חייגו: 6120*

חשמלית ושמה ציפי פינס

בעיצומן של חזרות על הצגה חדשה בבימויה ('האורחת'), בתקופה הכי לחוצה ועמוסה שלה, היא מפנה זמן לריאיון שאני מבטיחה שיימשך לא יותר משעה, וגולש לבסוף לכמעט שלוש שעות של שיחה מרתקת על… תאטרון, תאטרון ותאטרון. היא מלמדת, מביימת, מעבירה סדנאות, ומנהלת ביד רמה את מפעל חייה 'בית ליסין', אותו הפכה ממועדון זניח לתאטרון השני בגודלו בישראל. ציפי פינס – הבמה שלך.

שמה הולך לפניה כאישה קשוחה, דעתנית, חזקה ואסרטיבית, אבל מאחורי הקלעים, כלומר מאחורי חומות ההגנה והתדמית שנבנו עם השנים, גיליתי אצל פינס מנעד עשיר של צבעים וגוונים, הרבה יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. שתים־עשרה שנים ניהלת את תאטרון באר שבע.

עשרים ושתיים שנים את מנהלת את תאטרון בית לסין. את לא עייפה?
"על מה את מדברת? כשאני לא עובדת אני עייפה. העבודה שלי היא זריקת האדרנלין והאושר הגדול ביותר שאני יכולה לקבל. כל עוד אני תורמת ומביאה ערך מוסף – מבחינתי אני שם. בית ליסין הוא לא מקום עבודה, הוא מפעל חיים." את מפעל החיים הזה היא החלה לבנות ב 1994- , עקב בצד אגודל. היא קיבלה לידיה תאטרון על סף סגירה )"אם בכלל אפשר לקרוא למה שהיה תאטרון"(, נטול תקציב, נטול הנהלה, נטול שחקנים, נטול רפרטואר ("שלוש הפקות בשנה, זה מה שהעלו בו"), כמעט נטול קהל, תאטרון 'יתום' כדבריה.

מהיכן מתחילים? עשית תכנית הבראה?
"לא ישבתי ועשיתי תכנית. הפשלתי שרוולים ויצאתי למלחמה מצוידת בחזון, באמונה ובהמון מוטיבציה.
פעלתי במספר זירות בו־זמנית כדי לחולל את השינוי ולבנות את היסודות. הגשתי עתירה לבג"ץ על אי־שוויוניות בהקצבות, והשתמשתי בתבונה בקריטריונים שנולדו ממנו כדי להתחיל להזרים כסף לתאטרון. הבנתי שאני צריכה לייצר לבית ליסין עוגנים חזקים. הדבר הראשון שעשיתי בהקשר זה, היה להביא גרעין של שחקנים טובים ואיכותיים שהקהל ירצה לבוא ולראות. הפכתי את מרים זוהר, יונה אליאן, ששון גבאי ואילן דר לשחקני הבית שלנו, החלטה שהוכיחה את עצמה בגדול. החלטה חשובה נוספת שקיבלתי הייתה שלבית ליסין תהיה אג'נדה משלו, לבדל אותו מהבימה ומהקאמרי. כך חרטתי על דגל התאטרון את המחזאות הישראלית כסימן ההיכר שלנו. הטרילוגיה של שמואל הספרי: 'חמץ', 'קידוש' ו'שבעה' הייתה יריית הפתיחה המוצלחת מאוד של אותה החלטה."

בלקסיקון שלה אין מילים כמו לוותר, להרים ידיים, להיכשל, "אבל אני בהחלט יכולה לומר," משלימה פינס, "שהדרך להצלחה הייתה רצופה אלפי רגעים ושעות, לילות כימים של עבודה ללא הפסקה. עברנו את כל המצבים האפשריים: ניצחונות וכישלונות, דמעות וחיוכים, שמחה, עצב, קשיים, מאבקים, טעויות והצלחות. אני חושבת שהיום התוצאה מדברת בעד עצמה. אני בהחלט גאה במה שאני רואה". ויש לציפי פינס הרבה סיבות טובות לחוש סיפוק וגאווה. מלבד המקום המכובד שהתאטרון זכה בו – כבר מזמן התברג לשלישייה הראשונה ונותן 'פייט' חזק למתחרים שלו – לתאטרון בית ליסין יש היום אגודת ידידים מכובדת, שלושים אלף מנויים, קהל נאמן ממלא אולמות, את השחקנים הטובים בארץ, 'הורים' שפורשים עליו חסות (ההסתדרות ועיריית תל אביב), והדבר החשוב ביותר: הוא לא רק קיבל את ההכרה המגיעה לו, הוא גם מטביע חותם על התרבות הישראלית.

יש בבית ליסין עשייה רבה גם מאחורי הקלעים, שלא רבים יודעים עליה. ב 2012- הקים התאטרון בית ספר למחזאות, במסגרתו הוא מלווה ומכשיר מחזאים מתחילים ומתקדמים. למה החלטת להרים פרויקט כזה?
"ברגע שקיבלתי החלטה שבית ליסין לוקח על עצמו לטפח ולעודד את המחזאות הישראלית, היה ברור לי שיש לזה משמעות מלבד בחירת מחזות. כתיבת מחזה היא עבודה סיזיפית וקשה מאין כמוה. סביון ליברכט כתבה תשעה־ עשר מחזות שלא הועלו עד שהתקבל מחזה אחד שלה. מתוך עשרים מחזאים בפרויקט, רק אחד זוכה להעלות את המחזה שכתב. זה יחס מטורף. יזמנו עבור המחזאים שלנו את הפרויקט 'פותחים במה' שעלה במשך שנים והיה פסטיבל למחזאות ישראלית, ושימש קרש הקפיצה המשמעותי ביותר למחזאים בתחילת דרכם. לצערי, בשל אילוצי תקציב קיבלתי החלטה כואבת מאוד ונאלצתי לוותר על המיזם החשוב הזה. אני מקווה שזה זמני ושנוכל לחזור להעלות את 'פותחים במה' בעתיד."

בהקשר זה חשוב לציין גם את קבוצת הצעירים של בית ליסין שהוקמה ב 2009- כחלק מהחזון האמנותי של התאטרון לשמש בית ליצירה צעירה וחדשנית.

מה זה אומר ניהול בעולם התאטרון?
"קבלת החלטות בתנאי אי־ודאות. חוקי הניהול בעולם העסקי לא מתקיימים במלואם כשמדובר בעולם הבמה, בעיקר בגלל שעד לרגע שבו עולה ההצגה אי אפשר לחזות את מידת הצלחתה. קחי לדוגמה את 'האבא'. חשבתי שההצגה תרוץ חמישים פעם, במקרה הטוב, והיא רצה כבר מעל למאה וחמישים הצגות. יש גם מקרים הפוכים שבהם אנחנו מהמרים על שלאגר ומשהו לא עובד. בסופו של דבר, הצלחה של הצגה עומדת או נופלת בעיקר על הדבר החמקמק הזה שמתרחש בין השחקנים לקהל. לכן יש אי־ ודאות רבה בעולם הזה."

איזו מנהלת את?
"קשה לי להעיד על עצמי, אבל אני רוצה להאמין שאני מנהלת שמעודדת יצירתיות, חדשנות ושיח. יש יחסים חמים מאוד בתאטרון. עובדים לא עוזבים. יש אווירה נפלאה של עשייה, וכן – יש גם את רוח המפקדת, שבמקרה זה דורשת רף גבוה – קודם כול מעצמה. אני מאורגנת מאוד ובשליטה על הכול."

בית ליסין הוא משפחה?
"לא. הוא מקום עבודה. חשוב לי שהעובדים שלי יקומו בבוקר עם תשוקה, שיהיה נעים לבוא לעבודה. לא חשוב להרגיש משפחה. למרות שבתהליך עבודה על הצגה נוצרת מן אינטימיות מופלאה של יחסי עבודה ואחריות משותפת של כולם. אולי כאן אפשר לומר שכל קאסט הוא משפחה קטנה לזמן קצר, עד שההצגה יורדת ונולדת לך משפחה חדשה. זה טיבו של המקצוע הזה."

ספרי לנו על מערכת היחסים המקצועית בין ציפי פינס מנכ"לית התאטרון לציפי פינס המנהלת האמנותית.
"אני חושבת שזה יתרון משמעותי שאני מחזיקה בשני הכובעים. כל החלטה אמנותית נמדדת ומבוקרת בכלים ניהוליים של מנכ"ל, ובראשם השיקול הכלכלי. אני חייבת לבנות תמהיל מגוון שיעמוד, מצד אחד בקריטריונים שאני מחויבת להם, ומצד שני ייתן מענה לקהל מגוון ככל האפשר. אם אני מעלה הצגה כמו 'הר לא זז', שמראש ברור לי שהיא מתאימה לקהל מסוים מאוד, אני אעלה בו־זמנית הצגה כמו 'לצאת מהארון', שמדברת אל קהל רחב הרבה יותר. ההחלטות הניהוליות והאמנותיות אינן מנותקות זו מזו. מדובר בפאזל גדול ומורכב, והיכולת שלי לראות את התמונה המלאה משרתת את צורכי התאטרון."

נוסף על שני תפקידים אלה את מתעקשת גם לביים, למה?
"הבימוי הוא מתנה גדולה מבחינתי, ובאופן מסוים הוא גם משלים את  ראייה הכוללת שלי כמנכ"לית וכמנהלת אמנותית. אבל לפני הכול, הוא מאפשר לי להיות כמו שאומרים 'בשטח'. לגעת בשחקנים שלי וליצור. הבימוי מעניק לי ממד נוסף להבנת המתרחש על הבמה ומחוצה לה. את יודעת, דברים שרואים מכאן – לא רואים משם."

בימים אלה עלתה הצגה חדשה בבימויך: 'האורחת' של סביון ליברכט. עוד שלאגר?
"זו רק ההתחלה והכול עוד רגיש ומרגש. ובכל זאת, היום, לאחר שכבר עברנו כמה הצגות, אני יכולה לומר שאני מרגישה שזה עובד מצוין."

למה בחרת לביים שוב חומר של סביון?
"החומרים שלה נוגעים בי, וכשזה נוגע בי אני יודעת שאוכל לגעת בקהל שלי. לגרום לו להתרגש, לצחוק, לבכות. המחזה מדבר על מערכת יחסים משפחתית, נושא אוניברסלי שתמיד רלוונטי. האתגר שלי היה להצליח להביא את הקהל לרגעי ריגוש שבהם תבצבץ דמעה או שתיים, למרות שזו קומדיה. נראה שהצלחתי."

ומה את יכולה לומר לנו על המורה ציפי?
"אוי אני כל כך אוהבת ללמד. לפגוש את דור המחר, לראות איך הוא מתפתח ומתהווה ולתרום את חלקי בעיצובו. זה שומר עליי רלוונטית. אני מקבלת מהסטודנטים שלי הרבה אהבה."

עכשיו רק נשאר שתעלי לבמה. חוץ מזה את עושה כבר הכול. לא מדגדג לך?
"לבמה אני לא אעלה כבר בגלגול הזה, אבל ממש לאחרונה סיפקתי את הצורך לשחק בטלוויזיה. הופעתי בסדרה חדשה הנקראת 'צ'ק אין', שבה אני מגלמת את אמו של רן שריג. נהניתי בטירוף."

ההצגה ״האורחת״ בבימויה של ציפי פינס

ההצגה ״האורחת״ בבימויה של ציפי פינס

חדשה הנקראת 'צ'ק אין', שבה אני מגלמת את אמו של רן שריג. נהניתי בטירוף."

איך ייראה התאטרון הישראלי בעוד עשר שנים?
"קשה לנבא, אבל בהחלט אפשר להצביע על שינויים המתרחשים כבר היום. הקצב משתנה, הכול היום מהיר יותר מבעבר. קשה מאוד להעלות הצגה של שלוש שעות, מרבית ההצגות מתקצרות לשעה וחצי ללא ההפסקה. היום צריך פחות אקספוזיציה, והקהל מתחבר בקלות רבה יותר לחומרים מקוריים הקרובים ורלוונטיים אליו. חשוב לזהות את המגמות ולזרום אתן ללא שיפוטיות."

בעוד כמה שנים ייפתח בית ליסין החדש בדיזינגוף. עוד חלום שהגשמת?
"חלום גדול. בתאטרון החדש נוכל להעניק לקהל שלנו חוויית לקוח שלא הייתה קודם. אבל מה שחשוב לי בעיקר זה שהתאטרון שלנו, כמו תאטראות בלונדון ובברודוויי, יהיה במרכז העיר, באמצע הרחוב, נגיש לכולם. אני מאמינה שזה יפיח חיים חדשים בדיזינגוף יהפוך אותו לאזור חי ודינמי שאנשים נוהרים אליו."

מה ההצלחה שאת הכי גאה בה?
"בכך שהפכתי את בית ליסין לתאטרון מוביל ומשמעותי. אם לא הייתי מגיעה אליו בזמן שהגעתי, אני מאמינה שהוא היה נסגר. זו מחשבה שקשה לי להכיל."

מה תעשי ביום שאחרי?
"מי חושב על היום שאחרי כשיש לי עוד כל כך הרבה מה לעשות ביום הזה?"

לייעוץ ראשוני ופרטים