“לכל פסל ופסל יש את האישיות של היוצר"

כשנכנסתי לראשונה אל חדר החוגים בבית בהוד השרון הרגשתי כאילו פסעתי אל תוך מפעל קטן. כולם עובדים, מרוכזים, שקדנים בעבודתם. אילנה שוחט־וינשטיין, המורה לפיסול קרמי, ‘הזהירה’ אותי מראש: ‘תבואי מוקדם,’ היא אמרה, ‘כי מתשע כולם כבר בעשייה’. ועל כל החריצות הזאת היא מנצחת ברוגע ובסבלנות אין קץ – יודעת להוציא לאור את מעיינות היצירה של כל אחד ואחד ממשתתפי החוג לפיסול קרמי.

אילנה שוחט־וינשטיין אינה נראית כמו המורה ה‘טיפוסית’ לקדרות; סינר גדול אינו מכסה את גופה, שערה אינו מאובק מחומר ובגדיה אינם מוכתמים בגלזורה. היא מצודדת ואלגנטית ורק השרוולונים המכסים את זרועותיה מרמזים על עיסוקה. אילנה, פסלת ומורה לפיסול קרמי, ותיקה מאוד בתחום והיא מלמדת את בני הגיל השלישי כבר למעלה משלושה עשורים. את השכלתה רכשה במכללת מימד, במכון אבני ובמדרשה לאומנות ברמת השרון – כיום מכללת בית ברל. בבית בהוד השרון היא מלמדת כבר שבע־עשרה שנה, כמעט מהיום שהוא נפתח.
בואי נתחיל מפסלי הינשופים היפיפיים הללו הלוכדים את תשומת הלב, מה תוכלי לספר עליהם? 
“הינשופים האלה חזרו לא מזמן ממוזיאון ארץ ישראל. הם חלק ממיזם חברתי־אומנותי שהגתה אותו אומנית בשם שלומית חפר. המיזם החשוב הזה מביא לידי ביטוי את חיוניותם ואת כושרם היצירתי של בני הגיל השלישי. הנושא הראשון במיזם היה פרחים והמיצב נקרא ‘פורחים בגיל’. כאלף ושש מאות מבוגרים יצרו עשרת אלפים פרחי קרמיקה מדהימים ביופיים והם הוצגו ברחבה במוזיאון ארץ ישראל. הנושא השני היה ציפורים – ‘ציפורי גיל’ – ואנחנו בחוג בחרנו כאמור בינשופים.”
מה נדרש כדי לפסל בחומר? כוח? מיומנות? טכניקה?
“לדעתי נדרשת בעיקר סבלנות. מיומנות או טכניקה אפשר לשפר או ללמוד. וזה מה שאני עושה, אני מלמדת, מכוונת ומדריכה. כל אחד עובד על משהו אחר, נמצא בנקודה אחרת בתהליך, ומתנסה לעתים גם בטכניקה שונה.”
איך מלמדים פיסול בחומר? 
“אני מאמינה שצריך ללמוד להתאהב בחומר. חשוב לי להביא את היצירה אל עולמו הפנימי של כל אחד מהמשתתפים, לאפשר להם להתבטא, כל אחד בדרכו, והכול בהתאם ליכולת ולקצב שלו ובאווירה תומכת וביחס אישי. אני דואגת שיהיו להם מקורות השראה, תמונות של פסלים, תבליטים, כלים שונים. זה מרחיב את האופקים ומפתח את היצירתיות. כמובן שיש כאלה המביאים רעיונות משלהם ויודעים בדיוק מה שהם רוצים לעשות.”
והשראה ברוך השם יש. המדפים בחדר כמעט קורסים משפע היצירתיות ומהמבחר העשיר והמגוון של העבודות: קערות, צלחות, פסלי ציפורים, כלבים ושאר בעלי חיים, פיסול פיגורטיבי ומופשט, תבליטים וחפצי נוי שונים. ממש פלורליזם של עשייה העושה נעים בעין ובלב. ואם לא די בכך, גם בוויטרינות שבמבואה מחוץ לחדר יש עבודות נהדרות, מקצתן פרי ידיו של יוסף ראובני. יוסף הצטרף אל הבית בשנת אלפיים ומאז הוא פעיל בחוג, ועל אף שהוא טוען בהומור ש‘המוזה ברחה לו’, פסליו שובי לב ומלאי רגש; אימא וילד, נגן צ‘לו, זוג כלבים. אחד מפסליו – פסל מרגש של זוג קשישים שקשה להישאר אדיש אליו – נבחר להופיע בלוח השנה שהפיק המוסד לביטוח הלאומי עבור מתנדביו.
החבר‘ה פה מציינים שדבר לא חומק מעינייך, שאת רואה כל מה שדורש תיקון או שיפור. 
