חייגו: 6120*

כבוד לרחל גורנברג ולשפה העברית – בתיה פולניקוב, הבית בראשון לציון

אולם האירועים בבית "עד 120" בראשון לציון היה מלא עד אפס מקום. צפופים ונרגשים ישבו דיירי המקום לקראת סרט שהוקרן באותו ערב – סרט תיעודי על הוראת השפה העברית בראשון לציון, על פי עדותה וסיפורה האישי והמקצועי של הדיירת הוותיקה רחל גורנברג. הדיירים באו לבטא הוקרה לרחל, שהיא אישיות אהודה ומוערכת מאוד במקומותינו, ולא שיערו מהי החוויה המיוחדת המזומנת להם במפגש עם דמותה כפי שעלתה בסרט – כמורה לעברית, כמחנכת בבית הספר "חביב", כמנהלת בית הספר "תרבות" וכמי שתרמה לקהילה בעיר וזכתה בשל כך לאות "יקירת העיר" ראשון לציון. הסרט הופק כחלק מן ההכנות להקמת מרכז עולמי לשפה העברית במתחם בית הספר "חביב" ומתוך כוונה לתעד עדויות של מורים ותלמידים ותיקים על מקומה של השפה ודרכי הוראתה במהלך השנים.

דברי הקדמה נשאה הגב' פארה חודורוב, מנהלת ההקמה של המרכז, ובין היתר סיפרה: "כבר בימיה הראשונים של המושבה היו מייסדיה נחושים להחיות את העברית כשפת דיבור. הם הקימו את בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם, הם היו הראשונים לדבר ולחנך בעברית בכל מקצועות הלימוד. לראשונה הוענק חינוך בעברית לילדיהם של אנשי ראשון לציון בתכנית הלימודים 'עברית בעברית', ובמהרה התפשט ואומץ על ידי המושבות השכנות. נקודת המוצא להקמת המרכז העולמי לעברית הינה הכוונה של עיריית ראשון לציון להקים מקום מיוחד לעיסוק בלשון ובתרבות העברית; מקום שינציח את העובדה, שראשון לציון היא המקום הראשון בעולם בו הוקם בית ספר עברי ובו נלמדו כל המקצועות בעברית… העברית היא היצירה התרבותית החשובה והמרשימה ביותר של הציונות, ואין עד כה מקום היכול לייצג ולהציג את ההישג הזה ואת הפוטנציאל הגלום בו… המרכז העולמי לעברית ישמש גשר ומרחב ציבורי לסטודנטים הלומדים עברית במדינות שברחבי העולם ולציבור העוסקים והמשתמשים בה והמתעניינים בה בארץ וברחבי תבל".

לאחר דברי הפתיחה הוקרן הסרט, המציג ראיון שזכיתי לקיים עם רחל על דרכה כמורה בבית הספר "חביב". רחל הגיעה לארץ בשנת 1932 לאחר קשיים להשיג סרטיפיקט לעלייה. היא בוגרת הסמינר למורות בביאליסטוק, שם הייתה השפה העברית נהוגה לגבי רוב מקצועות הלימוד. גם בגן הילדים וגם בבית הספר היסודי למדו הילדים עברית כשפה מרכזית. רחל הגיעה לארץ, כשהיא דוברת עברית רהוטה.

רחל מגיעה לראשון לציון ומתקבלת לעבודה אצל המנהל אהרן קרון. הוא מודיע לה, ש"מורה אינה מעשנת, אינה צוברת חובות במכולת, אינה נוסעת בשבת ואינה מעורבת בתנועות פוליטיות. משכורת מקבלים אחת לשלושה חודשים…".
שאלתי, מה קורה במפגש של מורה מביאליסטוק עם ילדי "חביב" בראשון לציון של הימים ההם? האם לא חשה קושי כ"עולה חדשה"? רחל ענתה, שהעברית הייתה שגורה בפיה ללא בעיה, וכי הקושי היה רב כשאוזניה קלטו שגיאות לשון בדיבורם של הילדים, וכאשר הייתה עדה לשגיאות כתיב מרובות, דבר שהיה נדיר בבית הספר בביאליסטוק. הדבר עורר בה פליאה ותדהמה. מצב כזה לא היה מוכר לה בחוץ לארץ. התלבטנו לגבי הסיבה למצב, ורחל הסבירה, שלדעתה תהליך הקליטה והשימוש בשפה היה שונה שם. בחוץ לארץ למדו לקרוא, לכתוב ורק לאחר מכן הגיע שלב הדיבור. מן ההתחלה נלמדו הדברים באופן מדויק ונכון, כשהילד קורא הברה ועוד הברה עד למילה השלמה. כאן, בארץ הייתה העברית שפת דיבור של הילדים, ורק לאחר מכן למדו לקרוא ולכתוב. כך דלפו השגיאות מן הדיבור ושפת החולין של  היום-יום אל הכתוב. המילה נקלטה כשלם, ללא פירוקה האיטי להברות.

