חייגו: 6120*

“כחוט השני"

בנוסף לאוסף הדמויות המרשימות שהיא מנפקת ללא הפסקה בארץ נהדרת, היא כמובן גם מזכירתו הנאמנה של שוקה. בחמש השנים האחרונות היא ילדה שלוש בנות וגם הצליחה להיות לייזה דוליטל בלתי נשכחת. “קורה לי משהו פיזי כשאולם שלם צוחק בזכותי. זה קסם,” אומרת שני כהן, אחת הקומיקאיות המוכשרות והעסוקות בישראל.

כחוט השני

מתי גילית שיש לך כישרון להצחיק אנשים?

“תמיד הייתי מצחיקה את החברות והמשפחה. בתיכון עשיתי סדרת חיקויים של מורים, אבל עדיין לא הבנתי את המשמעות של הכישרון הזה. בצבא גיליתי לראשונה שאני יכולה להצחיק גדוד שלם. זה היה במקרה באחד המסדרים, אמרתי משהו ואף אחד לא הצליח להישאר אדיש. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את העוצמה שבלגרום לאנשים לצחוק. הפעם הבאה הייתה חודש לאחר שאחותי הקטנה נפטרה מסרטן כשהיא רק בת תשע-עשרה. הייתי סטודנטית בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין. הייתה תחרות מונולוגים. בגלל מצבי הרגשי כמעט שבחרתי במונולוג דרמטי, אבל ברגע האחרון החלטתי ללכת על הרמטכ"ל של סין של חנוך לוין. לקחתי את הדמות של הזקנה למקום חדש שעוד לא עשו לפניי. אני זוכרת את החברים שלי שוכבים על הרצפה ומחזיקים את הבטן… אגב, זכיתי בתחרות במקום הראשון. זה היה הרגע שהבנתי שהומור יהיה התרופה של החיים שלי.”

איך מתגברים על טרגדיה כזו?

“אי אפשר להתעלם מכך שהשתמשתי בהומור כדי להקל על הכאב. כשהייתי בשנה ג בלוינשטיין העלנו הצגה עם חמש מערכות. כל מערכה הייתה סיפור. האחרון היה על הסרטן של אחותי. כל ערב הייתי צריכה להיכנס לזה כשאני מדממת מכאב וחווה מחדש את המחלה והפרידה ממנה. חוץ מהכאב והגעגוע היו שם גם הרבה נגיעות קומיות, והן הפיחו קסם וחיים. הקהל בכה ותוך כדי גם צחק. זה גרם לי להבין שדרמה וקומדיה הן חברות טובות, שהחיבור בין צחוק לדמע הוא המהות ושזה מה שאני רוצה לייצר.”

היום את בת יחידה?

“כן. אחותי שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים נפטרה כשהייתה בת תשע-עשרה. נשארתי לבד עם הוריי. לא סתם מיהרתי לעשות שלושה ילדים. שלוש בנות, ליתר דיוק. בהתחלה הרגשתי שאני חייבת למלא את החלל שהיא השאירה, לקחתי על עצמי תפקיד בלתי אפשרי, אבל מהר יחסית הבנתי שדווקא התפקיד הזה לא נכתב בעבורי ושחררתי מעצמי את האחריות הבלתי נסבלת הזו.”

מה יש בהומור שעושה לך את זה?

“הריגוש שהוא גורם. אנשים עוברים מצחוק לבכי ומבכי לצחוק. כשחקנית, קורה לי משהו פיזי כשאולם שלם צוחק בזכותי. זה מרומם. ממגנט. זה קסם.”

את גורמת לאנשים לחייך יותר?

“קורה משהו מופלא. אנשים שאני לא מכירה עוברים מולי ברחוב, ומיד כשהם רואים אותי מופיע על פניהם חיוך מאוזן לאוזן. הם לא אומרים כלום. הם פשוט מחייכים. זו הנאה עצומה. זו תחושת סיפוק מופלאה שאני, שני הקטנה, גורמת לאנשים לחייך בלי שאמרתי כלום, רק מעצם הנוכחות שלי.”