“כן, זה התפקיד שלי,” היא צוחקת, “ואני לא מוותרת להם וגם לא לחומר. אני עוברת בין כולם, אחד אחד, כמה שנדרש. יש לי סבלנות רבה ואני לא מרימה ידיים, ולכן גם מהם אני דורשת עבודה ברמה מסוימת. ואם הראש בפסל גדול מדיי או שהפרופורציות של הידיים אינן נכונות, אז אני עוצרת, מכוונת ומסבירה. אני עקשנית ומקפידה, ואני עושה הכול כדי שלא יהיו אחר כך אכזבות אחרי השריפה”.
מה לדעתך מעניק החוג למשתתפיו?
“בראש ובראשונה – ביטחון. ביטחון בעצמי שאני מסוגל ליצור ולעשות. יותר טוב, פחות טוב – זה כבר פחות מְשנֶה. הדגש שלי הוא שהעשייה היא ההצלחה, וכל אחד יוצר בהתאם ליכולתו. דבר נוסף, העבודה בחומר היא אימון טוב לידיים. ולא פחות חשוב, היצירה והחברותא מעניקים שמחת חיים. מתפתחות פה חברויות. יש אנשים שהם יותר מסוגרים מטבעם, יותר מופנמים והחוג מוציא אותם קצת מהסגירות שלהם. הפכנו למשפחה. אנחנו מביאים עוגות לימי הולדת, מציינים יחד את החגים, יצאנו כמה פעמים לסיורים במוזיאון. כיף ונעים להיכנס לפה ואנחנו תמיד שמחים לקבל חברים חדשים.”
לאה גלעדי קורצת לי בשובבות ואומרת: “אני לא מהתלמידות הצייתניות, לא יכולה לפי תמונה ואין לי תוכנית מוגדרת מראש. אני יוצאת לדרך עם החומר ומה שיוצא אני מרוצה. את רואה את הגוש הזה? לַשְתִּי אותו ופתאום יצא לי חתול, אז שיהיה חתול! אילנה המדריכה, כשמה כן היא, אילן תמיר המנצח על כולם. היא מדברת אל החומר כאילו היה נשמה. אנחנו לא מעזים להוסיף טבעת בלי לקרוא לה ‘אילנה, אילנה’, אבל שלא תביני לא נכון, השיעור עובר בצחוק, ממש הגשש החיוור פה, ולכל פסל ופסל יש את האישיות של היוצר”.
הינשופים של ליליה בורשובסקי מעוררי השתאות. הם יפים ומדויקים וקשה להתעלם מהם. ליליה משתתפת בחוג כבר אחת־עשרה שנה. היא מעידה על עצמה שתמיד אהבה אומנות ומלאכת יד, והיא אף עסקה בתחום – היא עבדה בתאטרון הבימה כמאפרת והייתה הפֵּאָנִית של האופרה החדשה, אבל בחומר נגעה רק כשהגיעה אל הבית.
את רחל כץ ‘תפסנו’ באמצע רידוד החומר. היא עומדת להכין קערה שתעטר באמצעות מפית סרוגה – דוגמת התחרה תוטבע בחומר. “אני חדשה יחסית בחוג, בסך הכול שנתיים. לא עבדתי קודם בחומר. בעברי הייתי אחות מיילדת, עזרתי להביא לעולם ‘יצירות’ אחרות. בזמן האחרון אני עובדת יותר על קערות, כי קצת קשה לי לפסל. מה שחשוב זה שאני עסוקה, אני אוהבת את החוג והעיקר שאני עובדת.”
גם בלומה אקרמן נמצאת בחוג שנתיים: “ניסיתי לעבוד בחומר לפני ארבעים שנה. זה היה נחמד מאוד, אבל לא יכולתי להמשיך, וכשהגעתי אל הבית מייד הצטרפתי לחוג. כשעבדתי על הינשוף שלי הרגשתי איך משיעור לשיעור הוא משתנה ומקבל צורה וחיים. זה ריגש אותי ממש. אני לא עושה כלים. יותר פסלים ותבליטים. אני אוהבת את כל שלבי העבודה, הכול מעניין.”
מלכה טכורש מספרת שתמיד חלמה לכייר, אבל מעולם לא הייתה לה הזדמנות, “כשהייתי מבקרת בתערוכות תמיד עניינה אותי הטכניקה. כשהגעתי לכאן והתחלתי לעבוד חשתי בהתחלה אכזבה קלה מעצמי. לא הכול התגלה לי כפשוט, אבל עם זאת אני ממשיכה ליצור, בעיקר פסלי חיות. יש לי גלריה שלמה של חיות בבית. לא בוער שום דבר, יש לי את כל הזמן שבעולם”.

—