חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

כוחה של אהבת אחים
סיפורה של דינה דלויה

דינה, החמישית מבין שבעה ילדים, התייתמה מאם כשהייתה בת שתיים-עשרה. אביה, שהיה ימאי, נטש את ילדיו לאחר מות האם והשאיר אותם לבד בעולם. אחותה הגדולה של דינה לקחה על עצמה לטפל באחיה שגדלו בעוני מחפיר. בהמשך נשלחה דינה לקיבוץ יגור, התגייסה לצבא והכירה את בעלה, הקימה בית, ילדה שלישייה ומצאה את מקומה בבית עד 120 שבהוד השרון. זהו סיפורה המרגש של דינה דלויה.

ספרי על ילדותך

"הוריי הכירו במעברה שברמת השרון. הם התחתנו והביאו לעולם שבעה ילדים, אני הייתי החמישית. אימי עבדה במשק בית, היא עשתה ככל שיכולה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אבי היה ימאי, ורוב הזמן לא היה בבית. בציניות אומר שהגיע מההפלגות, עשה ילד ועזב. את רוב הכסף שהרוויח בזבז על עצמו ועל הימורים. כשמלאו לי שתיים-עשרה, במקום מסיבת בת מצווה החיים זימנו לי דברים אחרים."

מה קרה?

"אימי חלתה בסרטן הכליות ותוך שבעה חודשים נפטרה בייסורים נוראיים. הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שלא חגגו לי בת מצווה, אבל זו הייתה התמודדות שולית, כי בעת ההיא התמודדתי עם דברים שילדה בגילי אינה מתמודדת."

עם מה היית צריכה להתמודד?

"כשהסתיימה השבעה על מות אימי, ארז אבי את חפציו ועזב. הוא נטש שבעה ילדים ששלושה מהם היו קטנים. אחיי ניסו לאתר אותו, וכשהגיעו לספינה שבה עבד גילו שהוא מנהל מערכת יחסים עם מישהי. נותרנו לבד בעולם, לא היינו בקשר עם משפחתו של אבי גם כשאימי הייתה בחיים, והדודים שלי מצד אימי היו מעוטי יכולת וטרודים בקשיים ובמצוקות שלהם. באחד הימים, כשאחותי שלחה אותי למכולת הסמוכה לביתנו, החנוונית הבינה שאנחנו חיים לבד, בלי הורים, וכאקט של דאגה יצרה קשר עם רשויות הרווחה ודיווחה עלינו."

ובכל זאת, מי דאג לכם וטיפל בכם?

"אחותי הגדולה – אהובה. היא הייתה עתודאית, למדה סיעוד ועבדה כאחות באיכילוב. אחי הגדול, צביקה, שוחרר מהצבא ופתח חנות ירקות. שניהם פרנסו אותנו ככל יכולתם, הם דאגו לכל הצרכים הבסיסיים שלנו."

איך נראתה הילדות שלך?

"למעשה, לא הייתה לי ילדות. הלכתי לבית הספר, וכשחזרתי הייתי צריכה לסייע בכל דבר שנדרש וגם לטפל באחיי הקטנים (אחי היה אז בן תשע ואחותי בת שלוש). לא יכולתי להשתתף בחוגים, להיפגש עם חברים, לקנות בגד יפה או צעצוע, אלו היו בגדר חלום רחוק, אך לצד הקושי הייתה אהבה וגם מסירות ללא גבולות. אני מנסה לחשוב מה היה עולה בגורלי אם אחותי, שהייתה בסך הכול בת תשע-עשרה, לא הייתה לוקחת על עצמה את תפקיד ההורים שלא היו לנו. במשך ארבע שנים היא תפקדה כאם המשפחה, שמה בצד את חייה והתמקדה בנו. אין הקרבה גדולה מזו."

איך הרגשת באותה תקופה?

"התייחסתי לסיטואציה כעובדה, כגורל שצריך להתמודד איתו, אך בשום אופן לא נתתי לרחמים עצמיים או למסכנות לנהל אותי. להזכירך, הייתי נערה צעירה. אני משערת שהחום שאחותי הרעיפה עלינו, ההקרבה והדאגה היום-יומית והעובדה שהיינו משפחה מרובת אחים סייעו מאוד."

מתי התחיל פרק הקיבוץ בחייך?

"כשמלאו לי שש-עשרה ואחותי עמדה להתחתן, רצו לשלוח אותנו למסגרות מתאימות. אחותי התעקשה שנלך לקיבוץ ולא למוסד. אף שאחותי רצתה שנישאר יחד, הדבר לא הסתייע. אחיי עברו לקיבוץ אלרום, ואני התקבלתי לחברת הנוער שבקיבוץ יגור."

איך הייתה הקליטה קיבוץ?