הרהרתי יחד עמה על היכרותה עם הארץ כשפת כיסופים ממרחקים, כשהכינרת הינה תמונה בדמיון, וכך גם עצי ההדר ופרחי הארץ… על המרחק שבין דמיון למציאות… השאלה עוררה בה זיכרונות וחיוכים של הסכמה.

אכן, בספרי הגיאוגרפיה פגשה את המקומות ואת הפרחים, וכאן –  התרחש התרגום של הכתוב בספרים אל המציאות. בכל שעת פנאי השתדלה לצאת אל השטח, להכיר את הפרחים ואת פירות ההדר. כשחלפה בנסיעה ממקום למקום, "בלעה" את הנופים בשקיקה, אותם נופים שמילאו את הדמיון ואת הכיסופים לארץ ישראל מן המרחקים.

יחד הבענו געגועים אל העברית "של פעם" והצטערנו על הזלזול בכבודה של העברית בימינו. רחל הסבירה, שהסיבה לכך נעוצה, אולי, בריבוי השפות שהתרחש כאן במהלך קיבוץ הגלויות. ילד שומע בבית יידיש מסבתא, פולנית מאימא, הונגרית מאבא וכו'. לא הייתה שפה שורשית אחת במשפחה שתהווה בסיס יציב לילד הלומד שפה.

נוסף לכך, תרמה הטלוויזיה לכך, שילד קולט את המידע החפוז ללא התעמקות בשפה, בהשוואה לתהליך המתרחש במהלך קריאה בספרים. וכן. גם המחשב "אשם", שלא לדבר על המסרונים בטלפון הסלולארי, שבו חבל לבזבז זמן על מילים שלמות. רחל מצטערת על השימוש הגובר במילים לועזיות בשפת היום-יום ובשמות לועזיים למסעדות, בתי קפה ועוד.
כשאמרתי לה בחיוך, " או קיי רחל, מעניין לשוחח אתך", שאלה, אם לא מוטב לומר "אכן" או "ובכן" במקום ה"או קיי הזה" .
על רקע כל זאת ביטאה רחל שביעות רצון רבה לנוכח התכנית להקים מרכז לשפה העברית בראשון לציון ולעשות למען ביסוסה וטיפוחה. שאלתי, מהי העצה שבפיה למי שעוסקים במלאכת ההקמה. לדעתה, יש לאסוף את המובחרים שבמובחרים לביצוע התכניות וליישומן. יותר מזאת. יש לחפש את "המשוגעים לדבר". רק כאלה יוכלו להוביל שינוי. על עבודת צוות משותפת של אנשים כאלה אפשר לבסס אופטימיות לשיפור המצב הקיים.

במהלך ההקרנה התבוננתי בקהל. ההקשבה מילאה את האוויר, כשמדי פעם נשמעים רחשים של הזדהות והסכמה. מדובר בבני דורה של רחל שחוו התנסויות של עלייה, קליטת השפה העברית וחוויות תרבות דומות. היה זה ערב יוצא דופן ומרגש במיוחד.

הערב הסתיים במחיאות כפיים סוערות של הקהל, ורבים הקיפו את רחל ללחיצת יד של תודה מרגשת. חווית האירוע הייתה נושא מתמשך להעלאת חוויות ולנוסטלגיה בימים שלאחר מכן. מתוך כך התברר, שבבית "עד 120" בראשון לציון מתגוררים כתריסר מבוגרי "חביב". נגבש תכנית במטרה לאסוף את זיכרונותיהם כחומר שיהווה תיעוד לעשייה בתחום הנחלת העברית, בבירת השפה העברית.

לייעוץ ראשוני ופרטים