ארץ נהדרת – איך זה עובד?

“חצי שנה אני בכיתת כוננות של התוכנית. אנחנו מחויבים להיות זמינים להקפצות. הכול מאוד נזיל. אם יש מזל, יומיים לפני הצילומים אני יודעת איזה דמויות אשחק ואיזה חלק יש לי בתוכנית. רוב התוכנית מבוססת על מאורעות היום-יום, ולכן אנחנו תלויים באקטואליה כדי ליצור את התוכן שלנו. יום לפני הצילומים אני לומדת את הטקסטים. זה לא פשוט אבל התרגלתי, והתוצאה שווה את כל ההשקעה המטורפת.”

איך את עובדת על דמות חדשה?

“עם השנים זמן העבודה מצטמצם משמעותית. האימהות המחייבת והניסיון המצטבר גורמים לפוקוס, למיקוד שעושה את הכול ליותר יעיל. אין לי היום את הפריבילגיה להתפזר. אני עובדת על דמות בשיטת שלוש פעמים, עשרים דקות. בפעם הראשונה אני רואה סרטונים של הדמות ורושמת לעצמי הערות לגבי המאפיינים שלה, כמו תנועות שחוזרות על עצמן, מבטא, וכן הלאה. בפעם הבאה אני מקליטה את עצמי כדמות הזו (בווידיאו). רואה, רושמת הערות ומתקנת. בפעם השלישית אני מצפה מעצמי לחבר כבר משהו שיחזיק את הדמות, למרות שפעמים רבות הדמות מתחברת לי רק בצילומי הראן (צילומים מקדימים) שיש לנו לפני הצילומים. היו גם מקרים שגם בראן הדמות עוד לא הייתה שלמה ובצילומי התוכנית זה קרה.”

אתם עוזרים זה לזה? מה יש יותר, חברות או תחרות?

“מאוד עוזרים. אנחנו נותנים טיפים, מכוונים. אנחנו צוות מאוד מגובש. תחרות? האמת שאני לא מרגישה כזו. אנחנו באים ממקום נקי ומפרגן. יש על הסט תחושה משפחתית טובה, אני חושבת שהעובדה שאנחנו הורים לילדים קטנים מכניסה אותנו לפרופורציה. לכל אחד בקבוצה יש את המקום שלו. נוצר תמהיל מושלם שעובד מצוין.”

לאיזה דמות את הכי מחוברת?

“וואו, שאלה קשה. מאוד אהבתי את בת מיצווש שהייתה דמות אייקונית. מאוד אותגרתי לעשות את סיוון רהב העונה. אבל אני הכי מחוברת רגשית לרינה מהצמד רינה ויעקב. בניתי אותה על פי המאפיינים של אימא שלי, כך שהיא יושבת על תדר מוכר ואהוב שנמצא באזור הנוחות שלי.”

מה בכל זאת קשה?

“האינטנסיביות המטורפת. הריצות להספיק, לקחת, להחזיר, לראות את הילדות. למרות ששלושתן עד גיל שמונה חודשים היו איתי על הסט להנקות, עדיין כאם לשלוש ההתפצלויות מאוד מעיקות. יש עייפות קבועה ונקיפות מצפון בלי הפסקה. השילוב של הכול ביחד והרצון לעשות הכול באופן מדויק – שם הקושי המרכזי.”

איזו אימא את?

“משתדלת לא להיות היסטרית. אם יש לי חרדות, אני מכניסה אותן עמוק פנימה, הן שלי, ומול הבנות אני זורמת ומשחררת. אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה ומשתדלת להעביר להן את זה. אני אימא מאוד נוכחת. אם אני רק יכולה אני מביאה בבוקר לגן ומשתדלת להחזיר. אני מקפידה על זמן איכות עם כל אחת מהן. אני מרגישה מי צריכה אותי יותר ביום מסוים. ואם חלילה וחס אני ישנה במהלך היום או בצהריים – יש לי נקיפות מצפון.”