"ההתחלה הייתה קשה מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי לבד, שאין לי אימא. לא היה לילה אחד בשנה הראשונה שבו לא מיררתי בבכי. המצאתי סיבות שונות כדי לנסוע לבקר את אחותי, אבל כמו כל דבר בחיים בסוף מתרגלים, ואני התאקלמתי. עליית הנוער הייתה אסופה של ילדים שבאו מרקע קשה. נוכחתי שהעובדה שההורים שלך בחיים אינה ערובה לכך שתרגיש מוגן ואהוב. לא פעם הרגשתי ברת מזל, אומנם לא היו לי הורים, אבל היו לי אחים שהיו רשת הביטחון שלי."

ברבות השנים חידשתם את הקשר עם אבא?

"שנים רבות היה נתק מוחלט, אך לפני כשנה, כשמצבו החמיר והוא אושפז באיכילוב, שם אחותי עובדת כאחות בכירה, סעדנו אותו, למרות שלא הגיעה לו הערבות ההדדית שבין האחים, שהיא חלק מה-DNA שלנו. שמנו בצד את משקעי העבר ותמכנו בו."

איפה פגשת את אורי, בעלך?

"שירתנו יחד בבסיס סטלה מאריס שבחיפה, אבל רק לקראת השחרור שלי הקשר נהפך לחברות. הוא היה בחור נאה ופלרטטן לא קטן. יום אחד, כשהיה קצין תורן, הוא הציע לי ללכת לסרט. הסכמתי, אך הייתי משוכנעת שזה לא יצא לפועל. בערבו של אותו יום שמעתי במערכת הכריזה של הבסיס: 'קשאני, קאשני (שם משפחתי דאז), מה קורה עם הסרט?' אותה יציאה לסרט נהפכה לחיים משותפים. אנחנו ביחד שלושים שנה, וכל יום כשאני מוציאה מתיקי את הכריך שהוא מכין בעבורי בבוקר, אני שמחה על הבחירה שלנו."

לאחר שנולד בנה הבכור, סער, דינה ובעלה עוברים להוד השרון וגרים בבית שבו גדלה. כשהם רוצים להרחיב את המשפחה, דינה מתקשה להרות, ולאחר טיפולי הפריה היא מתבשרת כי היא נושאת ברחמה שלישייה.

כיצד מצליחים לשמור על זוגיות עם האתגר הזה?

"רוב התקופה הייתי בשמירת היריון. זה לא היה קל לגדל שלישייה בנוסף לסער, שהיה אז ילד קטן. למרות ההכנה, בחודשים הראשונים הייתי בהלם מוחלט. אחת ההחלטות הטובות שעשינו הייתה להיעזר במטפלת צמודה (אופר) במשך השנה הראשונה. מצבנו הכלכלי היה דחוק, אבל ההחלטה הזו השאירה אותנו שפויים. בהיבט הכלכלי היה לנו קשה, לא רכשנו מותרות, לא יצאנו לחופשות  ולא היה לנו רכב. במשך שנים, לאחר העבודה, ניקינו בלילות משרדים כדי להשלים הכנסה ולכלכל את ארבעת ילדינו. היו הרבה מאוד ויתורים, אבל החברות החזקה והפרגון ההדדי סייעו לנו לצלוח את הקשיים."

איך הגעת לעד 120?

"יום אחד, כשעברתי ליד בית עד 120 שבהוד השרון, החלטתי להיכנס ולברר אם מחפשים עובדת. יד הגורל הפגישה אותי עם ציונה מליחי ז"ל, שרק מעצם אמירת שמה אני מתרגשת. זו הייתה פגישה עוצמתית. כשחזרתי הביתה סיפרתי לבעלי שפגשתי אישה מדהימה ושאני חושבת שזה המקום הנכון בעבורי. במשך חמש שנים הייתי סגניתה של ציונה, ולמרות העבודה הקשה זו הייתה חוויה. כשנזקקו לפקידת קבלה, ביקשתי להתקבל לתפקיד ומאז אני כאן. כשהדיירים משתפים אותי בסיפורי חייהם, אני מתרגשת עד דמעות לנוכח העשייה, האומץ והאתגרים שהחיים הציבו להם. אני מרגישה שאלוהים שלח אותי לעבוד במחיצת בני הגיל השלישי כתיקון לכך שלא חוויתי את הוריי בגילאים האלה. אני חשה בכאב ובגעגועים כשנכדים או נינים באים לבקר, ואני עדה לחום ולאהבה השוררת ביניהם. אלו רגשות שאני וילדיי לא זכינו לחוות, אבל אני מתנחמת שהשכלתי להקים בית חם לילדיי, ויבוא יום וגם אני אהיה סבתא."

מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

"כל מה שאפשר לעשות עם המשפחה הגרעינית והמורחבת. להיפגש, לבשל, לארח ולחגוג. בנוסף אני מאוד אוהבת ספורט, בעיקר זומבה, וכמובן שופינג. אחרי כל כך הרבה שנים של חסכים, אני מפצה את עצמי בדברים יפים ושמחה בחלקי."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים