חייגו: 6120*

זיכרונות ילדות ממלחמת העצמאות / תחיה מנשביץ, הבית בתל אביב

ליום ירושלים

נולדתי בירושלים, הייתה לי ילדות רגילה לאותה תקופה. בית ספר תנועת נוער, קצת ספורט והרבה משחקי רחוב. חיי השלווים השתנו מאד עם פרוץ מלחמת העצמאות. אני זוכרת בברור את יום ההכרזה באו"ם. הייתי ילדה ואולי לא כל כך הבנתי את המשמעות של היום ההיסטורי הזה ואת תוצאותיו. למרות זאת ידעתי שעם ישראל יקבל סוף סוף מדינה משלו.

באותו יום כל עם ישראל היה מרותק למקלטי הרדיו וכולנו יצאנו לרחובות לחגוג, לא אשכח את השמחה והריקודים שנמשכו עד עלות השחר. לצערי, לא חלפה יממה והחלה מלחמה בכל עוצמתה. ירושלים הופגזה ונותקה מכל חלקי הארץ, ירושלים נצורה ואין יוצא ואין בא. כולנו עזרנו לאטום את פתחי הבתים בשקי חול. ידענו שלעת ערב יתחילו הפגזים לנחות על הבתים סביבנו. ישבנו קפואים בתוך הבתים המוגנים כביכול, הרעש בחוץ היה נורא ומאיים ובאוויר עמד ריח של אבק שריפה.

חלקים מגגות הבתים התעופפו באוויר, אזרחים רבים נותרו ללא קורת גג. כילדה, אני זוכרת רק בהלה, לחץ אימה והנורא מכל חוסר אונים.  ירושלים הייתה נצורה מספר חודשים. היה מחסור במצרכי מזון בסיסיים, החשמל והמים הופסקו. האזרחים אילתרו אמצעי בישול ונעזרו בעצים שלוקטו בסביבה. המזון חולק במשורה ולחם חולק לפי מספר הנפשות. אבי ואחי גויסו לצבא ואני נותרתי עם אימי ואחותי בבית. המים חולקו מבורות, אותם היינו צריכים לנצל לשתיה ובישול. התרחצנו בקערות בכדי לאגור מים לשטיפת האסלות. אספנו ירק בחצרות הבתים בכדי לבשל מרק. לא אשכח את היום בו נשלחתי להביא את מנת הלחם מחנות המכולת השכונתית. בדרכי ראיתי אדם מבשל על עצים, כאשר לפתע משום מקום נוחת על ראשו פגז ומרסק אותו. הייתי קרובה מאד ולמזלי לא נפגעתי. לא יודעת מהיכן היה לי הכוח לרוץ למכולת ולקחת את הלחם. הגעתי הביתה בוכייה. 3 ימים בכיתי ללא הפסקה. משפחתי הייתה מבוהלת מאד, כל השכונה כבר ידעה על האירוע ובאו לראות את בעלת הנס, ואני יכולתי לספר את הקורות אותי, רק לאחר מספר ימים.

לייעוץ ראשוני ופרטים