חייגו: 6120*
ברוכים הבאים לעד 120 - זה הזמן להתעורר בבית מאיר פנים, מלא עניין ותוכן, ליום של עשייה מתוך סקרנות ויצירה, למידה והנאה, עם אנשים כמוך ולחיות את החיים במלואם. אנו מזמינים אותך ליהנות בבית מוגן, חם, מחבק ושוקק בחיי חברה ותרבות עשירים, ומכל מה שהופך את החיים למלאים ולמרגשים יותר

חיבורים אנושיים זה סוד כוחה

סיפור חייה של אילנה שוקרון

עיניה המאירות, החיוך החם, המסירות, האהבה והנתינה המאפיינים את דמותה הפכו אותה לדמות חשובה לדיירים, שבעבורה הם חלק מהמשפחה. כמנהלת לשכה ואחראית משאבי אנוש, היא מוצאת בחיבור האנושי עם הדיירים טעם ותוכן. היא תמיד מחייכת, בוחרת לראות את הצד הטוב שבכל מצב, ובעיקר מאמינה בכוחו של חיוך.

כמיהתה של אילנה שוקרון ליצור חיבורים אנושיים שזורה בסיפור חייה, שהתחיל משירותה הצבאי כאלחוטאית בגדוד הקשר בפיקוד צפון, דרך עבודתה בחברת מוטורולה, שבה הייתה אחת ממקימות שירותי התקשורת מירס. עבודתה הנוכחית כמנהלת לשכה ואחראית משאבי אנוש בעד 120 ראשון לציון מספקת לאילנה משמעות אישית וערך מוסף: החיבור האנושי עם הדיירים והנתינה מפצים על אובדן הוריה בגיל צעיר.

אילנה שוקרון נולדה ב-1959 במעברת נחלת יהודה, כבת זקונים למשפחה שבה חמישה ילדים. הוריה עלו בשנות החמישים מעיראק, וכשהייתה בת שנה הם עברו לגור בשיכונים. אביה היה חנווני ואימה עבדה כחקלאית במשך שלושים ושלוש שנה. בגיל צעיר יחסית חלה אביה בצהבת, המחלה מנעה ממנו לעבוד ואילצה את אימה לעבוד בכמה עבודות כדי לפרנס את המשפחה. בנוסף לעבודתה הקבועה סייעה אימה גם במכולת המשפחתית.

ספרי לי על ילדותך

"הייתה לי ילדות טובה וכיפית, תמיד הייתי מוקפת בחברים ובחברות. הבית שלנו היה בית פתוח, כל ערב השכנים היו מתאספים ומעבירים את הערב בשיחות ובסיפורים. בגינה בבית הוריי היו עצי פרי נפלאים ונדנדה, ישבתי בה עם חברות ויחד למדנו באוויר הצח. תמיד היו חיבוקים ונשיקות בבית, וכבת זקונים צחקו שיצאתי הכי גבוהה כי השקיעו בי הכי הרבה. אפשר לומר שאחותי הגדולה גידלה אותי כי אימא עבדה קשה מאוד כדי שלא יחסר לנו דבר. מאז שהכרתי את עצמי מוסר העבודה שלי היה מפותח. כבר בכיתה א, כשחזרתי מבית ספר, עזרתי במכולת של אבי. במהלך השנים עבדתי במגוון עבודות, במשתלה, במכירת סברס, בתפירה ובבייביסיטר."

בצבא שירתה אילנה כאלחוטאית בשנלר, בגדוד הקשר של פיקוד צפון, ומונתה כרל"שית ואלחוטאית של מג"ד הגדוד. לאחר שהשתחררה מצה"ל הכירה את בעלה חיים, וכעבור שנה הם התחתנו. השניים נשואים כבר ארבעים שנה, ויש להם שלושה ילדים ושישה נכדים. אילנה רצתה ללמוד עיצוב אופנה בשנקר, אבל בשל מצבה הכלכלי נאלצה לוותר על החלום ולצאת לעבוד. היא התקבלה לחברת מוטורולה ועבדה שם כארבע שנים. כשנולד בנה הבכור, תומר, היא לקחה חופשה של עשרה חודשים שבמהלכן שיווקה מוצרי קוסמטיקה באמצעות חוגי בית.

"הסתובבתי בין המשרדים כשעליי תיק קוסמטיקה ומנשא ועשיתי סדנאות והדרכות. לעבודה במוטורולה לא חזרתי אז כי היה לי חשוב להיות אימא שנוכחת בבית. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת במשרה מלאה, ולכן עבדתי בחנות ספרים, בחנות צעצועים ובקוסמטיקה. למשפחה הצעירה הצטרפה שני, בתי האמצעית, וכשמלאו לה  תשעה חודשים נפצעתי בתאונת עבודה קשה. נפלתי בגלריה מגובה של שניים וחצי מטרים וריסקתי את הקרסול. עברתי ניתוח, התקינו לי פלטינה ועשרה ברגים, ובמשך שבעה חודשים הלכתי רק עם קביים. אחרי שנה נאלצתי לעבור ניתוח נוסף, ובכל אותו זמן לא יכולתי לעבוד."