ומה עם זמן איכות לשני? לזוגיות?

“חייבים לדבר על זה? אין זמן שני. הזוגיות היום יותר במוד תפעולי ופחות רומנטי. אבל גלעד ואני כל כך הרבה שנים ביחד ויש לנו זוגיות יציבה ובריאה שזה ברור לנו שזה זמני לעוד שנה, שנתיים, עשר… אנחנו בסוג של הישרדות, אבל עם גלעד אני יודעת שאגיע לגמר.”

את חושבת שהבנות משלמות או תשלמנה מחיר על הקריירה שלך?

“ממש לא. אני מאמינה שאדם צריך ללכת אחרי הלב שלו. יש להן אימא מצליחה ומסופקת, וזה הרבה יותר בריא מאימא מתוסכלת בבית. המקצוע שלי מאפשר גם גיוון. יש תקופות שאני פחות עובדת, מבחירה. אני אומרת הרבה יותר לא מ-כן והולכת רק על דברים שאי אפשר לסרב להם.”

כמו גבירתי הנאווה?

“בדיוק. אגב, בהתחלה גם לזה אמרתי לא. ושוב ניסו ושוב אמרתי לא. פחדתי פחד מוות. ואז אודליה, מנכ"לית הבימה התקשרה אליי וביקשה שאגיע לעשות קריאה. ‘אם לא תרצי אחרי הקריאה, לא נמשיך ללחוץ עליך’. אז הלכתי.”

ומה קרה במהלך הקריאה?

“נתן דטנר אמר לי משפט שהפך את ההחלטה שלי, ואני לא שוכחת אותו עד היום: ‘יש רכבות שעוצרות פעם בחיים בתחנה שלך ואם אתה לא עולה, פיספסת לתמיד.’ תודה לאל שעליתי. זו ללא ספק הנקודה הכי עוצמתית בקריירה שלי עד היום. הדמות הזו של לייזה צבעונית ומורכבת ויש בה כל מה ששחקן חולם לעשות. ולעבוד עם פרטנר כמו דטנר – אי אפשר לבקש יותר. כל הצגה הייתה בשבילי חגיגה.”

לסיום, אולי תגלי לנו איך קוראים לה?

“למי?”

למזכירה האגדית של שוקה…

“אה, אין לה שם. לא הצלחנו למצוא שם שהסכמנו עליו אז השארנו ככה.”

מה מערכת היחסים ביניכן?

“וואו. אני מאוד קשורה אליה. היא חלק מהחיים שלי. אני שותפה לכתיבת התסריטים ואוהבת מאוד את הדמות הפנאטית, האובססיבית, שתחרף את נפשה למען הבוס. היא חתיכת טיפוס ודמות נפלאה למשחק ולקומדיה.”

את מוצאת את עצמך בבית נכנסת פתאום לדמות כזו או אחרת?

“לא קרה ולא יקרה. כשאני מגיעה הביתה השלטר נסגר. בבית אני שני. גם עם החברים, השכנים וההורים שבגן אני מאוד מחוברת לקרקע. לא מתבלבלת. לא עושה עניין מעצמי, כי אין עניין. אני מאוד ידידותית, ולכן אני מקווה שמדברים איתי ולא עליי. אני אחת מכולם. רק כשמישהו זורק הערה על שוקה, אני נזכרת שאני מפורסמת.”

מה הלאה?

“אני מאחלת לעצמי שתמיד אוכל לבחור מה לעשות ותמיד יהיה לי החופש לעשות את מה שאני רוצה.

יש לי תיאבון אבל יש לי גם סבלנות. אני יודעת שלכל דבר יש את הזמן שלו, ואני כאן כדי להישאר.”

לייעוץ ראשוני ופרטים