ילדה טובה מירושלים

סיפורה של אתי בן ארצי

היא ירשה מאביה את כישרון הציור ומאימה את הווירטואוזיות במטבח, היא מתנדבת בעמותה התומכת במשפחות שכולות, שמחה בחלקה ובמשפחתה, ומרגישה ברת מזל בעבודתה עם בני הגיל השלישי.

אתי נולדה בירושלים לאימא ילידת מרוקו ולאב שנולד במצרים לבית בולגרי ועלה לישראל בעלייה בלתי לגאלית. ההורים הכירו במלון המלך דוד, שבו עבד האב עד שיצא לפנסיה. אתי מספרת שהבית שבו גדלה היה צנוע, אך חם מזמין ואוהב. בבית דיברו לאדינו, ומהמטבח עלו ריחות מופלאים מהמטעמים שבישלה אימה.

איזו תלמידה היית?

"הייתי תלמידה בינונית. תמיד אמרו לי שיש לי אינטליגנציה ויכולות, אך לא ידעתי לנתב אותן למקומות הנכונים, בדיעבד אובחנתי כבעלת דיסלקציה והפרעת קשב, עם זאת הייתי מלכת הכיתה, מקובלת ואהודה. בתיכון למדתי בבית ספר מקצועי, שהעניק לי תעודת מקצוע בשרטוט ובאדריכלות ובגרות חלקית."

ואז הגיע אייל…

"הייתי אמורה לשרת בצנחנים, בגדוד 890, כפקידת מבצעים. כשליוויתי את אחותי לניתוח בבית חולים, היא הציעה לי בתמימות לנצל את ההזדמנות ולבקר בן של חברים שאושפז במחלקה האורתופדית, זה היה, כמובן, אייל."

איך אייל נפצע?

"אייל שירת בגולני, וכשהיה בקורס קצינים טעות בניווט הובילה אותו לשדה מוקשים. הוא עלה על מוקש, והקרסול שלו פשוט עף. בזמן החילוץ, כששכב בשדה, התברר שמוקש נוסף מונח מתחת לראשו. הוא ניצל בנס, עבר סדרת ניתוחים, האחרון שבהם היה ביום שנפגשנו. אייל אמר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. המשפט הראשון שאמר לאחר שנפגשנו היה, 'איתה אני אתחתן.' הוא רצה שנינשא עוד לפני שהתגייסתי, אך אימי שאומנם הגיעה ממרוקו, אבל הייתה אישה פתוחה ונאורה, אמרה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, 'על גופתי…' היא לא הבינה מדוע אני מתחייבת בגיל כל כך צעיר ועם החבר הראשון שלי. הפשרה הייתה לשרת קרוב. לאחר שהשתחררתי נישאנו."

אתם ביחד ארבעים וחמש שנים. מה המתכון לזוגיות טובה וארוכת שנים?

"כמו כל זוג ותיק ידענו עליות ומורדות. אייל הוא דומיננטי, חכם, ורבלי ומגונן, ואני ילדה טובה ירושלים, אבל דעתנית. תקופות ארוכות הוא עבד בחו"ל, והיה 'אבא לרבעון', זה לא פשוט לגדל ילדים לבד, אבל זה מונע חיכוכים רבים. הוא סמך עליי והעריך את החינוך שהענקתי לילדים. גם בפן הזוגי יש יתרונות למרחק, אין זמן לריב ולהתעסק בזוטות. כל מפגש היה כמו ירח דבש. כשאייל הגיע מחו"ל או כשאפשר היה לבקר אותו נסענו, ביקרנו במקומות יפים בארץ ובחו"ל, זה מתכון לא רע לזוגיות רבת שנים."

את עובדת שנים עם בני הגיל השלישי, זו מקריות או מבחירה?

"לאחר אפיזודה קצרה במושב שורש, הילדה האורבנית שבי דרשה לשוב לירושלים. עבדתי שם בשיווק נדל"ן, ושיווקתי גם את פרויקט הולילנד המפורסם, אבל משהו היה חסר לי בעבודה, הרגשתי שאני צריכה לשלב קצת נשמה, וכך הגעתי למשען שבירושלים. האינטראקציה עם בני הגיל השלישי הייתה החלק החסר, התאהבתי בעבודה הזו. כשעברנו למרכז הצטרפתי למשען שבגבעתיים וברמת אביב. לעד 120 תל אביב הגעתי לפני כשנה וחצי, ואני מרגישה שהעבודה בקבלה כל כך מתאימה לי, יש לי מאות שעות של שיחות וסיפורי חיים מעצימים עם הדיירים, שלא פעם נותנים פרופורציות למה שבאמת חשוב בחיים."

בשנים האחרונות התחלת לצייר

"את הכישרון לציור קיבלתי מאבא שלי. היו לו ידי זהב, זה התבטא בכל מה שהוא עשה ונגע וגם בציור. עם מותו הרגשתי שהוא השאיר לי צוואה לא כתובה, להמשיך את דרכו ולצייר. התחלתי עם קורס לציור בבית הלוחם, שם פרצה התשוקה לציור, ויש האומרים שגם הכישרון. בציור המגבלות לא קיימות, זה כלי ביטוי נפלא, אני מעניקה אינטרפרטציה אישית למקומות ולנופים."

מה עוד את אוהבת לעשות?

"לבשל. אני אומנם בת לאם מרוקאית, ולבישול היה מקום של כבוד בבית, אבל אימי לא איפשרה דריסת רגל בממלכה שלה. לאוכל משובח נחשפתי בגיל צעיר, בשעות הרבות ששהיתי במלון המלך דוד, בעבודתו של אבי כמנהל אירועים. שם גם למדתי כיצד לערוך שולחן על פי הכללים, להכין קוקטיילים ולשזור פרחים. אני מבשלת הכול, פעם רבות אני מנסה גם לבשל מנה מוצלחת שאכלתי במסעדה. את סגנון הבישול שלי נוטים לכנות היום פיוז'ן."

ספרי לי על ילדייך

"יש לי שני ילדים, כל אחד מוצלח בדרכו. יהלה עובדת כמנהלת פרויקטים בוואלה, ושחף עובד במשרד הביטחון, נשוי, והוא זה שהעניק לי את התואר המכובד סבתא. אני פעילה מאוד בגידול הנכדים, ונהנית מכל רגע."

לפני שאנחנו מסיימות את הריאיון העיניים הטובות מתרחבות, ובצניעות היא מספרת על התנדבותה בעמותה למשפחות שכולות, ששמה לעצמה כמטרה להתמקד ולהביא שמחה למרות האובדן והעצב.

"העמותה היא פרי יוזמתה של אירית אורן גונדס, סגן אלוף במיל'. אנחנו עושים הרבה פעילויות משמחות. באמצעות החוויות המקרבות והמעצימות אנחנו מעניקים רגעי אור למשפחות, מוכיחים שאפשר ומותר, לצד הכאב והצער, לבחור גם בחיים. העמותה כל הזמן מתפתחת, כעת חילקנו מלגות לאחים שכולים כדי שהם ימשיכו את דרכם של האחים שחייהם נגדעו. לעמותה היה גם חלק בחוק ההמשכיות, המאפשר להורים להשתמש בזרעו של הבן הנופל, ההצעה הזו אושרה בהצעה טרומית בכנסת."