט ששימשו כ'צינור' שדרכו הועברו הכספים לקבוצות, מה שגרם לרעש ולמסכת של איומים כלפיי שלא פסקה מצד כל מי שגזר קופונים והפסיד כסף מתיווך. המשימה שלי כשרת הספורט היה להפוך את התחום לטהור ולנקי יותר, והייתי מוכנה להילחם על זה.

פעילותי כשרת התרבות, תחום הקרוב מאוד לליבי, הייתה מלאה בעשייה. יצרנו תוכניות שהנגישו את התרבות לפריפריה, וכך קירבנו את הפריפריה לעולם התרבות. אני לא מדברת רק על הצגות תיאטרון, אלא גם על אירועי תרבות שמהם נהנים תושבי המרכז. יצרנו שיתופי פעולה בין תיאטראות במרכז לגופי תרבות בפריפריה וסייענו לטפח שם דור של שחקנים שקיבלו הדרכה וסיוע משחקני המרכז. אני גם גאה בפרויקט אופרה בקהילה. זוהי פעילות ייחודית שבה צוות מקצועי של האופרה הישראלית, הכולל במאים, מנהלים מוסיקליים, סולנים, נגנים ומעצבים, מצטרף לקהילה ועם הכישרונות המקומיים מעלים הפקה אופראית בימתית שבמרכזה הקהילה. הפרויקט מתקיים, לדעתי, כבר למעלה מעשר שנים.”

מה נדרש כדי להיות פוליטיקאי טוב?

“שאלה קשה. תגדירי מה זה פוליטיקאי טוב… בגדול אני חושבת שנדרשות תכונות בסיסיות, כמו ביטחון עצמי, נחישות, שאפתנות ויחסי אנוש טובים כדי לייצר בריתות פוליטיות ומנהיגות ונכונות לעבוד קשה וגם מידה של אגו, כנראה.”

יש חברים בפוליטיקה?

“זה מאוד עצוב אבל אין. אחרי כמעט חמישים שנה, אני בקשר חברי עם שר אחד מהמפלגה שלי, יובל שטייניץ, ויש עוד כמה קשרי ידידות שנשארו עם בודדים מהמפלגה ובמפתיע גם ממפלגות אחרות. לבד בצמרת, זו ההגדרה הנכונה. לא משנה מה עשית ועם מי, ברגעי האמת אתה לבד ולפעמים גם בודד. תראי את יועץ התקשורת הבכיר שביבי נתן בו את אמונו המלא ובמשך שנים הקליט את השיחות איתו. אז לא, אין חברים.”

האם את מרגישה שהדימוי הציבורי שלך הולם את העשייה הציבורית שלך?

"אמרתי כבר שהפוליטיקה היא תחום כפוי טובה. אין הלימה. הרבה פעמים הרגשתי שאני עושה את החריש העמוק, את עבודת השטח הקשה, המלחמות והמאבקים, ומי שבא אחריי קוצר את הפירות. זו המציאות, ואי אפשר להתווכח איתה. כל עוד בחרתי להיות חלק מהעולם הזה, הפער הזה הוא חלק מהסיפור."

הפוליטיקה היא עולם גברי במהותו. לפחות היה כזה בשנים שבהן נכנסת אליו. איך מתמודדת אישה בעולם גברי ומפוצץ באגו?

“ההתמודדות מאוד לא פשוטה. היו תקופות ששאלו אותי איך בעלי מרשה לי לעבוד בלילות. אין לתאר את החוצפה וההתנשאות. עשיתי לשואלים חינוך מחדש. לימדתי אותם שלידי לא זורקים הערות סקסיסטיות ולא מספרים בדיחות זולות על נשים. אימצתי חיתוך דיבור נמוך ותקיף יותר, הורדתי את כל הטבעות, חוץ מטבעת הנישואים, והפכתי את עצמי לפחות נשית. עברתי ללבוש שחור, שלא יסתכלו על הבגדים, שלא אמשוך תשומת לב כי רציתי שרק יקשיבו לי, שיסתכלו עליי מהצוואר ומעלה. זו הייתה מלחמה מתמדת על מקומי. מאז עשינו דרך ארוכה, היום יותר ויותר נשים מצטרפות לפוליטיקה והמצב בהחלט השתפר. ובכל זאת, כשאישה מדברת על נושאי חוץ וביטחון, למשל, הקשב הגברי אוטומטית פוחת, כך שיש עוד עבודה לעשות. רק שהיא כבר לא העבודה שלי.”

יש דברים שאת מצטערת עליהם? שהיית עושה אחרת?

“אני לא במקום הזה, לא מתעסקת בשאלות האלה. אני מרוצה מאוד מהמהלכים שהובלתי, מההישגים שהשגתי במשך השנים ומהרפורמות שביצעתי, שאותם המשיכו אחרי שסיימתי את תפקידיי השונים. אני תמיד עם המבט קדימה לאתגרים הבאים.”