נשמע כמו תקופה לא פשוטה

"בהחלט. היינו זוג צעיר עם שני ילדים קטנים, תומר ושני, ומכיוון שלא יכולתי לעבוד מצבנו הכלכלי היה קשה, ובעלי נאלץ לשטוף מדרגות כעבודה שלישית. אך הקושי גם חיזק את הזוגיות שלנו, אהבה והקרבה נמדדות בתקופות הקשות. למדתי גם כמה חשוב להיות אופטימית, לא תמיד זה אפשרי, אבל אפשר להשתדל. אחרי הרבה מאוד שנים נולד בן הזקונים, אור."

במה עסקת כשהחלמת?

"כשהחלמתי והילדים גדלו חזרתי למוטורולה. עבדתי שם בתפקידים ניהוליים, וכשהחליטו להקים את חברת מירס, בתחילה כחטיבה בתוך מוטורולה ובהמשך כחברה, הייתי שותפה פעילה ומלאה בכל שלבי ההקמה ובחבלי הלידה. זה היה ממש בית ספר לחיים."

איך היה המעבר לעד 120?

"חלק ביותר. התחלתי לעבוד כמנהלת לשכה בעד 120 ראשון לציון לפני כשנתיים ותשעה חודשים. השתלבתי במהירות, הסמכויות שלי הורחבו ומוניתי כאחראית משאבי אנוש. הכלים והניסיון שצברתי בעבודותיי הקדומות תרמו מאוד לתפקידי הנוכחי. זו עבודה ללא הפסקה, שדורשת מולטי טסקינג ועמידה בלחצים. מעבר לעבודה השוטפת, אני מרגישה שלתפקיד שלי כאן יש משמעות אישית וערך מוסף גדול יותר."

תוכלי להרחיב על כך?

"הייתי בת עשרים ושמונה כשאבא שלי נפטר, וכשאימא שלי נפטרה הייתי בת שלושים ותשע. הדיירים והדיירות פה בבית משלימים לי חסך שנובע מהתחושה שלא היה לי מספיק זמן עם הוריי. אני מרגישה כבת משפחה בקרב דיירים רבים, מקבלת מהם חום ואהבה שרק מחדדים את התחושה שאני ברת מזל."

ספרי לי איך התמודדתם עם התפרצות הקורונה

"אי הידיעה הייתה החלק הקשה ביותר. הקורונה גרמה לנו להתמודד עם דברים שלא הכרנו, היינו צריכים להתנהל ותוך כדי כך ללמוד ובעיקר להבין שהחוקים השתנו. היו לי גם רגעי שבירה – כשהמחלקות נכנסו לבידוד והיה חשש שדיירים יידבקו, כשעבדנו סביב השעון והתקשורת עם משפחתי נהפכה לאינטרנטית, דרך הזום, וכשלא הרגשתי את המגע החם עם הנכדים. גם העובדה שבעלי ובני יצאו לחל"ת לא הקלה. הזלתי לא מעט דמעות, אבל היו גם רגעי אושר ותחושה אמיתית שאני בזמן ובמקום הנכון. ומעל הכול, דאגתי לדיירים שרובם לא היו לחוצים. חלקם ניצולי שואה, ולכן הם הסתכלו על זה אחרת. במהותי אני בנאדם שצריך לחבק ולנשק, להרגיש וללטף, וזה היה חסר לי מאוד."

מה הדבר שהכי ממלא אותך באופטימיות בעבודה?

"אני חושבת שהאהבה והנתינה שאנחנו מעניקים לדיירים שחוזרות אלינו אלף מונים. החדר שלי ממוקם מול הקפיטריה, ובכל בוקר הדיירים עוברים ואנחנו מברכים אותם בבוקר טוב. דיירת אחת כתבה לי בשנה שעברה שכשהיא מרגישה עצובה ומדוכדכת היא חולפת דרך הלשכה, וכשאני מרימה אליה את הפנים ומחייכת אליה, זה ממלא אותה באנרגיה. אני מקווה שאוכל לפרגן לעצמי לחיות במקום כזה כשיגיע הזמן."

מה החלומות שלך?

"אני חולמת לממש את לימודי עיצוב האופנה, ואולי בפנסיה לפתוח איזו חנות קטנה ומטריפה."

מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

"לטייל בארץ ובעולם, לעשות ספורט, לרקוד, לשמוע מוזיקה ולראות סרטים וגם להיפגש עם חברים."

מה מסב לך לנחת?

"מה שעושה אותי מאושרת זה לראות את המשפחה שלי בריאה ומאושרת ותמיד סביבי. אני תמיד אומרת שהקטנטנים מסבים לי שמחת חיים וממלאים אותי בהמון אנרגיה."

צור קשר
קישור נפתח בחלון חדש https://matter.co.il/model/VMgdwZvXUnL/?type=vr סיור וירטואלי בבתים